לחיות מול מצלמת הנצח
מסופר בשם מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, מעשה נוקב באדם נכבד וחשוב שנערכה מסיבה גדולה לכבודו. במהלך האירוע, שתה אותו אדם יתר על המידה, איבד את עשתונותיו, ומתוך שכרותו התבזה לעין כל ורקד על השולחן כשהוא מעורטל.
אחד הנוכחים מיהר להנציח את הרגע המביש במצלמתו. כשהתפכח אותו אדם מיינו והבין את גודל החרפה, הסתגר בביתו מתוך בושה נוראה ולא יצא החוצה. חלפה תקופה ארוכה, והוא סבר לתומו כי המקרה נשכח מלב. אולם, אך יצא לרחוב, ניגש אליו אדם והראה לו את התמונה המדוברת.
בצר לו, הבין שאינו יכול להישאר במקומו, ארז את חפציו וברח לחוץ לארץ כדי לפתוח דף חדש. אך גם שם, נדהם לגלות את תמונתו מודפסת בספר, כדוגמה חיה לביזיון שאליו עלולה להוביל השכרות. כך נדד ממדינה למדינה, אך הבושה רדפה אחריו לכל מקום – תמונת קלונו כבר התפרסמה בכל פינה בעולם.
היה ה"חפץ חיים" מסיים את סיפורו ומצביע על פרשתנו: התורה כותבת על נח "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". מאז ועד עולם, בכל מקום על פני כדור הארץ שבו מתקבצים עשרה יהודים וקוראים בתורה בפרשת נח – קוראים הם קבל עם ועדה את דבר קלונו! התורה היא נצח, וכך גם כל מעשה שאדם עושה – נחקק ונרשם לנצח נצחים.
רעיון זה מקבל משנה תוקף בדברי חז"ל המופלאים (מדרש רבה, ויקרא לד, ח): "אילו ידע ראובן שהתורה כותבת עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' – בכתפו היה מוליכו אצל אביו! אילו ידע אהרן שהתורה כותבת עליו 'וראך ושמח בלבו' – בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו!".
דברי המדרש הללו טעונים ביאור: מה הפירוש "אילו ידע שהתורה תכתוב עליו"? וכי הצדיקים הללו, ראובן ואהרן, היו פועלים מתוך חיפוש אחר פרסום? הרי אם חשבו שזהו המעשה הראוי והנכון – מדוע לא עשו אותו בשלמות מיד? ואם סברו שאין זה נצרך – האם רק בשביל "תיעוד" בתורה היו משנים את מעשיהם?
ההסבר לכך הוא עמוק ויסודי: המדרש אינו מדבר על רצון בכבוד, אלא על ההבנה של עוצמת המעשה. התורה היא נצחית, ומה שנכתב בה טומן בחובו משמעות נצחית המהדהדת לדורות. אילו היה האדם מודע באמת לכך שכל מעשה ומעשה שלו חוקק רישום בעולמות העליונים למשך כל הדורות – הגישה שלו הייתה משתנה לחלוטין. הוא היה ניגש לכל פעולה – קטנה כגדולה – בחרדת קודש, במשנה זהירות, ומתוך כוונה טהורה ועוצמתית פי כמה וכמה.
