מה לכוון ב'שיוויתי'?

את הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט", פירש הבעל־שם־טוב כך: ה' הוא לנגדי, ממולי, כמו חבר העומד מולי וימינו מקבילה לשמאלי. שכן, "מימיני בל אמוט" – הימין שלי יציבה, ואני זקוק רק לסיוע בצד השמאלי. ומשום כך "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".

ולמי שלא בקי בשפת הקודש הורו: 'ימין' זו הנפש האלוקית ו'שמאל' זו הנפש הבהמית, כנאמר "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו". על כך אומר יהודי: נפשי האלוקית היא בסדר גמור, "מימיני בל אמוט". אילו יארעו לי בעיות בחיים הם יצוצו בחלק השמאלי של הנפש, בנפש הבהמית. לזה מועילה עצת השיוויתי: ימינו של הקדוש־ברוך־הוא תתמוך את שמאלי, המכוונת מולה.

העיר הרבי הרש"ב מליובאוויטש:

דברי הבעש"ט מתארים את 'עבודת הצדיקים' הנעלית, שה'ימין' שלהם טובה ועושה חיל. אבל אנשים כערכנו צריכים לומר "שיוויתי ה' לנגדי תמיד – כי מימיני בל אמוט", עלינו לשוות לנגדנו תמיד את ה', כדי שהימין שלנו, שהנפש האלוקית שלנו לא תימוט, ותהיה נוכחת ומשמעותית בכל עת. צרות מצד שמאל חשובות פחות מאשר הוודאות שהנפש האלוקית תתפקד כראוי.

תורות הבעל־שם־טוב ושל הרבי הרש"ב אינן מופיעות בספריהם, אלא זו מסורת שהועברה לרבי מחמיו, אדמו"ר הריי"צ, בתאריך ב' בניסן תש"ג.

ואז הרבי הוסיף:

"הרבי חמי אמר לי אז: 'היום התפללתי. ובמהלך התפילה "הונח" אצלי הפירוש ב"מימיני בל אמוט". אברך חסידי הלוא יודע מה נכון, מה ראוי, והוא מתחנן 'כי מימיני בל אמוט' – שלא אגלוש מה"ימין" שלי".

בשפת האידיש (ובשפות נוספות) המילה 'ימין' (רעכט, או באנגלית right) נשמעת כמו המילה 'צודק' או 'נכון'. המשמעות היא, שעלינו לשוות את ה' תמיד לנגדנו, כדי שיהיה לנו כוחות הנפש הנדרשים כדי להתמיד ולנהוג על פי הערכים שאנחנו עצמנו מאמינים ורואים בהם אמת וצדק.

יש כאן כמה אמירות שמונעות לפעולה:

האימרה של הבעל שם טוב שה'ימין' שלי בסך הכול בסדר, והטוב שלי הוא באמת טוב, וכל הבעיות מגיעות רק מהיצר הרע – די מתחרזת עם הפירוש שבו מבקש האדם להישאר באמת שלו.

אבל בתווך ישנו ה'טוויסט' של הרבי הרש"ב, המכנה את הדרך של הבעל־שם־טוב 'עבודת הצדיקים', ומציב תהום בין הדרשה הגבוהה של הבעל־שם־טוב לזו השייכת אלינו, שהימין שלנו אכן יהיה ימין.

מה הכוונה?

התפיסה החסידית הבסיסית היא שבכל אחד יש טוב. הטוב הזה הוא אמיתי, הוא 'בסדר גמור'. אנחנו זקוקים לסיעתא דשמיא, ולהתבוננות קבועה בנוכחות האלוקית, בהתוויית העולם בכל רגע, ובכל מה שנפרש ב'שיוויתי ה" כדי לגבור על הרע: לא כדי לקיים את הטוב.

התפיסה החב"דית בונה קומה מעליה: היא משייכת את הטוב הגמור לצדיקים גמורים, ומסמנת את כל החיים שלה דווקא לנפש האלוקית. מי שלומד תניא באופן רציני מתפלא לגלות שבעיני התניא הבעיות האמיתיות של יהודי נובעות דווקא מהפעלה לקויה של הנפש האלוקית, עוד הרבה יותר מאשר מחוזקה של הבהמית.

על־פי התניא, נפש אלוקית חזקה שולטת בנפש הבהמית חלשה. לכן ההעדפה תהיה לחזק את האלוקית. להפעיל אותה ולהכניס אותה בצורה יעילה יותר. האדם צריך לאתגר את עצמו ולעדכן את הציפיות שלו מהנפש האלוקית.

לבסוף מגיע הפתגם המתוק של הרבי הריי"צ: הרי אנו יודעים את האמת. למדנו תניא, למדנו חסידות, יודעים מה מצפים מאיתנו. אבל משהו בפערים שבין הידיעה במוח ובין החיים עצמם לא עובד נכון. ואנחנו מתחננים: "שלא אגלוש מהאמת שלי". שנאחז במידת האמת: שההתנהגות שלנו תתאים לאמונות שלנו. חשוב לחזק את האלוקית, אבל הכרחי יותר שהאמת שלנו תבוא לידי ביטוי במעשה.