לא קר לי בכלל
כתיבה: י. בנימין
מני מספר על אבא ואמא ומצוות כיבוד הורים
אני אוהב את תחילת זמן חורף, את הערב שמתחיל להגיע קצת מוקדם. ביום עדיין כמעט קיץ, אבל אחרי השקיעה כבר נכנסת רוח קרירה, החלונות נסגרים קצת, מוציאים שמיכות דקות, ופתאום מתחיל הוויכוח השנתי אם "קר" או "ממש לא קר".
יש יום אחד בשנה שבו אמא מחליטה שהקיץ נגמר. לא משנה מה כתוב בלוח, לא משנה שבצהריים עדיין חם ולא משנה שאני עדיין לובש את החולצות הקיציות ולא את אלו החורפיות מהשורה האחרונה במדף שלי. אמא יוצאת בערב למרפסת, עומדת שם בערך חמש שניות, חוזרת פנימה ואומרת: מתחיל להיות קריר. וזהו, הסתיו הגיע.
השבוע זה קרה. בערב כבר הייתה רוח קצת אחרת, לא קרה משהו דרמטי, אף אחד לא רעד, לא הוצאנו מעילים. אבל פתאום היה נעים לסגור חצי חלון, ובבוקר הרצפה הייתה קרה יותר כשקמתי מהמיטה. אמא אפילו הוציאה מהארון את שמיכות הצמר הדקות. ליבי התלהב – יששש! חורף! חורף? שאלתי מיד, איזה חורף? קר. אבל לא קר. כן קר. התנצחנו.
בערב, אחרי שחזרנו הביתה, אבא אמר שהוא יוצא למעריב. הוא לבש חליפה ועמד ליד הדלת. אמא הסתכלה עליו, קח משהו, היא אמרה. מה משהו? צעיף דק, נהיה קריר בערב. אבא הופתע. אנחנו כבר לא ברמות, שם באמת יותר קר אבל פה בבית שמש? אני הולך לבית הכנסת, לא לסיביר, חייך אבא. אמא לא התווכחה, רק אמרה: טוב. ואבא יצא.
אחרי כמה דקות התיישבתי בסלון עם ספר, חני הייתה ליד השולחן עם מחברת מהסמינר, רוני עוד לא חזר, ליבי בנה משהו על הרצפה, ונחמה ניסתה להגיע בדיוק לכל דבר שאסור לה להגיע אליו. בקיצור, ערב רגיל. ואז אמא פתחה לרגע את החלון, רוח קרירה נכנסה פנימה. באמת נהיה קר, היא אמרה. אמא, אם את שואלת אותי, לא כזה קר. מני, אתה יושב בבית. נקודה טובה, אבל לא הודיתי.
אחרי כמה דקות אמא קיפלה כביסה ואמרה כאילו לעצמה: אבא בטח יחזור ויהיה לו קר. המשכתי לקרוא. עבר עוד רגע, ואז הסתכלתי על הכיסא. הצעיף שאמא הציעה לאבא היה מונח שם. חשבתי על אבא הולך עכשיו מבית הכנסת, לא באמת קפוא, בסך הכל קצת קריר, אבל פתאום עלה לי רעיון.
אמא, באיזו שעה אבא מסיים? עוד מעט, אמרה אמא, למה? סתם. לקחתי את הצעיף. לאן אתה הולך?, שאלה אותי אמא. להביא לאבא. אמא הסתכלה עלי וחייכה, אתה לא חייב. אני לא חייב, אני רוצה.
יצאתי מהבית, בחוץ באמת לא היה קר, אבל גם כבר לא היה חם. הייתה רוח דקה כזאת שנכנסת דרך השרוולים ומזכירה לך שעוד מעט כדאי להתחיל להתייחס אליה ברצינות. הלכתי לכיוון בית הכנסת, כשהגעתי, בדיוק יצאו האנשים ממעריב. אבא ראה אותי, מני! מה קרה? כלום. הרמתי את הצעיף. אבא צחק, אמא שלחה אותך?
לא, אמרתי. עכשיו אבא הסתכל עלי אחרת, באת לבד? כן אבא, הגשתי לו את הצעיף – אתה באמת צריך אותו? אבא לקח אותו וכרך אותו סביב הצוואר, "עכשיו אני צריך." הלכנו יחד הביתה. אחרי כמה צעדים אבא אמר: אתה יודע מה היה הכי נעים? שחשבת עלי.
לא עניתי, אבל המשפט הזה עשה לי משהו בפנים. כי בדרך כלל כשאני חושב על כיבוד הורים, אני חושב על דברים שאבא ואמא מבקשים: תביא, תרים, תסדר, בוא, אל תלך. מני, עכשיו. מני, כמה פעמים צריך לומר לך?
אבל הפעם אף אחד לא ביקש ממני כלום, אמא אפילו אמרה שאני לא חייב. אבל כיבוד הורים זה גם לחשוב על אבא, לשים לב, לשאול את עצמי אם יש משהו קטן שישמח אותו. הגענו הביתה, אמא פתחה את הדלת, היא ראתה את הצעיף על אבא. נו? היא שאלה. אבא חייך, צדקת.
באותו לילה אמא הניחה לי על המיטה שמיכה דקה. אמא, אני לא צריך, אמרתי מיד. בסדר, אמרה אמא, אני רק מניחה. באמצע הלילה התעוררתי, היה קצת קריר. משכתי את השמיכה עד הסנטר.
לא סיפרתי לאמא בבוקר, יש גבול. אבל מאז אני חושב שתחילת הסתיו היא תקופה מעניינת. עדיין לא ממש קר, עוד אין חורף, רק משהו קטן באוויר משתנה. וצריך לשים לב כדי להרגיש אותו.
אולי גם בכיבוד הורים זה ככה. לא תמיד צריך לחכות שיבקשו, לפעמים צריך פשוט לשים לב.
