"וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן" (בראשית י, כה) - הענווה בונה את העולם
רש"י מסביר מדוע נקרא יקטן בשם זה: "שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו". שלושה עשר בנים נולדו ליקטן. יחד איתו, ארבעה עשר מתוך שבעים האומות יצאו ממשפחתו. חמישית מאומות העולם! דווקא מי שהקטין את עצמו זכה להעמיד משפחה גדולה כל כך.
אפשר לראות כאן מה כוחה של הענווה בבניין העולם. ובדור המבול אנו רואים כיצד הגאווה שהיא היפך הענווה מביאה לחורבנו. הגמרא במסכת סנהדרין מספרת שאנשי דור המבול התגאו בטובה שהקב"ה השפיע עליהם. הם אמרו שאינם זקוקים אפילו לגשמים, שהרי יש להם נהרות ומעיינות. השפע שקיבלו הביא אותם להרגיש שאינם צריכים את מי שנתן להם אותו. באותם מים שבהם התגאו, נידונו במבול.
גם מלך ישראל (בפרשת שופטים) מצווה "לבלתי רום לבבו מאחיו", ובהמשך אותו פסוק נאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו". הענווה נדרשת גם ממי שנמצא בראש העם, ובזכותה זוכה מלכותו להמשך ולקיום.
מה אנו יכולים ללמוד מזה? כשאדם מצליח, קל לו לחשוב שהכול בזכותו. הענווה מזכירה לו להכיר בטובה שקיבל, להודות לקב"ה ולכבד גם את האנשים שסביבו. מי שמתרגל להתנשא על אחרים עלול להגיע גם לתחושה שאינו צריך להיכנע לרצון ה'.
הרמב"ן כותב באיגרתו שהענווה היא "מידה טובה מכל מידות טובות", ומביא את הפסוק "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב, ד). הענווה מביאה את האדם להכיר במקומו ולזכור לפני מי הוא עתיד לתת דין וחשבון, ומתוך כך הוא נזהר מן החטא ושמח בחלקו.
יקטן הקטין את עצמו, ובזכות זאת זכה לבנות ולהעמיד דורות.
שבת שלום צבי גינצברג