פרשת נח תשפ"ז - לנשים: להשפיע טהרה בעולם

העולם החל להדרדר

פרשת בראשית (ו, א-ז) מסיימת:

ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן (אף על פי שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם - רש"י) אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם. וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו (רבי יהושע בן קרחה) הן. אמר לו (הגוי), והא כתיב "ויתעצב אל לבו". אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו (הגוי), הן. אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), ומה עשית? אמר לו (הגוי), שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו (הגוי), בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), כך מעשה הקב"ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם - רש"י). ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם".

דור המבול חי כשבע מאות שנה אחרי מות אדם הראשון, הם היו בדור העשירי לבריאת העולם, עדיין היה להם מהיכן לשמוע על הקב"ה שברא את העולם. אך דורם היה גם הדור השביעי לדור אנוש. עליו אומר הרמב"ם (עבודה זרה א, א):

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הקל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים.

היו שחשבו שהקב"ה נמצא בשמים, ורצונו שיעבדו לשריו וסריסיו כדי שיעניקו מכוחותיהם בעולם. על כך אמר הקב"ה, "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", וברש"י, "הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו". העולם ישוב ליומו השני של הבריאה, טרם היה רקיע. בו הבריאה הייתה מלאה במים, שאין להם כל צורה וחומר. רק ביום השלישי נראתה היבשה, נוצרה האפשרות לחיים אנושיים בעולם.

על כך כותב הרמב"ן (בראשית ב, ג):

ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות, הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן ארבעים ושמונה שנה (בראשית רבה סד, ד), ואז החל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), וצמח צמח צדיק, כי משך רבים לדעת את ה', כמו שדרשו ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), וצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם.

באלף השלישי של הבריאה החלו החיים הרוחניים בבריאה, לכך בסופו של האלף השני בו השחיתו בני האדם את דרכם, הקב"ה השיב את הבריאה אל מצבה הראשוני, בו אין קיום למין האנושי בבריאה, כדי להכין את הדרך אל אברהם אבינו, מנחיל החיים הרוחניים בבריאה.

השפיעו רע בעצם החיים

מבאר רבי משה שפירא (שובי ונחזה נח, ברית הקשת):

הנה מה שנשאר לנו לדורות מהמבול הוא הקשת. ועלינו להבין קצת בעניינה והקשר שלה למבול, ובמה הקשת מהווה בטחון שלא יבוא עוד מבול על הארץ, ומה מונח בה לרמוז וללמד על זה. והנה מפורש בתורה שהמבול לא בא בתורת עונש, אלא בגלל שהבורא יתברך כביכול היו לו חרטה על הבריאה שהייתה אז, וכפירוש המילים (בראשית ו, ז) "כי נחמתי כי עשתים", והיינו שהבריאה הגיעה למצב כזה שהיא נתהפכה להיות מקח טעות, עד שהבורא יתברך אמר עליה שלא אליה הייתה כוונתו, וממילא הבריאה מסתלקת ונעלמת ונלקחת בחזרה. אבל הסוגיא של שכר ועונש הוא חלק מעצם סדר הבריאה, שהבריאה נבראה עם בחירה וצורת הבריאה היא ששכר מגיע לעושי טוב ועונש לעושי רע. אך המבול היה מחוץ לסדר העולם, דהמבול היה ביטול העולם וכדין כל דבר הנעשה בטעות שהטעות חוזרת, ועל זה נאמר "כי נחמתי כי עשתים", והיינו שהבריאה כפי שנראתה אז הייתה בריאה בטעות ודלא כפי הכוונה העליונה ולכן חזרה הטעות.

אלא דצריך להבין מהו עומק ההבדל שבין דרגת הרע אליה יכולה הבריאה להגיע היום ולא יבוא מבול בעקבותיה, ובין דרגת הרע אליה הגיעה הבריאה אז אשר בגללה בא המבול, ואנו מסתכלים על הבריאה ועל כל הרע הנעדרת בה מאז ומעולם ובפרט היום, וקשה לנו להבחין בין זה ובין מה שנעשה בדור המבול. וזה פשוט דהשבועה שלא להביא עוד מבול על הארץ לא הייתה על אף שיצטרך המבול לבוא, דאם עדיין היה שייך שהבריאה תצא לגמרי מהמכוון ותתהפך להיות טעות הא ודאי שהטעות חוזרת, אלא השבועה הייתה שלא יהיה עוד פתח להגיע למצב כזה, וזה צריך ביאור מהו החילוק בעצם בין כל דרגות הרע שאנו מכירים, שנראה שאין שייך יותר רע מזה, ובין מה שהיה בדור המבול שהביא לידי "כי נחמתי כי עשתים".

והנה המשמעות הפשוטה בדברי חז"ל היא, שהיה שינוי בעיקר ההנהגה בין קודם המבול ואחריו, ומה שהיה אפשרי קודם המבול, נעשה בלתי אפשר אחרי המבול, ועל זה נאמר (תהילים כט, י), "ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם", ומבואר דזה לא היה המצב בעולם קודם המבול, אלא דצריך להבין מהו נקודת ההבדל בין שני המצבים עד כדי שמה שהיה אפשרי אז נעשה עתה בלתי אפשר.

והנראה בזה דהנה מצינו בדברי חז"ל תיאורים נפלאים ומשונים על השפע והכוחות של הדורות שקדמו למבול, ומעשה שהיה שהאם שלחה את התינוק הנולד לה עתה להביא סכין כדי לחתוך את חבל הטבור (בראשית רבה לו, א). והרי שמיד בלידתו היה האדם בר דעת ובר שליחות והיה שייך לדבר עמו. ומבואר דכל אדם מתחילתו כבר היה אדם שלם. וכן מצינו שקודם המבול היו בני אדם חיים קרוב לאלף שנה ואילו אחרי המבול הייתה ירידה גדולה ולא היו חיים כי אם בסביבות מאתים שנה, וכל המציאות השתנתה.

ונמצא שהחיים שלפני המבול היו מעין החיים של אדם הראשון, אשר מיד שנברא עמד על דעתו והיה שלם בכל כוחו. ועל אף שנגזרה עליו גזירת מיתה, הרי מכל מקום זה לא יהיה כי אם בסוף סוף חייו, אבל עד אז הוא היה במלא כוחו, כי עדיין לא היה זקנה וחולי (בראשית רבה סה, ט). וכמו כן בני האדם שקודם המבול היו חייהם שלמים ומלאים עם כוח עצום והמון אפשרויות, וכדאיתא בחז"ל (בראשית רבה לד, א) שילדים קטנים היו יכולים לעקור עצים בידיהם, וגם השפע היה רב עד שכל הדברים היו צומחים מיד. ונמצא שהבריאה לא הייתה שונה בהרבה מגן עדן, אלא כל ההבדל היה במה שהאדם לא היה חי לעולם, אבל כל משך החיים עד לרגע האחרון ממש, היה עם כל מלא הכוח, בלי מהלך של זקנה ובלי חולי.

שפע עצום של חיים

והנה השפע הגדול של חיים שלפני המבול היה החכמה שהיא עצם החיים, וכמו שכתוב (קהלת ז, יב), "החכמה תחיה בעליה", וכן חכם בגימטריא חיים. ומאידך כתיב (איוב ד, כא), "ימותו ולא בחכמה". ובכן קודם המבול הייתה השפעה עצומה של המון חכמה, והכל היה גלוי וידוע וברור ומלא טעם. ובזה הייתה נקודת הבחירה שלהם אם להעתיק את תפיסת החיים אל הגוף. כי הרי הגוף שלהם היה באמת מציאות חיה, ודלא כהיום שהגוף הוא בריאה חלשה ביותר, עלול לכל מיני מחלות ופגעים, אשר בשביל גוף עלוב כזה לא יחליף שום בר דעת את החיים האמיתיים להחשיב אותו כעצם החיים, והרי הדבר הקטן ביותר יוכל להפסיד אותו לגמרי, ובודאי שאין זה מציאות של חיים, אלא לפי דרגת השכל שלנו גם גוף כזה מספיק כדי להעמיד אותנו בבחירה. ולא עוד אלא שבדרך כלל הבחירה היא לצד הגוף, וסכלה דעתם של בני אדם להשקיע כוחם בדבר כל כך חלש ועלוב שהעתיד להתבטל. אבל בשביל דרגת השכל שלנו זהו הבחירה. וזה בעצמו די מעליב.

אך בני אדם שקודם המבול באמת קבלו שפע עצום של חיים, ובחכמתם הגדולה הייתה להם אחיזה גדולה מאד בעצם החיים, דחכמה נותנת טעם ואור בכל דבר ודבר, והכל מלא חיים עד שבשביל החכם הרי העולם הוא באמת דבר חי. וגם לדידן אם הייתה לנו תפיסה אפילו במשהו במה שאנו אומרים יום יום "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ו), אשר הכוונה בזה היא שהעולם מלא אך ורק חיים, משמי השמים וכל צבאם כגון השמש ועד לארץ וכל אשר עליה, כולל עצים ואבנים ובני אדם ובעלי חיים, דכל זה הוא חיים, אזי כפי מדת התפיסה שלנו בזה, היינו חיים את החיים המלאים שהבורא יתברך נתן לנו לחיות. אלא הבחירה שניתנה לנו היא להעתיק את כל הרגשת החיים למערכת החושים העלובה והקטנה והמצומצמת להפליא, דהיינו הטעם שבחיך ובאזנים ובאף ובחוש המישוש, אשר משך הזמן של כל אלו ההנאות אינן אלא לרגע כמימריה, ועל כגון דא נאמר "ימותו ולא בחכמה".

אולם הדורות ההם היו חיים במערכת אחרת לגמרי, ואיתא בדברי האריז"ל דזה מרומז במה שנאמר שגזירת המבול הייתה "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו, יג), ראשי תיבות חכמה. אך כיום שהגוף שלהם היה בעצם הגוף של אדם הראשון, אשר לולא הגזירה הוא היה צריך לחיות לעולם, וגם אחרי הגזירה לא היה האדם מרגיש על בשרו שהוא בן מוות, ולא כהאידנא שאנו חיים את גזירת המוות של הגוף יום יום, באשר כל דבר פוגע בו ומכאיב לו, ויש לנו תחושה חזקה מאד שאנחנו בני מוות, אלא הגופים שלהם היו כמעט מחוברים לעצם החיים ממש, על כל פנים בהרגשה. והיינו דהם לא היו חיים את עובדת היותם בני מוות, אלא כל משך זמן חייהם, שזה היה משך זמן רב מאד, היו בלי נזק ומחלות, מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון. ולזה נכשלו והעתיקו את תפיסת החיים אל הגוף והחומר. וזה היה נקודת הבחירה של הדורות ההם, ואין לנו שום ציור כלל בצורת חיים כזו, דמה שהם עשו אין זה כמו שאנו עושין, לקחת את הכוח העצום של חיים שהבורא יתברך העניק לנו, ולצמצם את כל זה בתוך קופסה קטנה שיש לה כמה אפשרויות של ביטוי חיים, אלא אצלם הגוף היה גדול מאד, וזה היה בחירה אמיתית, דמערכת הגוף הייתה בהקבלה ממש לעצם החיים, והרי הגוף ואפילו הגוף שלנו עתיד לקום בתחיית המתים ולחיות לעולם, ביחד עם כל מערכת חיים שסביבו, דכל זה יהיה חיי נצח.

ונמצא דהמצב אז היה שהעולם היה מלא חכמה, אלא זה הביא לידי "כי מלאה הארץ חמס" וכדברי הרב, ואיתא בחז"ל (סנהדרין דף קח.), שאפילו בעלי חיים נזקקים לשאינם מינן, והיינו דהיה שינוי בבריאה בעצם (ולכך המבול קעקע את הקרקע בעומק שלושה טפחים, לבער כל זכר לעולם שהתקלקל. ואם כך במדת פורענות, כל שכן במדה טובה, כל החיות שהגיעו לתיבה, לא קלקלו מעשיהם מכוחו של נח, צדיק הדור). אולם בבחירה שלנו היום אין לנו אפשרות לעשות כן, דאמנם בני אדם יכולים להרע מאד ולרדת ולהיות רעים מאד, אבל אין העולם יכול לשנות טבעים וליצור מערכות אחרות של חיים, דזה תו אינו בכלל הבחירה. אך לפני המבול הרי החיים בעצמם ניתנו, דהיינו "החכמה תחיה בעליה", והבחינה של "ואתה מחיה את כולם", דכל זה נתן הבורא יתברך לבני אדם, ובידיהם היה לקלקל את עצם החיים, כדרך שבידינו לקלקל את מה שניתן בידינו, אלא דאין בידינו לשנות את העולם ולעוות את החיים בעצמם, וליצור מערכות חיים אחרות כי זה לא ניתן לנו. אבל להם זה ניתן וממילא כוח הבחירה התפשט על עצם כוח החיים, והם אמנם העבירו והעתיקו את החיות עצמה כפי רצונם. ובכן בדור המבול היה קלקול בעצם מערכת החיים, וזה סוד "כי נחמתי כי עשתים", והיינו משום שהבורא יתברך לא ברא את החיים האלה, ואם בעלי החיים נזקקים לשאינם מינן, על כרחך שהיה שינוי בעצם השפעת החיים, דבני אדם קלקלו את הדבר הנפלא והנורא ביותר שניתן להם...

הגדרת כוחו של הקשת

ומעתה ניחזי אנן בעניין הקשת... יש בזה עניין מיוחד מאד, דכפי שכתוב בתורה בכל מקום, הרי הקשת היא כלי מלחמה... ותוכן הפנימי של הקשת הוא כשלוקחים עץ שטבעו להיות ישר ומעקמים אותו ובזה מוציאים אותו מטבעו, והיינו שהמיתר (שהוא החוט שעל הקשת...) נמתח על העץ מקצה אל קצה בכוח גדול, כי אם הוא רפוי לא יעשה שום פגיעה, והרובה קשת מושך על המיתר בכל כוחו, וכאשר הוא מסיר את הקשת, אזי הקשת משליך את החץ למרחקים. והעומק בזה הוא, שהכוח העצום שבו העץ מושך את המיתר וזורק את החץ הוא, מחמת הרצון לחזור למצבו הנכון, דכאשר הרובה קשת השקיע את כל כוחו ומשך את המיתר, הרי עיקם את העץ ושינה אותו מטבעו להיות ישר, ולכן הוא שואף לחזור להיות ישר כמו שהוא באמת, ובזה הוא מושך את המיתר בעוצמה רבה מאד, ושולח את החץ למרחקים עצומים. וזהו כוחו של הקשת, ליצור מצב שבו אפשר לו לאדם לקחת דבר שהוא נמתח מאד להיות ישר, ולפעול כנגדו להוציא אותו מטבעו, אשר בהסרת ידו יחזור הדבר לטבעו הישר בכוח חזק מאד וזהו מה שנותן כוח בחץ, וככל שהעץ נשתנה יותר, כך גדול כוחו לחזור לעצמו. ובכוח הזה הולך החץ למרחקים עצומים... ונתבאר לן, כי הרמז של הקשת הוא מה שנשאר לנו מדור המבול, דהקשת אומרת שהמצב הטבעי והאמיתי של העולם הוא מה שהעולם משלים את מה שנתגלה בקשת מכבוד השכינה. והיינו דאותו כבוד שכינה שמתגלה בקשת נשלם על ידי מציאות העולם, ובזה הקשת מלמדת שהטעם שלא יבוא עוד מבול על הארץ, הוא משום שהעולם בעצם לא יסטה מהכוונה העליונה, אלא הוא חייב להישאר לעולם בתוך המסגרת שלה.

בדור המבול לבני האדם היה כוח להשפיע על עצם החיים, לשנות את הבריאה. אחר המבול, נחלש היצר הרע, אין בכוח בני אדם להשפיע על עצם החיים, רק חיותם עצמם. באה הקשת לרמז, אם תמשיכו כך, העולם ראוי להיחרב. אולם אין בכוחכם להחריב את העולם, אך דעו לכם, יש בכוחכם לחזור בתשובה, לשוב מתוך החטא, אל מעלתכם הראשונה.

הצדיק משפיע טהרה בעולם

אולם בכוח הרשעים להשפיע על הבריאה כולה, וכן להיפך, כוח הצדיקים לשנות את הבריאה כולה. הבית הלוי (בראשית ו, יב) מבאר:

ובזה יתבאר היטב מה דאיתא במסכת חגיגה (דף טו.) "זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". ולכאורה אינו מובן הסברא מדוע יהיה זה שהצדיק יזכה בחלק חבירו מה שהוא לא עמל בו, וכן להיפוך מדוע יתחייב הרשע במה שלא חטא בו?

ולדברים הנזכרים לעיל מובן היטב בסברא. כיון דכל אדם עושה במעשיו, טבע שניה לזולתו להיות גם חבירו טבעו נמשך קצת למעשיו, ונמצא לכל אחד יש גם כן חלק במעשה חבירו, דהרשע בחטאו מגביר התשוקה להרע עד שמגיע קצת ממנו גם להצדיק, וכשהצדיק נכשל לפעמים באיזו חטא, הרי יש להרשע חלק גדול בזה החטא, והוא היה בעוכריו יען כי הוא הגביר בו התשוקה, ויכול להיות לפעמים שיהיה לו חלק גדול בהחטא יותר מהצדיק שעשה, ולהצדיק הרי מענישים על חטאו בעולם הזה כדי שיהיה נשאר נקי לעולם הבא, ולהרשע הרי אין מענישים לו בעולם הזה כלל. הרי נשאר על הרשע חלקו בחטאו של הצדיק בגיהנם. וכן להיפך הצדיק יש לו חלק גדול במעשים טובים של הרשע, דעל ידי שהצדיק הגביר התשוקה להטוב, נמשך ממנו זו התשוקה קצת גם להרשע ועושה לפעמים טוב, ולהרשע הרי משלמים לו עבור הטוב שעשה בעולם הזה וכמאמר הכתוב (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו אל פניו", ולהצדיק הרי שמור הטוב לעולם הבא, וזהו שאמרו "זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן", ובהרשע הוא להיפך.

אבל על נח... דמצד עצמו היה בוחר בטוב, ומה שחסר לו לפעמים מלהשלים מדרגתו היה רק מצד עשייתם שהם גרמו לו ומצדם נמשך קצת מן הקצת לו, ועל כן גמלו טובה ואמר לו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", דאחר שנפרד מהם ונכנס אל התיבה ישאר הוא צדיק גמור. דהתיבה היה בבחינת עולם אחר והקב"ה שמרו להתיבה ולהאויר שבה שלא יכנס לה הרע הנמשך בהטבע ממעשיהם הרעים ועל כן נשאר צדיק גמור... קרא להתיבה ביתך שהיתה בקדושתה ולא נכנס בה הקלקול של מעשה הדור... דאחרי שנמחו הרשעים נשאר נח בצדקו יסוד עולם.

אברהם מעצמו בחר בטוב

ואפשר לומר דבזה היה החילוק בין נח לאברהם אבינו, דבמדרש רבה (בראשית רבה ל, י) אמר דהחילוק הוא דבאברהם כתיב (בראשית יז, א) "התהלך לפני" דלא היה צריך לסיוע מן השמים, ומעצמו בחר בטוב. ובנח כתיב (בראשית ו, ט) "את האלוקים התהלך נח" דהיה צריך לסיוע. ולפי הנזכר לעיל יש לומר דגם נח מעצמו היה צדיק תמים, ורק להתגבר נגד היצר הרע שהגבירו דורו היה צריך שיסייעו לו מן השמים, וזהו שאמר הכתוב "נח איש צדיק תמים בדורותיו את האלוקים התהלך נח" - דלהיות צדיק בדורו ולבל להכשל ברשת זו אשר טמנו לו הם. היה צריך לסיוע והוקשה לו הדבר בעצמו, ומשום הכי לא הגין זכותו על דורו שלא יכלו גם הם, כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו, ולכך הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה. ונשאר צדיק תמים גמור. אבל אברהם לא היה צריך סיוע, והתגבר בעצמו גם נגד יצר הרע של אחרים, דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחביריו, והוא התגבר גם כנגדם. ונמצא דכל מה שהרבו הרשעים שבדורו לחטוא, נתווסף לאברהם זכות ושכר טוב בעמלו, יען כי בחטאם הכבידו על אברהם עבודתו, ועם כל זה נשאר בצדקתו.

וזהו שאמרו באבות (ה, ב) "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאים עד שהביא עליהם את מי המבול, עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם". דבכל מה שחטאו העשרה דורות נגדל בזה השכר לאברהם דבחטאם נתוסף זכות לאברהם ועל כן לא נדונו בכליה ועונש כמו בימי נח, דכמו דהקב"ה ברא ליצר הרע כדי שיזכו בו הצדיקים כשכובשים אותו ומתגברים עליו, כמו כן באותו בחינה ממש היו הרשעים שבדורו של אברהם אבינו עליו השלום, והחזיקם בעולם כדי שיוגדל זכותו של אברהם אבינו (שהיה צריך להתמודד כנגד כל הרדיפות כנגדו, ולהתעלות). וזהו שאמרו "וקיבל שכר כולם" דהכוונה שכר כנגד כולם דכל מה שהוסיפו לחטא נתוסף לו שכר (כיון שככל שרדפו אותו, כך היה צריך להתעלות יותר. לכך זכה לשכר רב יותר), וכן איזו מצות שעשו המכעיסין קיבל אברהם שכרו דזכה צדיק נוטל חלק חבירו בגן עדן וכמו שפירשנו דלאברהם היה לו חלק בהטוב שעשו הם, וכמו שהם במעשיהם הרעים הכבידו עליו העבודה להנצל מהיצר הרע שלהם הרי כמו כן מגיע לו עבור זה השכר מהטוב שלהם. אבל נח שהיה צריך לסיוע מן השמים שלא יקלקלו אותו אנשי דורו הרי לא נגדל זכותו בחטאים שלהם (דהרי במעשיהם הם לא גרמו לנח להתעלות מעצמו, אלא לקבל סיוע מהשמים, לכך אין להם קיום. אין מחמתם תוספת התעלות רוחנית בעולם), ועל כן לא הגין עליהם רק השם יתברך הפריש אותו מהם ואז נשאר הוא צדיק גמור והם נאבדו.

ידועים דברי רבי ישראל סלנטר, כשיהודי לומד גמרא בקובנא, יהודי לא מחלל שבת בפריז. דוגמא לדבר באדם שיבוא לשמים לאחר מאה ועשרים שנה בטוב ובנעימים, יפגוש שם אדם שיאמר ישר כוח לך על מעשיך בזכותך קיימתי תורה ומצוות - והלא איני מכירך? - אמת שאינך מכירני, וגם אני לא מכיר אותך, אך מחמת חטאיך השפעת בעולם קושי גדול לקיים תורה ומצוות, ואני התאמצתי רבות לקיים מצוות, ועל כן בזכותך התחזקתי וזכיתי לשכר גדול יותר. זכות זו מספיקה כדי לקיים את הבריאה. הכסף משנה (עבודה זרה א, א) מבאר: "שאברהם היה בבבל, ושם ועבר היו בארץ כנען, ושם לא שיבר אברהם הצלמים, אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד. ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ועל כן גדלה מעלתו ביותר". אברהם אבינו הפיץ תורה בכל מקום, מסר נפשו על הפצת התורה, לכך זכה להשפיע קדושה על בני דורו, ונשארו בחיים למרות חטאם. נח שלא הפיץ תורה, אלא רק הוכיח את בני דורו כשבנה את התיבה, לא זכה שבני דורו ינצלו בזכותו.

אברהם הכיר האמונה מעצמו

אברהם במעשיו אף בנה את האמונה בקב"ה בבריאה כולה. הרמב"ם (עבודה זרה א, ג) פוסק:

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות (מדויק ברמב"ם שהיו לאברהם אבינו לפחות עשרים ושנים אלף תלמידים, מיעוט רבים שנים, מיעוט אלפים ורבבות הוא עשרים ושנים אלף איש) והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו.

האמונה הייתה קיימת לעולם במסורת אף בימי אברהם. היה בית מדרש של שם ועבר, שקיבלו את התורה במסורת מנח אביהם, שקיבל ממתושלח. שקיבל מאנוש, שקיבל מאברהם. אברהם אבינו לא קיבל את האמונה מהם, הוא עמל ויגע להבין את עיקרי האמונה. לכך זכה שכל האמונות בעולם יצאו מחלציו. וכשהגיע לארץ כנען, התחזקה אמונתו ממסורתם.

אמונת הבריאה כולה מאברהם

הכסף משנה מבאר, "שאברהם היה בבבל, ושם ועבר היו בארץ כנען, ושם לא שיבר אברהם הצלמים, אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד. ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ועל כן גדלה מעלתו ביותר". כיון שאברהם אבינו עמל להגיע לאמונה, עמל ללמוד תורה מעצמו, הוא עמל לפרסם את האמונה לשאר באי עולם. ולכך זכה שכל האמונות בעולמנו מצאצאיו. הנצרות מעשו, האיסלאם מישמעאל, אמונות המזרח הרחוק מבני הפילגשים.

רק שנבין, אם יאמרו לכם, יש כאן זוג שעוד שלושת אלפים שנה כל באי עולם יהיו מצאצאיהם, יאמינו באמונתם. הלא למשוגע ייחשב! אך כך הוא באברהם ושרה, היהדות מצאצאיהם, הנצרות יצאה מעשו, האיסלאם מישמעאל, שבטי המזרח הרחוק מבני הפילגשים. מכל שבעים האומות שהיו בימי אברהם, לא נותר דבר. צאצאיהם קיבלו את אמונת בני אברהם ביחידו של עולם, ואמונתם המקורית אבדה.

מבאר הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ד):

אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (דניאל יא, ד) "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוק מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

כדי שבביאת המשיח במהרה בימינו כולם יאמינו בקל אחד, צריך שבטבעם תהא האמונה בקל אחד. אין בכוחם להאמין באמונה שלימה, לכך יש שהגיעו לאמונה דרך נביא שקר, ויש בדרך שילוש, אך שורש אמונת כולם באמונה בקל אחד. וכפי שהושרש בנו מאבותינו "רחמנים, וביישנין, וגומלי חסדים" (יבמות דף עט.), כך בהם הושרש מאבותיהם האמונה בקל אחד, וכך בביאת המשיח יקל עליהם להאמין בקב"ה. החומריות לא תיחשב בימים אלו למאומה, כל אחד ידע את תפקידו בבריאה. וכך נגיע לתכלית הבריאה, "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". וכך בזמנים אלו, הבחירות לכנסת מתקרבות, תפקידו של כל אחד ואחד לפעול ולהפעיל את קרוביו וידידיו להצביע למפלגות החרדיות, לקדש שם שמים, להראות כמה אנשים בארץ מצהירים שהם נאמנים לה' ולתורתו.

צריך זכויות להקים עולם חדש

הבריאה בעצמה מושפעת מבני האדם. נח היה בתיבה י"ב חודש, מי"ז בחשון עד שנה לאחר מיכן בכ"ז חשון, שזו שנת חמה. מבאר המשך חכמה (בראשית ח, יט):

אף שכל ענין המבול היה שלא על דרך הסידור הטבעי, וקיום נח והבעלי חיים היו בענין השגחה מיוחדת להתקיים באויר כזה אשר היה משחית ומכלה. ולזה אמר "ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה" (בראשית ח, א), פירוש בעוד היותם בתיבה זכר אותם בהשגחה מדויקת. וכן דרשו בבראשית רבה (לג, ד): "מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס אותם כל שנים עשר חודש שבתיבה". ואם כן, היה ביכולת ההשגחה למחות כל היקום כרגע! אולם "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, ב) לבד מה שלא השחיתו במקרה, ונשחת תכונת הבעל חי לגמרי, וטבעם היה לאהוב הרע והחמס, ולזה היה צריך חנוך שנים עשר חודש, ולהיות נעצרים מתשמיש, ומורגלים בצמצום מזונותיהם, ולהיות ניזונים מידו של אדם ויהיה מוראו עליהם, ולא יטרפו טרף. ואחרי שיהיו מגודלים בחנוך טוב וישר כזה, אז יצאו לאויר העולם, ויחיו הנהגה מיושרה... ולהתהפך הטבע, ולהעשות על ידי הפחד וההרגל טבע שני, שערה החכמה העליונה שצריך שנים עשר חודש... והרואה אותם אחר המבול יאמר כי המה ברואים אחרים. כי מהו צורת הבעל חי אם לא טבעו ותכונתו, וזה נתחלף בחילוף גמור, והבן.

הבריאה כולה החטיאה את דרכה, השפיעו אף על הבהמות ששינו את טבעם וחטאו. היו בהמות מעטות שהושפעו מנח ולא שינו דרכם, אלו הבהמות שזכו להיכנס לתיבה. אולם גם עליהם הייתה ההשפעה השלילית, לכך היו בתיבה י"ב חודש, בהם התחזקה עליהם ההשפעה החיובית, עד שזכו לקיים את העולם מחדש.

יש לשאול, מדוע נח בונה תיבה, הלא איתא בגמרא בזבחים (דף קיג.) על הפסוק (יחזקאל כב, כד), "לא גשמה ביום זעם", בארץ ישראל לא ירד מבול. מדוע נח לא היה בארץ ישראל? מדוע לא נעשה נס לנח כפי שנעשה לגדעון, בכל הארץ היה טל מלבד מקום הגיזה, וכך אצל נח, שירד מבול בכל העולם מלבד מקום המצאו? עוד יש להבין, איתא במשנה בעדויות (ב, י), "משפט דור המבול שנים עשר חדש", מי נשפט שנים עשר חודש, הלא כולם מתו מיד, ונשאר בבריאה רק נח? עוד יש להבין, המדרש תהלים (שוחר טוב לז, א) אומר:

"אמר (אברהם) למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה (מלכי צדק): בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו (אברהם): וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה? אמר ליה (מלכי צדק): על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה.

מהי קושיית אברהם כיצד יצאתם מן התיבה, יצאנו כיון שהיינו צדיקים? למדים אנו בזה, צדקותם היא הזכות להיכנס לתיבה. לצאת מהתיבה צריך זכות נוספת, לפרנס את בעלי החיים יומם ולילה. דהרי המצאות אוכל בתיבה לכל מליוני החיות היא ניסית, יכל להיות נס נוסף שכולם ישבעו ממעט אוכל לשבוע שלם. אך הקב"ה רצה שיאכילו את החיות יום ולילה. נח ובניו היו צריכים יום ולילה לפעול למען קיום העולם. מצוות החסד העצומה הזו נתנה להם את הזכות לצאת מן התיבה, ולקיים את העולם מחדש. עשה אברהם אבינו קל וחומר בעצמו: אם מחמת שמסרו נפשם נח ובניו להחיות את החיות והבהמות, זכו שנקרא העולם על שמם בני נח, וזהו מה שגרם שזכו לצאת מן התיבה שלא כשאר בני דורם שנמחו מעל פני האדמה, ובלא חסד זה לא היו זוכים לצאת מן התיבה, אלך אף אני בדרכם, וגם אקים עולם חדש, מיד נטע אשל בבאר שבע להחיות את בני האדם. וזכה ויצאו עם ישראל, נזר הבריאה מחלציו.

מוסיף הפחד יצחק (ראש השנה א, ד):

"עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ג). עצם יציאת העולמות מן האין אל היש - היא מציאות חסד של יצירת מקור לעונג בלי גבול. האדם לא נברא אלא להתענג על ד'. ורק לאחר מכאן, לאחר שמדת החסד שמשה רקע לבנינו של עולם, רק אז מתחילות הן שאר המדות להתגלות בהנהגת העולם הבנוי מכבר; ונמצא כי בעוד שכל המדות שולטות בהנהגת העולמות, הנה מדת החסד שולטת בהתהוות העולמות.

בכוח החסד, אפשר להוציא עולם חדש מן הכוח אל הפועל, זהו כוחו של נח, זהו כוחו של אברהם אבינו. על כל אחד ואחד מאיתנו לפעול ולהפעיל חסד עם עצמו ועם משפחתו, ועם סביבתו, כמה שנפעל יתר, כך נזכה להתעלות ולברוא עולם חדש.