הורינו דברות קדשך
כיבוד אב ואם בפרשת השבוע
עפ"י הספר 'ויברך דוד' להגאון רבי ישראל דוד הארפענעס מו"ץ ורב בית הכנסת וקהילת 'ישראל והזמנים' וויליאמסבורג
וַָָּי תּמת ר בַּח חרָן (י"א ל"ב) כתב רש"י – שתרח מת לאחר שיצא אברהם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, (רש"י עושה את חשבון השנים) ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם, "שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים" וכו'
ובאמת, לעצם השאלה מדוע באמת הניח אברהם את אביו ועלה לארץ כנען, כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ¹, בהקדמת שיטת הרמב"ם² שאם אביו רשע, אפילו שפטור על הכאתו וקללתו, מכל מקום חייב לכבדו. ומביא את קושיית הבית יוסף והט"ז³ על שיטת הרמב"ם מהגמרא, בסוגיה של הגוזל ומאכיל את בניו, אומרת הגמרא שכאשר מת – בניו פטורים מלשלם, אבל אם היה זה דבר מסוים וניכר לכל שהוא גזול, כגון בגד או פרה, הבנים כן חייבים להחזיר את גזלת אביהם, משום כבודו. דהיינו, היות וניכר שהדבר המסוים הזה בא לידי אביהם בגזל, יש בכך קלון ולכן משום כבודו, שיחזירו. ומקשה הגמ', מדוע הם חייבים לתקן את קלונו, הרי מדובר באדם גזלן ורשע. ומקושיית הגמרא הזאת מקשים הבית יוסף והט"ז, הרי לשיטת הרמב"ם חייבים גם בכבודו של אב רשע, מה קשה א"כ לגמרא.
וכדי ליישב את הרמב"ם מקושיה זו, מחדש הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, שבאמת טעם דברי הרמב"ם שאדם חייב בכבוד אביו רשע, הוא רק משום מראית העין - כי הרואה מהצד, אינו יכול לדעת אם האב הזה רשע או לא, ולכן מחויב הבן לכבדו. ואם כן, מבאר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, שאלת הגמרא מובנת, שהרי כל הטענה שחייבים הילדים להחזיר את גזלת אביהם, הוא משום "שלא יאמרו זהו פלוני שגזלו" כמו שמבאר רש"י, ואם כן הרי אלו שיבינו שהאבא מתבזה בגלל גזלתו, – הם גם אלו שיודעים שהוא רשע ולא חייבים בכבודו, ואם כן, קושיית הגמרא: הרי אין מקום לכבדו, אפילו לשיטת הרמב"ם משום מראית עין. ובכך מיישב את קושיית הב"י והט"ז על הרמב"ם.
ולפי זה מבאר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ גם בפרשה שלנו של עזיבת אברם את תרח אביו. שמצד הדין, הוא לא היה חייב בכבוד אביו שהיה רשע ועובד ע"ז, אלא מה? רק משום מראית העין, כשיטת הרמב"ם, ועל זה אומרים חז"ל שנתפרסם עליו שהוא מת, ואז אין מראית העין לכבדו.
1. יערות דבש ח"ב דרוש י"ח עמ' רע"ז 2. פ"ה מהל' ממרים הי"ב 3. סי' ר"מ ס"ק י"ז. ובסוגיא בבא מציעא ס"ב.
