ליצנותא דעבודה זרה
וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו וגו' בְּאוּר כַּשְׂדִּים (יא, כח).
פי' רש"י בשם מדרש אגדה, 'על פני תרח אביו', שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו (את אברהם אבינו) לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו: אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו! וכשניצל אברם, אמרו לו להרן: משל מי אתה?! אמר להם הרן: משל אברם אני! השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו 'אור כשדים'.
ובמדרש (תנדב"א פרשה ו) מתואר איך שהתנהג אברהם עם פסילי אביו: בית אביו של אברהם עובדי עבודה זרה היו, עושין עבודות זרות ויוצאין ומוכרין בשוק, יום אחד הגיע תורו של אברהם למכור, בא אחד ואמר לו: בכמה אתה מוכר פסל זה?! אמר לו אברהם: בשלשה מנה! שאל אברהם אותו: בן כמה שנים אתה?! אמר לו: בן שלשים שנה! שאלו אברהם אבינו: אתה בן שלשים שנה ותעבוד לפסל הזה שעשיתי אותו היום?! נסתלק האיש והלך לו, שוב בא אחר ואמר לו: בכמה את מוכר פסל זה?! אמר לו: בחמשה מנה! שאלו אברהם אבינו: בן כמה שנים אתה?! אמר לו: בן חמישים שנה! אמר לו: אתה בן חמישים שנה ותעבוד לזה שעשינו היום?! נסתלק והלך לו. כך שם אברהם ללעג ולקלס את האלילים ועובדיהם.
הרה"ק הבן איש חי זי"ע מביא סיפור נפלא על יהודי שהצליח להערים על עובדי האלילים הנוצרים להפכם ללעג ולקלס: יהודי אחד ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד ל"ע, הגיע ערב פסח ומצבו היה קשה מנשוא, חמץ לא היה בבית כבר שבועיים, אבל גם מצות לא היו לו לקיים מצות החג... החליט שאין לו חפץ עוד בחיים, אבל הרי אסור לאדם לשלוח יד בנפשו, אמר לעצמו: אצא למדבר, שם יתפסוני שודדים ויהרגוני! אחרי כן נמלך בדעתו וחשב: למה לו לצאת למדבר, מי אמר שיתפסוהו שודדים?! ואם תמצי לומר שיתפסוהו שודדים, מי אמר שיהרגוהו, שמא ימכרוהו לעבד ואז יהיו לו חיים קשים יותר?! החליט ללכת לרחוב הנוצרים הידועים ב'אהבת ישראל' שלהם, שבוודאי יהרגוהו, יצא לרחוב הנוצרי, הסתובב ברחובותיו הלוך ושוב במשך שתי שעות, אבל אף אחד לא שם לב אליו, אמר: אם כך, אכנס לכנסיה (בית תיפלתם), שם נמצא הכומר, וכשיראה אותי יחשוב שבאתי לגנוב את הלחם הטמא שלהם, עבירה שעונשה מיתה, וכך אמלא את תקוותי! הוא נכנס לכנסיה, אבל אף אחד לא היה שם.
חשב לעצמו: אכנס פנימה למקום שעומד הפסל, שם בודאי נמצא הכומר! נכנס פנימה, ובתחילה אחזה בו התפעלות מן הפאר ומן ההדר, הוא נעמד נרעש כולו, כשלנגד עיניו מתנוצצים הפסל והנברשות העשויות זהב, כשראה שגם שם הכומר איננו, חשב אולי אעשה רעש ואז יגיע הכומר, נטל סולם טיפס ותלש את הנברשת מן התקרה וירד משם, אבל אף אחד לא הגיע, ואז חשב היהודי: אם הנברשת בידי והכומר לא נמצא, אוכל לקחתה ולהתעשר, מיד הוריד את בגדו העליון, כיסה בו את הנברשת והלך לדרכו, כשהגיע לרחוב היהודי, הלך לצורף חרש אילם, כתב לו שיעשה מן הנברשת ארבעה חתיכות של זהב, אחד נתן לו בשכרו, ואת השלשה הנותרים הטמין תחת מטתו.
למחרת בבוקר, כשהגיע הכומר לכנסיה, חשכו עיניו בראותו שנברשת אחת חסרה! מיד רץ למלך לספר שהיתה גניבה בכנסיה, והוסיף ואמר: ברור לי שהגנב יהודי, כי גוי לא יגנוב מהאלהים שלו! יש לקרוא לרב היהודים ולהודיעו, שאם בעוד שבוע ימים לא ישיבו את הנברשת למקומה, יגורשו כל היהודים מהעיר, ועשרה נכבדי הקהילה יתלו בכיכר העיר, וכך עשה המלך.
היה זאת בערב פסח, כששמע הרב את הדברים, אסף את כל היהודים והודיע שהשנה במקום חול המועד יקיימו תענית ציבור, הגנב שמע את הדברים הללו, ניגש אל הרב ואמר: אין צריך להתענות, אני גנבתי את הנברשת, ואין על מה לדאוג, אני אטפל בענין הזה, ותיכף הלך לארמון המלך, ואמר שרצונו להפגש עם המלך בדחיפות, שאלוהו: מי אתה שאתה רוצה להפגש עם המלך?! אמר להם: שצריך לדבר אתו בענין הנברשת שנגנבה! הכניסוהו למלך, ואמר לו: אדוני המלך, אני לקחתי את הנברשת! שאלו המלך: האם באמת לקחת את הנברשת, או שמא מוכן אתה למסור את נפשך ולהיות הקרבן במקום היהודים?! ענה הגנב: לא, אני לקחתי את הנברשת, והמלך יכול לשלוח שליחים לבדוק תחת מטתי, שם מונחים שני חתיכות זהב מהנברשת, בחתיכה השלישית כבר קניתי נעליים לילדים ומצות לפסח! שאלו המלך: האם אתה יודע שהתחייבת בנפשך?!
ענה ואמר למלך: איני חושב שהתחייבתי בנפשי, אספר למלך דברים כהווייתן, אבל אבקש שיזמינו לכאן את הכומר והבישוף וכדומה, המלך הסכים, וכאשר כל מכובדי הנצרות והמלך בראשם מקשיבים לכל מילה, פתח האיש וסיפר להם:
ירדתי מנכסי ומצבי היה קשה מנשוא, אמרתי לעצמי: כל הזמן אני מתפלל לאלקים שלנו ואינו עוזר לי, פעם אחת אתפלל לאלהים שלכם אולי הוא יעזור... שהרי לא יעלה על הדעת שרוב העם מתפללים אליו והוא כלום, אפילו אם נחשוב שרוב העם טפשים, הרי הכמרים ודאי אינם טפשים, ואפילו אם כן, המלך ודאי אינו טיפש, ואם המלך מתפלל אליו הוא בטח אלהים טוב... אמרתי לעצמי: אכנס פעם אחת לכנסיה ואראה כיצד יפול דבר!
אומר לכם את האמת, כשנכנסתי לכנסיה וראיתי כזה פאר והדר, הכל עשוי זהב, ובפרט הפסל בעצמו והאש לפניו... התרגשתי מאוד עד שהתחלתי לבכות, לא יכולתי לדבר כלום, בכיתי ובכיתי, והאלהים שלכם יש לו 'לב זהב'... אמר לי: בני בני, אל תבכה... כששמעתי שהוא מדבר אלי, לבי נמס והתמוגגתי מרוב דמעות, כשראה האלהים שלכם שאני בוכה, אמר לי באמירה רכה: בני, אני יודע, חסר לך כסף, קח לך את הנברשת... אבל אמרתי לו: איך אני יכול לעשות לך דבר כזה, ליטול ממך את הנברשת שהעמידו כאן לכבודך?! ואז ירד בעצמו מהבמה שלו, לקח את הסולם, טיפס למעלה ותלש את המנורה מן התקרה, ואמר לי: קח לך! כך היה המעשה, ועתה, עשו עמי כהבנתכם, אם ברצונכם להרוג אותי הרגוני נא הרוג!
הכומר והבישוף ביקשו מאת המלך לצאת לרגע לחוץ, ושאלו איש לרעהו: מה נעשה אתו?! הלא יודעים אנו שהכל הבל הבלים, אבל אם היהודי אומר כי לאלהים שלנו יש לב טוב, מה יכולים אנו לומר, שאין לו לב טוב?! אין ברירה, מוכרחים לומר שדבריו אמת! ומיד נכנסו ואמרו לו: אם הוא נתן לך את המנורה בעצמו, הרי אתה משוחרר, הכל שלך!
