כיצד רואין פגם בזולת

פעמים שפוגשים ביהודי שנוהג שלא כראוי, מבחינים בפגם שבהנהגתו ורוצים לתקנו. ויחד עם הצורך בתיקון מגיעים להבנה שהזולת נמצא במצב נחות ונכשל בעניינים מסויימים רח"ל.

במאמר שלפנינו, המיוסד על תורת הבעש"ט ש"הזולת הוא מראה", והפגמים שרואה בו – הרי נמצאים ברואה גם כן, יבואר כיצד מביטים על יהודי הצריך תיקון באופן נכון, ואיך הדבר התבטא בהנהגת שם ויפת ש"ערוות אביהם לא ראו".

זהירות בדיבור ובראי'

שתי הנהגות חשובות למדים מתוכן פרשתנו – זהירות בדיבור וזהירות בראי':

זהירות בדיבור ילפינן מהפסוק "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (ז, ח), ולכאורה הי' לו לקצר שמונה אותיות ולומר "ומן הבהמה הטמאה", ועל כך דרשו בגמרא "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו - ללמדך לחזר על לשון נקי"" (פסחים ג, א ופרש"י).

וזהירות בראי' למדנו ממעשה שם ויפת, "וילכו אחורנית.. ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו", ומגודל השכר למדים על ערך ויוקר זהירות זו: "ברוך ה' אלקי שם ויהי כנען עבד למו, יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם" וגו' (ט, כג-כז).

וכאשר באים ללמוד מעניינים אלו בפרשה הוראה להנהגה בפועל, הרי צריך לברר תחילה כמה עניינים בלתי מובנים שיש בהנהגות אלו, וכדלקמן.

הזולת הוא "מראה"

איתא במאור עינים (ריש פר' חוקת. וראה גם תולדות יעקב יוסף ס"פ תרומה) בשם מורנו הבעש"ט, שכאשר רואים דבר רע אצל הזולת, אות הוא שהדבר הרע נמצא אצל הרואה עצמו:

"כי הבעש"ט נבג"מ אמר, שהצדיק הגמור שאין רע בקרבו - אין רואה שום רע על שום אדם, אך מי שרואה שום רע בחבירו - הענין הוא כמו שמסתכל במראה, אם פניו מטונפין רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי. כמו שהוא - כך רואה!"

ויש לעיין בתורת הבעש"ט הלזו, מהו ההכרח לכך שאם רואה לכלוך אצל חברו, הוא משום ש"פניו מטונפין", ומדוע מופרך כל כך שהרע נמצא רק אצל זולתו ואילו הוא נקי מזה לגמרי ?

והביאור בזה הוא (ראה גם ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 83), שכל מאורע בעולם הוא בהשגחה פרטית ומיוחדת מאיתו ית', וממילא גם מאורע זה שראה דבר בלתי טוב בזולתו, הוא מכווון ומסובב על ידי הקב"ה, ומכיוון שהקב"ה "לא ברא דבר אחד לבטלה" (שבת עז, ב), בוודאי יש תכלית למה שהראה לו הקב"ה את אותו דבר.

וממילא, הרי יש בזה הוראה והודעה לאדם שאותו רע שרואה אצל זולתו, נמצא גם בו עצמו.

ודבר זה גם מפורש בתורה אחרת של מורנו הבעש"ט (היום יום ט אייר): "כל דבר ודבר אשר האדם רואה או שומע, הוא הוראת הנהגה בעבודת השם. וממילא, אם רואה רע בזולתו, בוודאי היא הוראה אליו - שעליו לתקן את אותו עניין בו עצמו.

ומה שמראין לו מלמעלה את הפגם דווקא באמצעות זולתו, הרי זה משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב), ואהבת עצמו מונעת מן האדם לראות את פגמיו, וכרמוז במשנה - "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" (נגעים פ"ב מ"ה), שבנוגע ל"נגעים" רוחניים, הרי את "נגעי עצמו" אין האדם רואה ל"נגעים" וחסרונות כלל (ראה פירוש המאירי לאבות פ"א מ"ז).

ולכן מראין לו את הפגם בזולתו, ובהזדמנות זו שהוא רואה בזולתו פגם, אין הוא מעלים עיניו שהרי אין זה "נגעי עצמו", והוא מרגיש היטב את החסרון והפחיתות שבזה, וממילא אם יתבונן היטב יגלה שהוא עצמו לוקה באותו עניין.

ובדרך רמז יש למצוא את הדברים באותה משנה גופא: "כל הנגעים אדם רואה חוץ" - כל הנגעים שאדם רואה בחוץ, בזולת, הרי זה "מנגעי עצמו" - מחמת שהוא עצמו נגוע בזה.

"לשון נקי"" – בסיפור דברים ולא בהלכה פסוקה

אמנם, עדיין יש להקשות:

הן אמת שמה שראה רע בזולתו אינו במקרה אלא בהשגחה, ובוודאי יש בדבר מסר והוראה עבורו, אבל מי יימר שההוראה היא שבו עצמו יש את הפגם, הלא יתכן שההוראה שמורין לו מלמעלה היא שעליו להוכיח את זולתו ולעוררו לתשובה !

ובכדי לבאר זאת, יש להקדים יסוד גדול בעניין דיבור בלשון נקי' שמלמדת פרשתנו בפסוק "הבהמה אשר איננה טהורה" (ראה במקור הדברים ובמצויין שם לשקו"ט שבדבר, ומקוצר הגיליון הבאנו כאן רק המסקנה והיסוד הנוגע לעבודת ה'. המערכת):

כי הנה מצינו בהרבה מקומות שהתורה נוקטת לשון "טמא" וכיו"ב בפירוש, ולא דיברה ב"לשון נקי"", והביאור בזה הוא, שכאשר מדובר אודות פסק דין להלכה הרי הוא צריך להיאמר בלשון היותר ברורה, אפילו אם לצורך זאת משתמשים בלשון מגונה, וזאת, בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי.

ורק במקום שמדובר בסיפור דברים יתכן שענין ה"מגונה" יכתב באופן של "עיקם הכתוב" ולא באופן ישר וברור.

ומצינו יתירה מזו, שגם כאשר מדובר אודות פסק דין, חילק הכתוב בין סיפור המקרה לבין פסק הדין, שכן מצינו בכתוב (תצא כג, יא) "כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור . . ויצא אל מחוץ למחנה", שכאן אין באים לפסוק את עצם טומאתו (אלא רק הדין של "ויצא" וגו'), ונמצא שעצם טומאת האיש היא מעין סיפור דברים, ולכן עיקם הכתוב לשונו ונקט "אשר לא יהי' טהור".

ומכאן למדנו, שגם כאשר מוכרחים לדבר בלשון מגונה, הנה במקרה זה עצמו, יש לחלק בין פסק הדין שבו מוכרחים לנקוט הלשון המגונה, לבין סיפור הדברים שבזה שבו נוקטים לשון נקי'.

ומעין זה יש ללמוד גם בנוגע לראיית הרע שבזולת, שיש לחלק בין ראיית "סיפור" הרע שבזולת, לבין ראיית ה"הלכה" הנוגעת לרע שבזולת, וכפי שיתבאר.

לא לראות את הרע אלא את הצורך בתיקון

כאשר רואים ח"ו דבר בלתי טוב בזולת, הרי יש בזה שני פרטים: א. רואה הוא שיש בזולת דבר של רע. ב. רואה הוא שצריכים לעורר את הזולת ולסייעו לתקן את הרע.

העניין הראשון, עצם הרע שיש בזולת, הוא מעין "סיפור דברים" שאינו נוגע למעשה, ואילו הצורך לעורר ולתקן את הזולת זוהי ה"הלכה" שבראי' זו.

כאשר יהודי הולך בדרך הישר, הרי הוא רואה רק את החלק של ה"הלכה", היינו שמיד כאשר רואה את הפגם בזולתו, לא עולה בדעתו שיש פגם אצל פלוני, אלא מחשבתו היחידה היא שיש לתקן את הזולת, להוכיחו ולעוררו, בדרכי נועם ובאופן הרצוי והמועיל. אבל אין הוא מרגיש כלל את הרע שיש בחברו ושהוא פגום ונחות. ועל כל פנים, עיקר הראי' היא בנחיצות התיקון ולא בעצם הרע.

וכאשר רואים את הרע שבזולת באופן זה, אפשר לומר שההשגחה העליונה הביאתו לראות את נחיצות התיקון והסיוע לזולת, ולא בכדי להורות לו את הרע שבו עצמו, שהרי גם בזולת לא ראה והרגיש את עצם מציאות הרע.

אבל אם רואה הוא בזולתו, לא רק את נחיצות התיקון, אלא גם את עצם הרע שבו, ועל כל פנים, שחסרונו ונחיתותו של הזולת היא עיקר הראי' אצלו, הרי בוודאי שהזולת אינו אלא "מראה" להראות לו שהוא בעצמו "פניו מטונפין".

והראי' לזה היא, שאם לא הי' בו אותו הרע, מדוע הביאתו ההשגחה העליונה לראות את עצם הרע שבזולת, הלא די הי' להראותו את הצורך לעורר את הזולת, ומכך שמראים לו את עצם הרע שבזולת, אות הוא שהדבר קיים גם בו עצמו.

וממילא, הרי יש כאן הוראה כפולה, מצד אחד הרי רואה הוא שחבירו צריך תיקון, ואם כן חובה עליו לעוררו ולסייע לו לתקן את הפגם, ויחד עם זאת, מכיוון שרואה גם את עצם הדבר הרע בזולת, הרי צריך לחפשו גם בו עצמו, כי הזולת הוא "ראי" המורה לו על פגמיו העצמיים.

ובזה יש לבאר מה שהכתוב נוקט שפת יתר לכאורה בנוגע למעשה שם ויפת "וילכו אחרנית.. ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו", שהלא לכאורה אם פניהם היו "אחורנית" ברור ש"ערות אביהם לא ראו"?

והביאור בזה הוא כאמור למעלה:

שם ויפת ידעו שישנו מצב של "ערוות אביהם", ולשם כך דאגו לכסותו בשמלה, אמנם, גם בידיעתם גופא הנה "ערוות אביהם לא ראו", הם ידעו שישנו מצב בלתי רצוי, אך לא הרגישו את עצם הרע שבו, אלא רק את הצורך לתקן, לכסות את ערוות אביהם.

ומכך יש ללמוד גם בהנהגתו של כל יהודי:

בעת ששומעים או רואים איזה דבר לא טוב על איש מישראל, הרי לבד זאת שאסור לדבר ולספר מזה לאחרים, ולא כמו שעשה חם שלא הסתפק בזה שהוא ראה את הרע, אלא שעוד הודיע את זה לאחרים (ט, כב).

אלא יתירה מזו: אין להרהר אפילו במחשבה מהרע של הזולת ח"ו. צריך להתבונן מה לעשות בזה, איך להוכיחו באופן הראוי ולתקנו, ובה בשעה גם לבקש עצה וכל מיני השתדלות שלא יראה את הרע של חבירו ואפילו בעת ההתעסקות עמו, וכשמתנהגים והולכים בדרך זו של שם ויפת אז זוכים לברכות רבות ונשגבות כשם שזכו שם ויפת.