שבת פרשת נח היא שבת כללית לכל השנה, כי בה נשלמת עבודת שבעת ימי המעשה. כלליותה היא בפועל, בשונה משבת בראשית שהיא כללית בכח. ההבדל בין השבתות מתבטא גם בפרשות השבוע שקוראים בהם: בפרשת בראשית, מסופר אודות קיום העולם מצד בריאתו של הקב"ה - "בכח". ובפרשת נח, על קיום העולם כפי שהוא מצד עבודת הנבראים, שגם כשהנבראים חוטאים העולם ממשיך להתקיים- "בפועל".
בבריאה בפועל (שעל ידי עבודת האדם), יש יתרון לגבי הבריאה בכח (שעל ידי הקב"ה): בבריאה של ה', היה הגילוי בשם אלוקים- צמצום והעלם האור האלוקי (או שם הוי' שמתעלם באלוקים). וקיום העולם שבעבודת האדם, היה שבתוך העלם ומציאות העולם - מתגלה שם הוי' שלמעלה מהעולם, וניכר בגלוי שהוי' הוא האלוקים.
גילוי הוי' באלוקים מתבטא בתוכן פרשת נח, בהתייחסו על גרמי השמים ש"לא ישבותו" - שזה מורה שגם בעצמים גשמיים אלו, מתגלה עצמות אין סוף - שלא ישבותו לעולם. עוד ביטוי לזה, ב"את קשתי נתתי בענן" - שהוא השתקפות של השמש - גילוי, בענן - אדים העולים מהארץ הגשמית - שבמציאות הגשמיות (אלקים), מתגלה השמש (הוי"ה).
המעלה שבעבודה 'בפועל' על העבודה 'בכח', מרומז בפרשת לך לך שקוראים במנחה שבשבת זו. "לך לך" (פעמיים) הוא הליכת והתנהגות האדם בעולם, שלא בערך למצבו הקודם. ואז מתגלה ה"אשר אראך" - גילוי המהות העצמית של היהודי, שגם בהיותו במציאות העולם הוא קשור עם אלוקות ומגלה אותה בעולם. היות ושבת נח היא שבת כללית בנוגע לפועל, צריך לעשות בה חשבון נפש בנוגע לפועל השנה הקרובה. על החשבון להיעשות לא מתוך מרירות וכניסה לפרטים; וגם לא ביציאה לגמרי מהעולם; אלא שע"י עליה למצב נעלה יותר מתתקנים כל הפרטים (וכמובן בלי רגשי צער), כמודגש בעבודת יום השבת, שהיא תשובה עילאה, ובשמחה גדולה, שמתבטלת מציאות הרע לגמרי בלימוד התורה.
בשבת נח של שנה זו (תשנ"ב), יש לערוך חשבון נפש מיוחד בנוגע לגאולה: הרי כבר מזמן הכריז האדמו"ר הריי"צ שעומדים מוכנים לקבלת פני משיח. (ואף על פי שבכל אחד ואחד ישנם ענינים הדורשים תיקון, אין זה מפריע לשלימות וכללות ישראל, וזה כמו שריטה קטנה בגוף בריא). ואם כך זה היה בזמן הרבי הריי"צ, כל שכן וקל וחומר עכשיו - שמשיח מוכרח לבוא, וזה רק תלוי במשיח עצמו!
יש לערוך חשבון נפש גם על מנהג הקידוש לבנה: ובהקדם - ביאור מעלת הקידוש לבנה: ברכת הלבנה, היא על המסלול הקבוע שלה, וחידושה בכל חודש. ומובא בגמרא, שקידוש לבנה הוא כקבלת פני שכינה. ומבאר הרבי, שבזמן הגלות אין ישראל רואים את פני השכינה. וחידוש הלבנה הוא סימן להם "שהם עתידים להתחדש כמותה" ולראות את פני השכינה. הביאור לפי פנימיות התורה: הירח רומז לספירת המלכות, שמעצמה אין לה כל גילוי ואור, והיא רק מקבלת מהשמש - זעיר אנפין. ולכן השינויים שבה, הם תוצאה משינויי גילוי הזעיר אנפין שמתגלה בה. ובימות המשיח שיהיה אור הלבנה כאור החמה, יהיה שלימות הגילוי של ז"א במלכות, ושל הוי' באלקים. קידוש הלבנה מבטא את מעשינו בגלות (במיעוט הירח) שעל ידה באים לגאולה (התחדשות הירח).
המעשה הוא העיקר:
להוסיף בזהירות בקידוש לבנה:
- בבגדים נאים
- ברחוב העיר
- ברוב עם הדרת מלך
- בזמן - אחרי ז' ימים למולד ובמוצאי שבת
- ובעיקר: מתוך כוונה ובקשה לזירוז הגאולה.