מעשי האדם משפיעים גם על מלאכים

כותרת

נח בן ארבע מאות ושמונים שנה, מצדיקי הדור, מחכה כבר מאות שנים לילדים. בניו נולדו רק עשרים שנה לאחר מיכן בהיותו בן חמש מאות. בטעם הדבר מבאר רש"י (בראשית ה, לב), "אמר רבי יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקב"ה אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול דכתיב (ישעיה סה, כ), "כי הנער בן מאה שנה ימות", וראוי לעונש לעתיד, וכן לפני מתן תורה." מקשה הרב שטיינמן באילת השחר, "צריך ביאור מה בכך שיטרח לעשות עוד תיבות דהא יעשה ציווי ה' ויקיים מצוה, ועוד יש להעיר דהא בעצם התיבה לא היתה מספיק גדולה להחזיק כל מה שהכניס, אלא דהיה נס (כמבואר ברמב"ן להלן ו' י"ט), אם כן מאי נפקא מינא הרי גם הרבה בנים יוכלו להיכנס בתיבה זו"?

אומר לו הקב"ה (בראשית ו, יג-יד), "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תבת עצי גפר". יש מצב נוראי, הדור פרוץ בגילוי עריות, גזל, שפיכות דמים, בין אדם לחברו, אין ברירה אלא להשחיתם. תפקידך לבנות תיבה, ובה יהיו הראויים להנצל. נח החל בבניית תיבה במשך מאה ועשרים שנה. כל אותם השנים, עוברים אנשים ומגחכים, נח הצדיק נעשית למהנדס אניות?! בתגובה לדבריהם, נח פותח בדרשה: הדור כולו חטאים, אם לא תשובו בתשובה יהיה מבול. לא יוותר מהעולם כולו זכר! למשמע התשובה השואלים גיחכו עוד יותר, נהנו מהדרמה והמשיכו בדרכם, בדרך לחטא נוסף. אף אחד לא השתכנע! זהו ניסיון עצום לדבר מאה עשרים שנה בלא תועלת!

בזמן בניית התיבה, קודם שנולדו ילדיו, שאלוהו בני דורו, מדוע הנך בונה תיבה? משיב נח, עוד מאה עשרים יהיה מבול אם לא תשובו מחטאיכם. כהצלה מהפורענות אני בונה אניה לי ולזרעי שננצל מהמבול. אומרים לו בני דורו בלגלוג, הרי אתה ורעייתך עקרים, בגילך כבר היינו עם נכדים ונינים. וכי עבור זרעך שאינו קיים אתה בונה תיבה?! ונח ממשיך בשלו ובנה תיבה, ולכך זכה וניצלה הבריאה מחמתו.

העולם החל להדרדר

על חטאי הדור אומר הפסוק (בראשית ו, א-ז):

ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (מבאר בתרגום יונתן בן עוזיאל, "וחמון בני רברביא ית בנת אנשא ארום שפירן הינון (ויראו בני הגדולים את בנות האדם כי יפות הן) וכחלן ופקסן ומהלכין בגילוי בשרא (ומתאפרות ומיפות שערותיהן ומהלכות בגילוי בשר) והרהירו לזנו ונסיבו להון נשין מכל דאתרעיו (והרהרו לזנות ויקחו להן נשים מכל שחשקו)). ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן (אף על פי שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם - רש"י) אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם. וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו (רבי יהושע בן קרחה)הן. אמר לו (הגוי), והא כתיב "ויתעצב אל לבו." אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו (הגוי), הן. אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), ומה עשית? אמר לו (הגוי), שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו (הגוי), בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו (רבי יהושע בן קרחה), כך מעשה הקב"ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם - רש"י). ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם."

הנפילים הם אלו שגרמו לחטאי בני האדם. רש"י מבאר, "הנפלים," על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא". אך בפרקי דרבי אליעזר (ז) מובא, "והמלאכים שנפלו מגדלתן וממקום קדשתן מן השמים בימי דור אנוש". גם מלאך שיורד לארץ, יש לו כוח בחירה, הוא יכול לרדת מקדושתו, ולחטוא בחטאים השפלים ביותר. מבאר באזנים לתורה:

בפרשה סתומה זו רבתה המבוכה: א) מי המה בני האלהים? יש אומרים בני השופטים, שהיו צריכים לשמור על הסדר, וידם היתה ראשונה במעל לקחת נשים בחזקה מכל אשר בחרו ואפילו אשת איש, ויש אומרים, כי המה בני אדם, שת ואנוש, שנולדו בצלם ודמות והיו מצוינים, ולפיכך קראו אותם בני אלהים. אבל יש אומרים, שהמה מלאכים ממש, שקבל: רשות לרדת לארץ, כדי להוכיח, שאפשר לעבוד את ה' אפילו בעולם השפל, ונכשלו בעצמם בבנות האדם, והמה עוזא ועזאל המוזכרים ביומא (דף סז..) ב) למה הזכיר את חטא בני האלהים שני פעמים והפסיק בין שני הפסוקים בפסק דין: "לא ידון רוחי ... והיו ימיו מאה ועשרים שנה"? ולמה שינה וקרא אותם אחר כך "נפילים"? ובפסוק הראשון נאמר "ויקחו להם נשים", ובנפילים - "אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם"? ג) אחרי הפסק דין של מאה עשרים שנה בא פסק דין שני: "האדם... עד בהמה..." וקדם לפסק דין זה: ש"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", וכי מה ראה בשניה, שהוציא פסק דין חדש? ד) למה נאמר ב' פעמים "בארץ": "רבה רעת האדם בארץ", ,וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", וכי אין אנו יודעים, שהאדם נתון בארץ? ה) למה הזכיר בפרשה זו את השם הנכבד, המורה על רחמים? ו) אחרי שאמר "אמחה את האדם ... עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" - הוסיף הכתוב: שונח מצא חן בעיני השם," ועל ידו נתן ה' שם ושארית לכל הברואים לבנות מהם עולם חדש, ולא הזכיר שום טעם לפשרה זו?

ונראים בעיני דברי "המכריע" יונתן בן עוזיאל, שתרגם "בני האלהים", שבפסוק א' - בני רברביא, רצה לומר בני השופטים או בני אדם הראשון, שת ואנוש המצוינים, ובפסוק "הנפילים" תרגם: שמחזאי ועוזיאל הנון נפילין מן שמיא והוו בארעא ביומיא האינון ואוף בתר כן. ומעתה נבוא לפרש את הפסוקים ולבאר את המשך הענינים: הפרצה התחילה מהגדולים, בני השופטים, שהתחילו לקחת להם נשים מכל אשר בחרו, שלא מדעת הנשים, ואפילו נשואות, והיה בזה משום זנות ומשום כפיה וגזל, ואז אמר ה': שלא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר" - אני אמרתי, שרוחי, אשר נתתי באדם, "ידון" וימשול בו, ויהפך גם את הגוף לרוח, והאדם כולו, בכל חלקיו יהיה קודש כמלאכי אלהים, אבל אני רואה, ש"לא ידון רוחי באדם לעולם", יש אמנם רגעים טובים, שבהם הוא מתדבק בדרכי, אבל לא לעולם, לא לאורך ימים, וכרגע הוא נופל תחת השפעת הגוף וצרכיו, בשגם הוא בשר", ככל החי אשר על פני האדמה, ולפיכך גמרתי: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". ותחת השפעת המות הקרוב אולי יכנע לבו הערל. ואם ילך בדרך ה' אפשר לו לקנות עולמו בשנים אלו, ואם לאו - הלא טוב מותו מחייו ולא יוסיף לחטוא עוד. זה היה הפסק דין הראשון על תחלת התפרצות הזנות בדור המבול, סימן לדבר שכל השטוף בזימה זקנה קופצת עליו" וימיו מתקצרים. ולהלן מספרת לנו תורה"ק התפתחות הנגע, שבימים ההם, וגם אחרי כן היו הנֹפילים בארץ, המלאכים שירדו (או נפלו) לארץ במטרה להטיף מוסר לבני האדם ולהראות להם, שאפשר לעבוד את ה' אף בארץ, וכראותם את מעשה "בני האלהים" - בני השופטים - עם בנות האדם, "נפלו" בעצמם משמים ארץ, מחיי מלאכים לחיי בהמה, ולא הסתפקו במעשה "בני האלהים" לקחת "להם נשים מכל אשר בחרו", רק "באו" אל בנות האדם, כבהמה, היום עם זו ומחר עם אחרת. "וילדו להם", כדמותם וגדלם, "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם". ומאז יצאה תורה חדשה בעולם, וכמפורסם בסיפורי המיתיאולוגיה של אומות העולם, שאושר גדול הוא לאשה (ואפילו לבעלה), אם אחד מהנפילים או מצאצאיו, אליל או חצי אליל, התאהב בה ורוצה לבוא עליה, כי הלא תלד ענק - שחצי אליל", "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם". מהם נולדו הענקים המהלכים בגבה קומה ומשלחים ידם בכל גזלה וחמס ושפיכת דמים" (פרקי דרבי אליעזר, כב). והנה מלבד הזימה היותר שפלה שנתפשטה אז בין כל בני האדם, אחרי רואם, כי גם מלאכי אלהים יורדים בתועבותיהם עד המדרגה התחתונה, - הלא היה זה למקור חדש של עבודת אלילים על ידי זנות עם הנפילים או יוצאי חלציהם, ו"בית חרשת" לתוצרת אלילים וחצי אלילים "גבורים ואנשי שם", ששלחו את ידיהם בגזלה וחמס ושפיכת דמים, ומהם נתפשט החמס ומלא את הארץ. ובמכלתא משפטים פרק כ' דרש רבי נתן: "ונעשה לנו שם" – עבודה זרה וכמו שנאמר (שמות כג, יג): "ושם אלהים אחרים". ומשם נקח גם ל"אנשי השם" שבדור המבול. שהגבורים והענקים עשו את עצמם לאלהים (וזה היה לא רק שבימים ההם", אך "גם אחרי כן", אחרי המבול, כמו נמרד וחבריו, שעשו עצמם לאלוה והפילו חתתם על בני האדם) ואז נחתם הגזר דין החדש, אחרי אשר ראה ה': ש"כי רבה רעת האדם בארץ" - הרעה רבה והולכת (בראשית רבה כז, ג,) "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", - "אמחה את האדם... מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים". אבל הנפילים, שהביאו אנדרלמוסיה לעולם, למדו יחד עם זה זכות על בני האדם, כי הם הראו בעליל, שהארץ ושפלותה אשמה לא מעט בנפילתו של האדם, וכי קשה בכלל לתחתונים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. שהרי דרי מעלה שירדו למטה לא יכלו לעמוד בנסיון, ומדת הרחמים המתיקה את הגזר דין: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ (כי לו הניחו בשמים, היה שומע למצוותיו). וכהשחית ראה ה' וינחם על הרעה וצוה על נח, שמצא חן בעיניו, לבנות תיבה ולבוא אליה מפני מי המבול ולהביא שם שנים שנים מכל החי מכל בשר, שיבנה מהם עולם חדש.

גם מלאך יכול להיות מושפע מבני אדם ולרדת בדרגתו, אותם נפילים שירדו בדרגתם, ירדו עד הדיוטה התחתונה, והורידו את העולם כולו יחד עמם.

קביעות היצר הטוב

קודם המבול היצר הרע יכל להשפיע גם על מלאכים. רע מלשון חלק, תרועה היא חלק מהקול. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט), רעך הוא חלק מהשלם, על האדם להסתכל על חברו, כחלק ממכלול בו נמצא גם הוא. היצר הרע, הוא חלק מהגוף האדם, המנסה לגרום לאדם להסתכל על חלק מסוים כעומד בעצמו, לא כחלק ממכלול. אולם אחרי המבול העולם השתנה, העולם מתקיים בדרך הטבע, אינו יכול להשתנות. גם היצר הרע השתנה, כוחו נחלש. מבאר המלבי"ם (ארצות השלום, ב):

כבר נתנו החכמים, ארבעה סיבות, למה ישמע האדם יותר אל עצת התאווה, מאל עצת השכל, שלשה סבות הם תלויים בטבע החומר בעצמו, מצד האיכות והכמות והאנה; והטעם הרביעי, מצד הזמן והמתי. האחד, כי כוחות התאווה שמושם תדיר, כי הכוח המתעורר, אשר הוא המעורר אותם, לא ישקוט בכל עת להזהיר את הכוח המתאווה, אל הערב והעידונים, ויתר התאוות; וגם הכוח המדמה יעוררהו תמיד, אל אהבת המועיל, מהעושר והכבוד, ויתר חמודות, אשר יובילו אליו החושים החיצונים; לא כן אהבת הטוב אשר יבא מצד השכל, אשר הוא לא יתעורר מעצמו; ימים יעבורו ועתים יחלופו, והכוח הזה השכלי יהיה כאיש נדהם, אם אין מקיצו לעמוד על המשמר.

ב. כי כוח התאווה מתפשט בכל הגוף וכוחותיו; אין מקום, אשר לא יפוזו שם תעלותיה; ואפס פנה, אשר לא יאיר אל עבר פניה; וכן יעש הכח המדמה אל אהבת המועיל, מצד החושים, אשר ימלאוהו בדמיונות מהבילות באפס מקום; לא כן כוח השכל, בודד הוא, יחיד ואין עוזר עמו במלאכתו.

ג. התאוה והדמיון, תושבים הם פה, בעולם הגופים, בעמק עכור, ועל צאצאי הארץ יחשבו גם המה; לא כן השכל, הוא גר בעולם החומרי, ויט אהלו מבית אל מצבא השמים, אל מערת המכפלה שדה עפרון, ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו... ועוד בזה טעם רביעי, מצד הקדימה והאיחור; כי הכוח המתעורר, מתחיל למלוך בכוחות האדם, מעת יצא מרחם אימו, וכן כוח הדמיון; כי מעת ההוא, כבר החלו החושים לפעול פעולתם, והיונק משדי אימו כבר יתעורר לקראת אבנים מזהירים, ומן הקולות הנעימים, ירגיש היופי וההידור, ויתעורר לקראתם, אבל הכוח השכל, המורהו דעת לבחור בטוב ואושר, הוא לא יפקח את עיניו הפנימים, עד עת יגדל ויהיה לאיש, ואז עת יקרע השכל סגור לבבו, לנטוע בתוכו הטוב והאושר, שישובו אצלו טבע שני, כבר ימצאהו מלא משרשי ראש ולענה, פרי החמדה והתאווה, ותנובת אהבת המועיל להצלחת מדומות, אשר שלחו שרשיהם מנעוריו, והיה בקרבו טבע ראשון; ואין ספק, כי יתעצמו התושבים בנפש ההיא מלפנים, ויעשו לאורח הבא אליהם כרצונם, לדכא כחות השכל תחת רגלם, בל יסור מעצתם, ולעבוד עמו עבודת עבד.

על שלשה פשעי החומר הראשונים, ריחק ה' את האדם, עת הכניעו נפשם אל חומרם בדור המבול, ויקלל את האדמה בעבור האדם, יען שהחומר בעצמו עלול לרע, והיה ברעתו, להכניע השכל תחתיו; כמו שכתוב (בראשית ו, ה-ו) "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", יאמר, כי ראה ה', כי האדם מצד חומרו נוטה יותר אל היצר מאל הנפש, א. מצד שרבה רעת האדם (הוא הטעם השני שכתבתי למעלה) שכוחות התאווה מתפשטים בכל הגוף ועוזריהם רבים, מה שאין כן השכל שהוא בודד במלאכתו. ב.

בארץ, מצד שהוא תושב בארץ, והשכל הוא מארץ נכריה, (כמו שכתבתי בטעם השלישי) ג. "וכל יצר מחשבות לבו רק רע", הוא מטעם, "כל היום", מפני שכוחות התאווה שמושם תדיר שמשתמש בהם כל היום, (כנזכר לעיל בטעם הראשון): וכל אלה השלושה טעמים תלויים בחסרון החומר בעצמו; ועל זה אמר "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", שמצד הטעם שמקשיב יותר אל התאווה, מפני שהיא מתושבי הארץ, והשכל ניתן ממרומים רבים; ניחם למה עשה אותו בארץ, שיהיו בה יד החומר על העליונה: ומצד שני הטעמים האחרים, שנתפשטת בכל הגוף ושמושה תדיר, ששני אלה הסבות באים מכת רוח החיים והמתעורר אשר מקורו מן הלב, על זה אמר "ויתעצב אל לבו" של אדם: ועל כן קלל את האדמה בעבור האדם, יען שהחסרון הוא מצד החומר אשר חוצב מן האדמה; אמנם עת התרצה אל האדם אחרי המבול, כתיב (בראשית ח, כא) "ויאמר ה' לא אוסף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" כי השקיף על הסבה הרביעית, כי אין הדבר תלוי מצד הפסד החומר בעצמו, רק מצד הקדימה והאיחור, שבאמת אם יצויר שיתפקחו עיני השכל, תיכף בעת לדת האדם, להוביל אליו ציורי השכל, בעת שיחלו החושים החיצונים, להוביל ציוריהם אל הנפש, אזי היה האדם שומע יותר לעצת השכל, כי טבע הנפש נוטה יותר אל הטוב המוחלט; אך החסרון הוא, מה שציורי השכל אחרו פעמי מרכבותיהם, לפעם במחנה הכוחות הנפשיות, ובתוך כך התישבו שם ציורי החושים ונעשו אזרחיים, והטביעו בו טבע ראשון, על כל דבר פשע, ובעת בוא צבאי השכל לגרשם מעל גבולם, לא יצליחו עוד, כי כבר נוטעו הציורים הראשונים, גם שורשו; כי גם הציורים והמדות אשר תקנה נפש האדם, מן החוץ, כמו מן שכנים הרעים, ואנשי בליעל אשר יתהלך עמהם, וילמוד ממעשיהם, קשה לגרשם אם לא ביגיעה רבה, ובזמן אחר זמן, וכמו שנראה לפי דעתי, הטעם מה שראתה החכמה העליונה, להניע את עדת בני ישראל ארבעים שנה במדבר, ולא הכניסם תיכף לארץ אבותיהם? הוא, כי יען בהיותם במצרים הושקעו עד מאד בטומאת מצרים, עד ששב אצלם טבע שני, וחלאה דבוקה בנפשם לא יוכלו להטהר ממנה, עד שכמה עצבוהו במדבר, מרו פיו בישימון, כי גלולי טומאת מצרים היה כמו שאור שבעיסה, אשר החמיץ משארתם בכל עת וצרורה בשמלותם על שכמם; ועל כן הניעם במדבר הגדול והנורא, לחם לא אכלו, וכל התלאות שעברו עליהם, וכבוד ה' אשר ראו, עד שנצרפו צירוף אחר צירוף אל טבע אחרת, של הטהרה והקדושה, וכמו שכתוב (דברים כט, א-ה) "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ, ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה, (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, למען תדעו כי אני ה' אלוקיכם".

האדם חטא בשל יצרו הרע שהוא גדול מיצרו הטוב, מארבע סיבות. היצר הרע בא מלידתו, ועמו באים כוחות התאווה, והם פועלים בו כל העת. ובכוח הדמיון הם קבועים בו ואזרחיים בנפשו. ולכך אין בכוחו לעמוד כנגד היצר הרע. לכך כשיצאו עם ישראל ממצרים, הקב"ה נתן להם את התורה במדבר, למדו אותה ארבעים שנה, ורק לאחריהם נכנסו לארץ ישראל. כדי שיקבע יצר הטוב בליבם, ויוכלו להתמודד בארץ ישראל בקיום התורה והמצוות. כשהיצר הטוב נקבע באדם, הוא יכול להילחם כנגד היצר הרע, על אף עדיפותו.

העולם החל להדרדר

דור המבול חי כשבע מאות שנה אחרי מות אדם הראשון, הם היו בדור העשירי לבריאת העולם, עדיין היה להם מהיכן לשמוע על הקב"ה שברא את העולם. אך דורם היה גם הדור השביעי לדור אנוש. עליו אומר הרמב"ם (עבודה זרה א, א):

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הקל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים.

היו שחשבו שהקב"ה נמצא בשמים, ורצונו שיעבדו לשריו וסריסיו כדי שיעניקו מכוחותיהם בעולם. על כך אמר הקב"ה, "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", וברש"י, "הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו". העולם ישוב ליומו השני של הבריאה, טרם היה רקיע. בו הבריאה הייתה מלאה במים, שאין להם כל צורה וחומר. רק ביום השלישי נראתה היבשה, נוצרה האפשרות לחיים אנושיים בעולם.

על כך כותב הרמב"ן (בראשית ב, ג):

ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות, הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן ארבעים ושמונה שנה (בראשית רבה סד, ד), ואז החל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), וצמח צמח צדיק, כי משך רבים לדעת את ה', כמו שדרשו ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), וצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם.

באלף השלישי של הבריאה החלו החיים הרוחניים בבריאה, לכך בסופו של האלף השני בו השחיתו בני האדם את דרכם, הקב"ה השיב את הבריאה אל מצבה הראשוני, בו אין קיום למין האנושי בבריאה, כדי להכין את הדרך אל אברהם אבינו, מנחיל החיים הרוחניים בבריאה.

השפיעו רע בעצם החיים

מבאר רבי משה שפירא (שובי ונחזה נח, ברית הקשת):

הנה מה שנשאר לנו לדורות מהמבול הוא הקשת. ועלינו להבין קצת בעניינה והקשר שלה למבול, ובמה הקשת מהווה בטחון שלא יבוא עוד מבול על הארץ, ומה מונח בה לרמוז וללמד על זה. והנה מפורש בתורה שהמבול לא בא בתורת עונש, אלא בגלל שהבורא יתברך כביכול היו לו חרטה על הבריאה שהייתה אז, וכפירוש המילים (בראשית ו, ז) "כי נחמתי כי עשתים", והיינו שהבריאה הגיעה למצב כזה שהיא נתהפכה להיות מקח טעות, עד שהבורא יתברך אמר עליה שלא אליה הייתה כוונתו, וממילא הבריאה מסתלקת ונעלמת ונלקחת בחזרה. אבל הסוגיא של שכר ועונש הוא חלק מעצם סדר הבריאה, שהבריאה נבראה עם בחירה וצורת הבריאה היא ששכר מגיע לעושי טוב ועונש לעושי רע. אךהמבול היה מחו לסדר העולם, דהמבול היה ביטול העולם וכדין כל דבר הנעשה בטעות שהטעות חוזרת, ועל זה נאמר "כי נחמתי כי עשתים", והיינו שהבריאה כפי שנראתה אז הייתה בריאה בטעות ודלא כפי הכוונה העליונה ולכן חזרה הטעות.

אלא דצריך להבין מהו עומק ההבדל שבין דרגת הרע אליה יכולה הבריאה להגיע היום ולא יבוא מבול בעקבותיה, ובין דרגת הרע אליה הגיעה הבריאה אז אשר בגללה בא המבול, ואנו מסתכלים על הבריאה ועל כל הרע הנעדרת בה מאז ומעולם ובפרט היום, וקשה לנו להבחין בין זה ובין מה שנעשה בדור המבול. וזה פשוט דהשבועה שלא להביא עוד מבול על הארץ לא הייתה על אף שיצטרך המבול לבוא, דאם עדיין היה שייך שהבריאה תצא לגמרי מהמכוון ותתהפך להיות טעות הא ודאי שהטעות חוזרת, אלא השבועה הייתה שלא יהיה עוד פתח להגיע למצב כזה, וזה צריך ביאור מהו החילוק בעצם בין כל דרגות הרע שאנו מכירים, שנראה שאין שייך יותר רע מזה, ובין מה שהיה בדור המבול שהביא לידי "כי נחמתי כי עשתים". והנה המשמעות הפשוטה בדברי חז"ל היא, שהיה שינוי בעיקר ההנהגה בין קודם המבול ואחריו, ומה שהיה אפשרי קודם המבול, נעשה בלתי אפשר אחרי המבול, ועל זה נאמר (תהילים כט, י), "ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם", ומבואר דזה לא היה המצב בעולם קודם המבול, אלא דצריך להבין מהו נקודת ההבדל בין שני המצבים עד כדי שמה שהיה אפשרי אז נעשה עתה בלתי אפשר.

והנראה בזה דהנה מצינו בדברי חז"ל תיאורים נפלאים ומשונים על השפע והכוחות של הדורות שקדמו למבול, ומעשה שהיה שהאם שלחה את התינוק הנולד לה עתה להביא סכין כדי לחתוך את חבל הטבור (בראשית רבה לו, א). והרי שמיד בלידתו היה האדם בר דעת ובר שליחות והיה שייך לדבר עמו. ומבואר דכל אדם מתחילתו כבר היה אדם שלם. וכן מצינו שקודם המבול היו בני אדם חיים קרוב לאלף שנה ואילו אחרי המבול הייתה ירידה גדולה ולא היו חיים כי אם בסביבות מאתים שנה, וכל המציאות השתנתה

ונמצא שהחיים שלפני המבול היו מעין החיים של אדם הראשון, אשר מיד שנברא עמד על דעתו והיה שלם בכל כוחו. ועל אף שנגזרה עליו גזירת מיתה, הרי מכל מקום זה לא יהיה כי אם בסוף סוף חייו, אבל עד אז הוא היה במלא כוחו, כי עדיין לא היה זקנה וחולי (בראשית רבה סה, ט). וכמו כן בני האדם שקודם המבול היו חייהם שלמים ומלאים עם כוח עצום והמון אפשרויות, וכדאיתא בחז"ל (בראשית רבה לד, א) שילדים קטנים היו יכולים לעקור עצים בידיהם, וגם השפע היה רב עד שכל הדברים היו צומחים מיד. ונמצא שהבריאה לא הייתה שונה בהרבה מגן עדן, אלא כל ההבדל היה במה שהאדם לא היה חי לעולם, אבל כל משך החיים עד לרגע האחרון ממש, היה עם כל מלא הכוח, בלי מהלך של זקנה ובלי חולי.

שפע עצום של חיים

והנה השפע הגדול של חיים שלפני המבול היה החכמה שהיא עצם החיים, וכמו שכתוב (קהלת ז, יב), "החכמה תחיה בעליה", וכן חכם בגימטריא חיים. ומאידך כתיב (איוב ד, כא), "ימותו ולא בחכמה". ובכן קודם המבול הייתה השפעה עצומה של המון חכמה, והכל היה גלוי וידוע וברור ומלא טעם. ובזה הייתה נקודת הבחירה שלהם אם להעתיק את תפיסת החיים אל הגוף. כי הרי הגוף שלהם היה באמת מציאות חיה, ודלא כהיום שהגוף הוא בריאה חלשה ביותר, עלול לכל מיני מחלות ופגעים, אשר בשביל גוף עלוב כזה לא יחליף שום בר דעת את החיים האמיתיים להחשיב אותו כעצם החיים, והרי הדבר הקטן ביותר יוכל להפסיד אותו לגמרי, ובודאי שאין זה מציאות של חיים, אלא לפי דרגת השכל שלנו גם גוף כזה מספיק כדי להעמיד אותנו בבחירה. ולא עוד אלא שבדרך כלל הבחירה היא לצד הגוף, וסכלה דעתם של בני אדם להשקיע כוחם בדבר כל כך חלש ועלוב שהעתיד להתבטל. אבל בשביל דרגת השכל שלנו זהו הבחירה. וזה בעצמו די מעליב.

אך בני אדם שקודם המבול באמת קבלו שפע עצום של חיים, ובחכמתם הגדולה הייתה להם אחיזה גדולה מאד בעצם החיים, דחכמה נותנת טעם ואור בכל דבר ודבר, והכל מלא חיים עד שבשביל החכם הרי העולם הוא באמת דבר חי. וגם לדידן אם הייתה לנו תפיסה אפילו במשהו במה שאנו אומרים יום יום "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ו), אשר הכוונה בזה היא שהעולם מלא אך ורק חיים, משמי השמים וכל צבאם כגון השמש ועד לארץ וכל אשר עליה, כולל עצים ואבנים ובני אדם ובעלי חיים, דכל זה הוא חיים, אזי כפי מדת התפיסה שלנו בזה, היינו חיים את החיים המלאים שהבורא יתברך נתן לנו לחיות. אלא הבחירה שניתנה לנו היא להעתיק את את כל הרגשת החיים למערכת החושים העלובה והקטנה והמצומצמת להפליא, דהיינו הטעם שבחיך ובאזנים ובאץ ובחוש המימוש, אשר משך הזמן של כל אלו ההנאות אינן אלא לרגע כמימריה, ועל כגון דא נאמר "ימותו ולא בחכמה".

אולם הדורות ההם היו חיים במערכת אחרת לגמרי, ואיתא בדברי האריז"ל דזה מרומז במה שנאמר שגזירת המבול הייתה "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו, יג), ראשי תיבות חכמה. אך כיום שהגוף שלהם היה בעצם הגוף של אדם הראשון, אשר לולא הגזירה הוא היה צריך לחיות לעולם, וגם אחרי הגזירה לא היה האדם מרגיש על בשרו שהוא בן מוות, ולא כהאידנא שאנו חיים את גזירת המוות של הגוף יום יום, באשר כל דבר של פוגע בו ומכאיב לו, ויש לנו תחושה חזקה מאד שאנחנו בני מוות, אלא הגופים שלהם היו כמעט מחוברים לעצם החיים ממש, על כל פנים בהרגשה. והיינו דהם לא היו חיים את עובדת היותם בני מוות, אלא כל משך זמן חייהם, שזה היה משך זמן רב מאד, היו בלי זנק הומחלות, מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון. ולזה נכשלו והעתיקו את תפיסת החיים אל הגוף והחומר. וזה היה נקודת הבחירה של הדורות ההם, ואין לנו שום ציור כלל בצורת חיים כזו, דמה שהם עשו אין זה כמו שאנו עושין, לקחת את הכוח העצום של חיים שהבורא יתברך העניק לנו, ולצמצם את כל זה בתוך קופסה קטנה שיש לה כמה אפשרויות של ביטוי חיים, אלא אצלם הגוף היה גדול מאד, וזה היה בחירה אמיתית, דמערכת הגוף הייתה בהקבלה ממש לעצם, החיים, והרי הגוף ואפילו הגוף שלנו עתיד לקום בתחיית המתים ולחיות לעולם, ביחד עם כל מערכת חיים שסביבו, דכל זה יהיה חיי נצח.

ונמצא דהמצב אז היה שהעולם היה מלא חכמה, אלא זה הביא לידי "כי מלאה הארץ חמס" וכדברי הרב, ואיתא בחז"ל (סנהדרין דף קח.), שאפילו בעלי חיים נזקקים לשאינם מינן, והיינו דהיה שינוי בבריאה בעצם (ולכך המבול קעקע את הקרקע בעומק שלושה טפחים, לבער כל זכר לעולם שהתקלקל. ואם כך במדת פורענות, כל שכן במדה טובה, כל החיות שהגיעו לתיבה, לא קלקלו מעשיהם מכוחו של נח, צדיק הדור). אולם בבחירה שלנו היום אין לנו אפשרות לעשות כן, דאמנם בני אדם יכולים להרע מאד ולרדת ולהיות רעים מאד, אבל אין העולם יכול לשנות טבעים וליצור מערכות אחרות של חיים, דזה תו אינו בכלל הבחירה. אך לפני המבול הרי החיים בעצמם ניתנו, דהיינו "החכמה תחיה בעליה", והבחינה של "ואתה מחיה את כולם", דכל זה נתן הבורא יתברך לבני אדם, ובידיהם היה לקלקל את עצם החיים, כדרך שבידינו לקלקל את מה שניתן בידינו, אלא דאין בידינו לשנות את העולם ולעוות את החיים בעצמם, וליצור מערכות חיים אחרות כי זה לא ניתן לנו. אבל להם זה ניתן וממילא כוח הבחירה התפשט על עצם כוח החיים, והם אמנם העבירו והעתיקו את החיות עצמה כפי רצונם. ובכן בדור המבול היה קלקול בעצם מערכת החיים, וזה סוד "כי נחמתי כי עשתים", והיינו משום שהבורא יתברך לא ברא את החיים האלה, ואם בעלי החיים נזקקים לשאנם מינן, על כרחך שהיה שינוי בעצם השפעת החיים, דבני אדם קלקלול את הדבר הנפלא והנורא ביותר שניתן להם...

הגדרת כוחו של הקשת

ומעתה ניחזי אנן בעניין הקשת... יש בזה עניין מיוחד מאד, דכפי שכתוב בתורה בכל מקום, הרי הקשת היא כלי מלחמה... ותוכן הפנימי של הקשת הוא כשלוקחים עץ שטבעו להיות ישר ומעקמים אותו ובזה מוציאים אותו מטבעו, והיינו שהמיתר (שהוא החוט שעל הקשת...) נמתח על העץ מקצה אל קצה בכוח גדול, כי אם הוא רפוי לא יעשה שום פגיעה, והרובה קשת מושך על המיתר בכל כוחו, וכאשר הוא מסיר את הקשת, אזי הקשת משליך את הקץ למרחקים. והעומק בזה הוא, שהכוח העצום שבו העץ מושך את המיתר וזורק את החץ הוא, מחמת הרצון לחזור למצבו הנכון, דכאשר הרובה קשת השקיע את כל כוחו ומשך את המיתר, הרי עיקם את החץ ושינה אותו מטבעו להיות ישר, ולכן הוא שואף לחזור להיות ישר כמו שהוא באמת, ובזה הוא מושך את המיתר בעוצמה רבה מאד, ושולח את החץ למרחקים עצומים. וזהו כוחו של הקשת, ליצור מצב שבו אפשר לו לאדם לקחת דבר שהוא נמתח מאד להיות ישר, ולפעול כנגדו להוציא אותו מטבעו, אשר בהסרת ידו יחזור הדבר לטבעו הישר בכוח חזק מאד וזהו מה שנותן כוח בחץ, וככל השעץ נשתנה יותר, כך גדול כוחו לחזור לעצמו. ובכוח הזה הולך החץ למרחקים עצומים... ונתבאר לן, כי הרמז של הקשת הוא מה שנשאר לנו מדור המבול, דהקשת אומרת שהמצב הטבעי והאמיתי של העולם הוא מה שהעולם משלים את מה שנתגלה בקשת מכבוד השכינה. והיינו דאותו כבוד שכינה שמתגלה בקשת נשלם על ידי מציאות העולם, ובזה הקשת מלמדת שהטעם שלא יבוא עוד מבול על הארץ, הוא משום שהעולם בעצם לא יסטה מהכוונה העליונה, אלא הוא חייב להישאר לעולם בתוך המסגרת שלה.

בדור המבול לבני האדם היה כוח להשפיע על עצם החיים, לשנות את הבריאה. אחר המבול, נחלש היצר הרע, אין בכוח בני אדם להשפיע על עצם החיים, רק חיותם עצמם. באה הקשת לרמז, אם תמשיכו כך, העולם ראוי להיחרב. אולם אין בכוחכם להחריב את העולם, אך דעו לכם, יש בכוחכם לחזור בתשובה, לשוב מתוך החטא, אל מעלתכם הראשונה.

הצדיק משפיע טהרה בעולם

אולם בכוח הרשעים להשפיע על הבריאה כולה, וכן להיפך, כוח הצדיקים לשנות את הבריאה כולה. הבית הלוי (בראשית ו, יב) מבאר:

ובזה יתבאר היטב מה דאיתא במסכת חגיגה (דף טו.) "זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום".

ולכאורה אינו מובן הסברא מדוע יהיה זה שהצדיק יזכה בחלק חבירו מה שהוא לא עמל בו, וכן להיפוך מדוע יתחייב הרשע במה שלא חטא בו?

ולדברים הנזכרים לעיל מובן היטב בסברא. כיון דכל אדם עושה במעשיו, טבע שניה לזולתו להיות גם חבירו טבעו נמשך קצת למעשיו, ונמצא לכל אחד יש גם כן חלק במעשה חבירו, דהרשע בחטאו מגביר התשוקה להרע עד שמגיע קצת ממנו גם להצדיק, וכשהצדיק נכשל לפעמים באיזו חטא, הרי יש להרשע חלק גדול בזה החטא, והוא היה בעוכריו יען כי הוא הגביר בו התשוקה, ויכול להיות לפעמים שיהיה לו חלק גדול בהחטא יותר מהצדיק שעשה, ולהצדיק הרי מענישים על חטאו בעולם הזה כדי שיהיה נשאר נקי לעולם הבא, ולהרשע הרי אין מענישים לו בעולם הזה כלל. הרי נשאר על הרשע חלקו בחטאו של הצדיק בגיהנם. וכן להיפך הצדיק יש לו חלק גדול במעשים טובים של הרשע, דעל ידי שהצדיק הגביר התשוקה להטוב, נמשך ממנו זו התשוקה קצת גם להרשע ועושה לפעמים טוב, ולהרשע הרי משלמים לו עבור הטוב שעשה בעולם הזה וכמאמר הכתוב (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו אל פניו", ולהצדיק הרי שמור הטוב לעולם הבא, וזהו שאמרו "זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן", ובהרשע הוא להיפך.

אבל על נח... דמצד עצמו היה בוחר בטוב, ומה שחסר לו לפעמים מלהשלים מדרגתו היה רק מצד עשייתם שהם גרמו לו ומצדם נמשך קצת מן הקצת לו, ועל כן גמלו טובה ואמר לו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", דאחר שנפרד מהם ונכנס אל התיבה ישאר הוא צדיק גמור. דהתיבה היה בבחינת עולם אחר והקב"ה שמרו להתיבה ולהאויר שבה שלא יכנס לה הרע הנמשך בהטבע ממעשיהם הרעים ועל כן נשאר צדיק גמור... קרא להתיבה ביתך שהיתה בקדושתה ולא נכנס בה הקלקול של מעשה הדור... דאחרי שנמחו הרשעים נשאר נח בצדקו יסוד עולם.

אברהם מעצמו בחר בטוב

ואפשר לומר דבזה היה החילוק בין נח לאברהם אבינו, דבמדרש רבה (בראשית רבה ל, י) אמר דהחילוק הוא דבאברהם כתיב (בראשית יז, א) "התהלך לפני" דלא היה צריך לסיוע מן השמים, ומעצמו בחר בטוב. ובנח כתיב (בראשית ו, ט) "את האלוקים התהלך נח" דהיה צריך לסיוע. ולפי הנזכר לעיל יש לומר דגם נח מעצמו היה צדיק תמים, ורק להתגבר נגד היצר הרע שהגבירו דורו היה צריך שיסייעו לו מן השמים, וזהו שאמר הכתוב "נח איש צדיק תמים בדורותיו את האלוקים התהלך נח" - דלהיות צדיק בדורו ולבל להכשל ברשת זו אשר טמנו לו הם. היה צריך לסיוע והוקשה לו הדבר בעצמו, ומשום הכי לא הגין זכותו על דורו שלא יכלו גם הם, כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו, ולכך הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה. ונשאר צדיק תמים גמור. אבל אברהם לא היה צריך סיוע, והתגבר בעצמו גם נגד יצר הרע של אחרים, דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחביריו, והוא התגבר גם כנגדם. ונמצא דכל מה שהרבו הרשעים שבדורו לחטוא, נתווסף לאברהם זכות ושכר טוב בעמלו, יען כי בחטאם הכבידו על אברהם עבודתו, ועם כל זה נשאר בצדקתו.

וזהו שאמרו באבות (ה, ב) "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאים עד שהביא עליהם את מי המבול, עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם". דבכל מה שחטאו העשרה דורות נגדל בזה השכר לאברהם דבחטאם נתוסף זכות לאברהם ועל כן לא נדונו בכליה ועונש כמו בימי נח, דכמו דהקב"ה ברא ליצר הרע כדי שיזכו בו הצדיקים כשכובשים אותו ומתגברים עליו, כמו כן באותו בחינה ממש היו הרשעים שבדורו של אברהם אבינו עליו השלום, והחזיקם בעולם כדי שיוגדל זכותו של אברהם אבינו (שהיה צריך להתמודד כגנד כל הרדיפות כנגדו, ולהתעלות). וזהו שאמרו "וקיבל שכר כולם" דהכוונה שכר כנגד כולם דכל מה שהוסיפו לחטא נתוסף לו שכר (כיון שככל שרדפו אותו, כך היה צריך להתעלות יותר. לכך זכה לשכר רב יותר), וכן איזו מצות שעשו המכעיסין קיבל אברהם שכרו דזכה צדיק נוטל חלק חבירו בגן עדן וכמו שפירשנו דלאברהם היה לו חלק בהטוב שעשו הם, וכמו שהם במעשיהם הרעים הכבידו עליו העבודה להנצל מהיצר הרע שלהם הרי כמו כן מגיע לו עבור זה השכר מהטוב שלהם. אבל נח שהיה צריך לסיוע מן השמים שלא יקלקלו אותו אנשי דורו הרי לא נגדל זכותו בחטאים שלהם (דהרי במעשיהם הם לא גרמו לנח להתעלות מעצמו, אלא לקבל סיוע מהשמים, לכך אין להם קיום. אין ממחמתם תוספת התעלות רוחנית בעולם), ועל כן לא הגין עליהם רק השם יתברך הפריש אותו מהם ואז נשאר הוא צדיק גמור והם נאבדו.

ידועים דברי רבי ישראל סלנטר, כשיהודי לומד גמרא בקובנא, יהודי לא מחלל שבת בפריז. דוגמא לדבר באדם שיבוא לשמים לאחר מאה ועשרים שנה בטוב ובנעימים, יפגוש שם אדם שיאמר ישר כוח לך על מעשיך בזכותך קיימתי תורה ומצוות - והלא איני מכירך? - אמת שאינך מכירני, וגם אני לא מכיר אותך, אך מחמת חטאיך השפעת בעולם קושי גדול לקיים תורה ומצוות, ואני התאמצתי רבות לקיים מצוות, ועל כן בזכותך התחזקתי וזכיתי לשכר גדול יותר. זכות זו מספיקה כדי לקיים את הבריאה. הכסף משנה (עבודה זרה א, א) מבאר: "שאברהם היה בבבל, ושם ועבר היו בארץ כנען, ושם לא שיבר אברהם הצלמים, אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד. ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ועל כן גדלה מעלתו ביותר". אברהם אבינו הפיץ תורה בכל מקום, מסר נפשו על הפצת התורה, לכך זכה להשפיע קדושה על בני דורו, ונשארו בחיים למרות חטאם. נח שלא הפיץ תורה, אלא רק הוכיח את בני דורו כשבנה את התיבה, לא זכה שבני דורו ינצלו בזכותו.

אברהם הכיר האמונה מעצמו

אברהם במעשיו אף בנה את האמונה בקב"ה בבריאה כולה. הרמב"ם (עבודה זרה א, ג) פוסק:

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות (מדויק ברמב"ם שהיו לאברהם אבינו לפחות עשרים ושנים אלף תלמידים, מיעוט רבים שנים, מיעוט אלפים ורבבות הוא עשרים ושנים אלף איש) והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו.

האמונה הייתה קיימת לעולם במסורת אף בימי אברהם. היה בית מדרש של שם ועבר, שקיבלו את התורה במסורת מנח אביהם, שקיבל ממתושלח. שקיבל מאנוש, שקיבל מאברהם. אברהם אבינו לא קיבל את האמונה מהם, הוא עמל ויגע להבין את עיקרי האמונה. לכך זכה שכל האמונות בעולם יצאו מחלציו. וכשהגיע לארץ כנען, התחזקה אמונתו ממסורתם.

הכסף משנה מבאר, "שאברהם היה בבבל, ושם ועבר היו בארץ כנען, ושם לא שיבר אברהם הצלמים, אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד. ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ועל כן גדלה מעלתו ביותר". כיון שאברהם אבינו עמל להגיע לאמונה, עמל ללמוד תורה מעצמו, הוא עמל לפרסם את האמונה לשאר באי עולם. ולכך זכה שכל האמונות בעולמנו מצאצאיו. הנצרות מעשו, האיסלאם מישמעאל, אמונות המזרח הרחוק מבני הפילגשים.

רק שנבין, אם יאמרו לכם, יש כאן זוג שעוד שלושת אלפים שנה כל באי עולם יהיו מצאצאיהם, יאמינו באמונתם. הלא למשוגע ייחשב! אך כך הוא באברהם ושרה, היהדות מצאצאיהם, הנצרות יצאה מעשו, האיסלאם מישמעאל, שבטי המזרח הרחוק מבני הפילגשים. מכל שבעים האומות שהיו בימי אברהם, לא נותר דבר. צאצאיהם קיבלו את אמונת בני אברהם ביחידו של עולם, ואמונתם המקורית אבדה.

מבאר הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ד):

אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (דניאל יא, ד) "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוק מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

כדי שבביאת המשיח במהרה בימינו כולם יאמינו בקל אחד, צריך שבטבעם תהא האמונה בקל אחד. אין בכוחם להאמין באמונה שלימה, לכך יש שהגיעו לאמונה דרך נביא שקר, ויש בדרך שילוש, אך שורש אמונת כולם באמונה בקל אחד. וכפי שהושרש בנו מאבותינו "רחמנים, וביישנין, וגומלי חסדים" (יבמות דף עט.), כך בהם הושרש מאבותיהם האמונה בקל אחד, וכך בביאת המשיח יקל עליהם להאמין בקב"ה. החומריות לא תיחשב בימים אלו למאומה, כל אחד ידע את תפקידו בבריאה. וכך נגיע לתכלית הבריאה, "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". וכך בזמנים אלו, הבחירות לכנסת מתקרבות, תפקידו של כל אחד ואחד לפעול ולהפעיל את קרוביו וידידיו להצביע למפלגות החרדיות, לקדש שם שמים, להראות כמה אנשים בארץ מצהירים שהם נאמנים לה' ולתורתו.

צריך זכויות להקים עולם חדש

הבריאה בעצמה מושפעת מבני האדם. נח היה בתיבה י"ב חודש, מי"ז בחשון עד שנה לאחר מיכן בכ"ז חשון. יש להבין, איתא במשנה בעדויות (ב, י), "משפט דור המבול שנים עשר חדש", מי נשפט שנים עשר חודש, הלא כולם מתו מיד, ונשאר בבריאה רק נח? עוד יש להבין, המדרש תהלים (שוחר טוב לז, א) אומר:

"אמר (אברהם) למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה (מלכי צדק): בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו (אברהם): וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה? אמר ליה (מלכי צדק): על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה.

מהי קושיית אברהם כיצד יצאתם מן התיבה, יצאנו כיון שהיינו צדיקים? למדים אנו בזה, צדקותם היא הזכות להיכנס לתיבה. לצאת מהתיבה צריך זכות נוספת, לפרנס את בעלי החיים יומם ולילה. דהרי המצאות אוכל בתיבה לכל מליוני החיות היא ניסית, יכל להיות נס נוסף שכולם ישבעו ממעט אוכל לשבוע שלם. אך הקב"ה רצה שיאכילו את החיות יום ולילה. נח ובניו היו צריכים יום ולילה לפעול למען קיום העולם. מצוות החסד העצומה הזו נתנה להם את הזכות לצאת מן התיבה, ולקיים את העולם מחדש. עשה אברהם אבינו קל וחומר בעצמו: אם מחמת שמסרו נפשם נח ובניו להחיות את החיות והבהמות, זכו שנקרא העולם על שמם בני נח, וזהו מה שגרם שזכו לצאת מן התיבה שלא כשאר בני דורם שנמחו מעל פני האדמה, ובלא חסד זה לא היו זוכים לצאת מן התיבה, אלך אף אני בדרכם, וגם אקים עולם חדש, מיד נטע אשל בבאר שבע להחיות את בני האדם. וזכה ויצאו עם ישראל, נזר הבריאה מחלציו.

ולכך איתא במדרש (קהלת רבה, י) על נח, "נכנס אל התיבה ברשות, ויצא ברשות". נח לא יצא מן התיבה עד שהקב"ה אמר לו לצאת, ולכך שלח את העורב והיונה לראות האם יבשה הארץ, אך לא יצא קודם שנצטווה. והנה רש"י (בראשית ח, יא) מביא, היונה חזרה עם עלה זית בפיה, "לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם." יש להבין, מדוע לא ביאר רש"י שהיא מצאה זית מארץ ישראל, אלא הביא מדרש? מבאר רבי משה חגיז, מכיון ובגן עדן לא היה מבול, אין ראיה מעלה הזית מה המצב בחוץ, האם יבשה הארץ, לכך ביאר רש"י שעלה הזית אכן לא העיד על המצב בחות, אלא לומר לו שעליו לבטוח בקב"ה, לעולם עדיף לסמוך על יד ה', מעל יד האדם. כשנח הפנים את החיוב לבטוח בקב"ה, זכה בדין, זכה לצאת מהתיבה.