להתקרב למציאות: השקעות בע"מ
למה זה קורה לנו שוב ושוב? – המדריך למשקיע המציאותי
אחר תקופה ארוכה שבה עסקנו בענייני דיומא, בחודשי אלול-תשרי, הגיע הזמן לחזור למסע שהעסיק אותנו רבות במהלך השנה האחרונה.
ובמילים קצרות: הגיע הזמן לחזור למציאות.
סתם...
מה זו המציאות אם לא ענייני דיומא.
הרי כבר למדנו במסגרת זו, שההכנה למצוה גם היא חלק מהמציאות, ואינה נחשבת כמו חיים בעתיד.
הקדשנו לכך כמה פרקים בעבר.
על כל פנים, כעת כשהחגים כבר מאחורינו, ולפנינו חורף ארוך וגשום בעזרת השם, זהו הזמן המתאים לחזור לסדרה שלנו: להתקרב למציאות.
לבחון היכן אנו חיים בעולם והיכן לא.
לעצבן ולהתעצבן קצת יחד. מה יש?
זה הכיף שלנו, לא?
אז זהו שלא.
אין לנו עניין להרגיז ולשבור מוסכמות – למרות שכך בהחלט זה נראה.
האידיאל שלנו הוא לקלף את כל הלבושים והעטיפות שמלבישים עלינו ומתערבים לנו בחיים, ולזכות להתחבר לדבר היחיד שיש – למציאות.
למציאות של העולם. למציאות של הזמן. למציאות שלנו.
ואם זכינו לעצבן מישהו על הדרך, והיה זה שכרנו...
חזרה והטמעה
אז חברים, בואו ונתחיל שוב.
האם למישהו יש נושא מסוים שהוא רוצה שנתחיל לדון בו ודרכו נתקדם הלאה?
תלמיד: לי יש נושא אקטואלי שמעסיק אותי וטורד את מנוחתי בשבועות האחרונים.
אבל שניה אחת לפני כן.
אני לא בטוח שכולנו זוכרים בדיוק את כל מה שלמדנו במסגרת ההתקרבות למציאות.
עסקנו בכל כך הרבה פנים של אותו נושא.
דיברנו על לחיות בהוה ולא בעבר ובעתיד, ועל לחיות את עצמנו ולא את הזולת.
כפרנו בעצם המושג 'בעיה', והבנו שזו המצאה שנמצאת בראש שלנו ואינה חלק מהמציאות.
למדנו על תפילה בכוונה נכונה ועל התחברות למעשה הפיזי של המצוות.
ונגענו בעוד תתי-נושאים רבים ומגוונים.
מקווה מאוד שבמהלך הדיונים הבאים ניזכר בנושאים הללו ונציף אותם שוב.
זה טוב גם בשביל החזרה וההטמעה שלהם בחיינו. וגם בשביל לחדד דברים שאולי לא מספיק הובהרו בעבר.
אז קדימה, מה יש לך לספר לנו?
סיפור חוזר
תלמיד: אני מדבר על הפרשיה הכאובה שהתפוצצה לאחרונה, עם ההשקעות של אברכים שלכאורה ירדו לטמיון.
למה הסיפור הזה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים?
טוב, זו באמת פרשיה כאובה שחוזרת על עצמה מידי תקופה.
גם מי שלא נחשף לפרשיה הספציפית, מכיר מקרים דומים.
אברכים רבים משקיעים כספים במיזם מסוים שאמור לפי הספר להניב רווחים אדירים.
חבר הביא חבר, השקעה גוררת השקעה, והפרויקט צובר תאוצה.
משקיעים ראשונים מציגים רווחים, וסוחפים אחריהם עוד ועוד.
לא מדובר בהכרח על מגדלים פורחים באוויר. פעמים רבות המודל הגיוני פחות או יותר, ויש בסיס מוצק לתקווה.
ייתכן שברקע מהבהבים כמה סימני שאלה ותמרורי אזהרה, שבאופן טבעי היו אמורים לעורר תהיות אצל המשקיעים.
אבל הכסף הגדול העתידי קורץ מידי, ורבים רבים משקיעים את מיטב כספם במיזם, לוקחים הלוואות ומשעבדים נכסים על חשבון הרווחים העתידיים.
ואז, שוד ושבר.
השמועות מתחילות להתרוצץ. משהו מסתבך. האם יש מעילה בכספים? מתברר שהרווחים האחרונים נגזרים מתוך כספי המשקיעים האחרים.
מכאן לשם, הבהלה מתגברת וגורמת לקריסה של ממש.
הנושא עובר לדיונים בבתי דין או לחילופין בבתי משפט, ועוד מאות משפחות מצטרפות לא עלינו למעגל המפסידים התורניים.
תפיסה שגויה
אודה על האמת, אני לא מכיר מספיק לעומק את המקרה הספציפי עליו אתה מדבר, אבל בגדול, זו המסגרת של רוב הסיפורים.
הכאב הוא גדול. ההפסד צורב.
ותמיד קמים החכמים שלאחר מעשה, זורים מלח על הפצעים, ומכריזים ואומרים: אמרנו לכם! הזהרנו אתכם! למה לא הקשבתם לנו?
זו לא המטרה שלנו.
אנו גם לא מתיימרים להבין יותר מאחרים בענייני השקעות. ייתכן מאוד שגם אנחנו היינו נופלים באותה סיטואציה.
אבל יש כמה נקודות מאוד חשובות בנושא הזה, שניתן לקחת לתחומים רבים בחיים, והן קשורה מאוד לדברים שדיברנו עליהם בעבר.
וכאן חשוב להבהיר:
המקרים הללו חוזרים על עצמם יותר מידי פעמים, מכדי לתלות את הבעיה רק בפרטים הטכניים של ההשקעות או באופי המשקיעים.
יש כאן בוודאי כמה וכמה תפיסות כלליות שגורמות לסיפור הזה להפיל אותנו שוב ושוב.
באחת מהן אני רוצה לגעת עכשיו.
אז בואו נתבונן ביחד, בכנות ובענווה, ובעיקר, בלי שיפוטיות. פשוט להתבונן.
מה התחליף?
הרבה מאוד מההשקעות הללו לא עומדות בכל כללי הזהירות הנדרשים.
במקרים רבים, משקיעים מנוסים בעלי ממון שאינם זקוקים נואשות לכסף, יתרחקו מהשקעה זו.
הם מזהים כאן סיכון מוגבר מידי.
ושוב, גם בהנחה שמדובר בעסקה הגיונית ולא ממש בגדר עורבא-פרח. עדיין בדרך כלל אנשים מבחוץ יוכלו להצביע על כמה וכמה סיכונים שמחריגים את המיזם המדובר מהגדרת השקעה בטוחה.
אז למה בכל זאת אנחנו מתפתים להשקיע שם? למה אנחנו מסכימים לקחת את הסיכון?
כי פשוט אין לנו ברירה.
וכאן טמון עוקץ.
על פניו, אנחנו נמצאים בבעיה חמורה.
במצבנו כיום, לחתן ילדים זה פרויקט קשה ובלתי הגיוני.
בדרך הטבע, על פי מחשבון וטבלאות אקסל, זה פשוט לא ראלי.
אנו בקושי שורדים את היום יום, אז איך אפשר לחשוב על חתונות של הילדים?
וגם אם נניח והצלחנו בסייעתא דשמיא לשים מאות אלפי שקלים בצד, זה אפילו לא תחילת ההתחלה.
כולנו יודעים זאת. המצב לא פשוט.
פשוט אין לנו ברירה.
לא לעשות כלום, זה בוודאי מתכון בטוח לפשיטת רגל.
בלית ברירה אנחנו נאלצים לחפש עסקאות שיש בהן אולי סיכון מוגבר מעבר לרף הבטיחותי, אבל לפחות הן טומנות גם סיכוי גדול להצלחה.
זו התשובה שלנו לכל אותם מצקצקי הלשון, שמזהירים אותנו: זה לא מספיק בטוח.
מה אתה רוצה שנעשה? יש לך תחליף להציע לנו?
אתה ברוך השם מסודר. יש לך את הפריווילגיה לוותר על ההזדמנות. לנו אין.
אין תחליף
והנה הגענו לטענה שיושבת על תפיסה שאפשר לאתגר אותה.
האם הטענה שאין לנו תחליף, היא טענה?
מי אמר שאמור להיות לנו תחליף?
אם המציאות היא שאין לנו יכולת כלכלית הגיונית לחתן ילדים, אז זו המציאות.
אין תחליף למציאות!
תלמיד: לא הבנתי.
הדברים הללו שוללים את כל המושג השתדלות.
אם זו המציאות, ואין לה תחליף, אז למה להשתדל בכלל בענייני פרנסה?
רגע רגע. בלי לחץ. בוא ננשום קצת אוויר.
כבר דיברנו הרבה על כך שאם יש לנו אפשרות להשפיע על המציאות, זה גם חלק מהמציאות.
הקב“ה שם אותנו כאן במציאות דינמית ומשתנה, ונתן בידינו את אפשרות הבחירה וההשפעה עליה.
ולכן, כל מה שנכנס לגדר השתדלות, הוא בוודאי חלק מהמציאות.
אנחנו מדברים על פעולה שחורגת מגדר ההשתדלות.
אני לא יודע לנקוט במספרים, אבל בוא נניח שהשקעה שיש בה ארבעים אחוז סיכון, כבר חורגת מגדר ההשתדלות.
וכעת ניצבות בפנינו שתי אופציות:
האחת, להשקיע במיזם שיש בו יותר מארבעים אחוז סיכון.
והשניה, לא לעשות כלום. ועל פי דרך הטבע לא להצליח לחתן ילדים בהמשך.
אצל רובנו, האופציה השניה היא בכלל לא אופציה.
זה לא יכול להיות שאין לנו אפשרות לחתן את הילדים שלנו. אין כזה דבר!
הרי אנחנו אמורים כן להצליח. כל השאלה היא איך.
אז אם יש בפנינו רק אופציה אחת, אנו עלולים להתפתות ולקחת סיכון שחורג מגבולות ההשתדלות.
לא לעשות
מה היה קורה אילו היינו מסונכרנים ומחוברים למציאות?
היינו מסוגלים לעכל שיכול להיות שהמציאות היא שלא נצליח לחתן את ילדינו בכבוד.
כן. זה כואב מאוד. אבל ייתכן וזו המציאות.
כעת, נבדוק האם יש בידינו אפשרות הגיונית וראויה להשפיע על המציאות.
אם ההשקעה שעומדת לפתחנו היא אכן עומדת בקריטריונים ובגדרי ההשתדלות, נעשה אותה.
ואם לא, אז פשוט לא.
תלמיד: אז מה אתה רוצה, שלא אעשה כלום? שאחכה לחתונה של הילדים, ואז אראה שאין לי איך להתחיל?
כן.
תלמיד: מה?
כן. כן.
אל תעשה כלום.
אם אין לך פעולה הגיונית שנכנסת בגדרי השתדלות, אל תעשה כלום.
כי זו המציאות.
תלמיד: ו...
בלי ו...
אין ו...
אין לי מושג מה יהיה בהמשך. ייתכן מאוד והמצב יהיה עגום. אבל מה לעשות?
ושוב, אין כוונתנו לומר שלא צריך לחשוב על העתיד.
ייתכן וראוי לכל אדם להקדיש זמן בכל יום לחשוב על אפיקים ואפשרויות שיסייעו לו בעתיד לחתן ילדים.
אבל דבר אחד מוכרח לרדת מהשולחן:
ההרגשה שאנחנו מוכרחים לעשות משהו. ואין אופציה שלא נעשה משהו.
זה נובע מהתנגדות למציאות.
מתפיסה שמוכרח להיות שהמציאות תתנהל כפי שנדמה לי שהיא צריכה להיות.
זה מה שגורם לנו לעשות מעשים מבוהלים, ולפעול באופן שחורג מגדרי ההשתדלות.
קוראים יקרים, הצפנו נושא טעון, יש עוד הרבה מה להאריך בו, אולם זה תלוי בכם. אם יש לכם הארות, הערות או גערות – כתבו לנו.
