התורה והמצוה
מקור מצות פריה ורביה
מצות פריה ורביה נזכרת בתורה בחמישה מקומות. בפרשת בראשית נאמר לדגים ולעוף: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים" (א, כב), ולאדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (א, כח). ובפרשתנו נאמר פעמיים: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (ט, א), ושוב: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (ט, ז). ועוד נאמר ליעקב: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה" (לה, יא). ולכאורה יש לעיין, מהו המקור למצוה, ואיזה מהפסוקים הללו הוא הציווי ואיזה הוא ברכה בלבד. והשאלה נוגעת גם לגדר המצוה: למי היא נאמרה, ובאיזה זמן.
א. שיטת ספר החינוך והרמב״ם: בפרשת בראשית
ספר החינוך (מצוה א) מנה את מצות פריה ורביה כמצוה הראשונה בתורה, ומקורה בפסוק בפרשת בראשית: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים... פְּרוּ וּרְבוּ" (א, כח). והרמב״ם בספר המצוות (מצות עשה רי״ב) כתב: ”והוא אומרו יתעלה: 'פרו ורבו'“, ולכ' כוונתו לכל הפסוקים, בראשית (א, כח) ופרשתנו (ט, ז), ולא חילק ביניהם. והיראים (מצוה תיג) כתב שהתורה מצווה על כך בארבעה מקומות, וציין ביניהם את הפסוק בפרשתנו ג"כ.
ב. שיטת רש״י והרמב״ן: בפרשת נח
רש״י והרמב״ן (בפרשתנו, ט, ז) כותבים שהציווי הוא בפרשת נח, ומה שנאמר בבראשית (א, כח) הוא רק ברכה. ולשון רש״י: 'לפי פשוטו, הראשונה לברכה וכאן לציווי'. ולפי זה, כל מה שנאמר לאדם הראשון 'פרו ורבו' הוא ברכה, ורק בפרשתנו, אחרי המבול, נעשה הדבר מצוה.
ג. הגמרא והתוספות: פרה ורבה ליעקב
במשנה (יבמות סה ע״ב) נחלקו התנאים אם הציווי מוטל על האיש בלבד או גם על האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: "עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ" (א, כח). ותנא קמא סובר שהאיש בלבד מצווה. ובגמרא הובאו שני מקורות לשיטתו: לדעת רבי אלעזר בן שמעון, מן המשך הפסוק "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש. ולדעת רב יוסף, מן הפסוק ליעקב "פְּרֵה וּרְבֵה" (לה, יא), שנאמר בלשון יחיד, ולא בלשון רבים כמו שלמד רבי יוחנן בן ברוקה מן הפסוק בבראשית. [וכתב השל״ה (פרשת תולדות) שלפי הסבר רבי אלעזר בן שמעון, מה שאמרו חז״ל (קידושין כט ע״ב) שעד גיל עשרים צריך האדם לישא אשה, הוא כנגד גיל עשרים שבו הזכרים נמנים לצבא.]
ובתוספות (יבמות סה ע״ב ד״ה ולא קאמר) מבואר שלדעת התנא קמא, 'פרו ורבו' שנאמר בלשון רבים, בבראשית ובפרשתנו, הוא ברכה לזכר ולנקבה ולא ציווי, ולכן מחפשת הגמרא מקור לציווי בלשון יחיד. ונמצא שלפי התנא קמא, לשיטת רב יוסף, מקור הציווי הוא לכאורה מן הפסוק שנאמר ליעקב.
ד. סוגיית הגמ' בסנהדרין: האם נצטוו בני נח
ובגמרא (סנהדרין נט ע״ב) מבואר שמצוה שנאמרה לבני נח לפני מתן תורה ונשנתה בסיני, נוהגת גם בבני נח, כגון 'לא תרצח'. אבל מצוה שנאמרה לפני מתן תורה ולא נשנתה בסיני, כמו פריה ורביה, אינה נוהגת עוד בבני נח. ובתוספות (שם ד״ה והא) שאלו מנין שפריה ורביה לא נאמרה לבני נח, ותירצו שאפילו אם נאמר שהיא אינה נמנית בשבע מצוותיהם, הרי 'קום עשה' אינו נמנה בשבע מצוות, אבל 'שב ואל תעשה' כן, ומי שמצווה על פריה ורביה מצווה גם שלא להשחית זרע.
ובתוספות (חגיגה ב ע״ב ד״ה לא תהו) כתבו בשם יש מפרשים שעבד כנעני אינו מצווה על פריה ורביה, והתוספות דחו זאת, וכתבו ש'פרו ורבו לכולהו נאמר, אף לכנען'. וכתב המנחת חינוך (מצוה א, אות יט) שהקשה על כך בטורי אבן, שהרי בני נח אינם מצווים כבר. ותירץ הטורי אבן שעד מתן תורה גם הגויים היו מצווים, ועבד שנתייהד נוספה עליו קדושה ולא פקעו ממנו המצוות שהיו עליו מלכתחילה.
ולפי זה, מצוה זו נאמרה לנח ולבניו בפרשתנו, ואילו בני נח בדורות אחרים אינם מצווים עליה (סנהדרין נט ע״ב). ובכך נוסף נפקא מינה להכרעה במקור המצוה: אם נאמר שהציווי הוא בפרשתנו, הרי הוא נאמר לבני נח, ושאלה היא איך הוא עובר לישראל.
ה. למי נאמר הציווי: המשך חכמה
המשך חכמה (בראשית ט, ז) כתב על הפסוק שבפרשתנו: "לֹא רָחוֹק הוּא לֵאמֹר הָא שֶׁפָּטְרָה הַתּוֹרָה נָשִׁים מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְחִיְּבָה רַק אֲנָשִׁים" – האופן הראשון: "כִּי מִשְׁפְּטֵי ה' וּדְרָכָיו דַּרְכֵי נֹעַם", ולא עמסה התורה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. וכעין זה אין בתורה מצות תענית אלא ביום אחד בשנה, ואף לפניו הזהירה וחייבה לאכול. והאשה מסתכנת בעיבור ובלידה, ולכן לא חויבה. לאדם וחוה נאמר ”פרו ורבו“ לשניהם, כי הם נתברכו לפני החטא, כשלא היה צער לידה. אבל אחרי החטא, כשיש צער לידה והיא לרוב מסתכנת בו, נשתנה הדבר. האופן השני: התורה הטביעה באשה תשוקה גדולה לנישואין, וכן אי אפשר לחייב אשה לעזוב את בעלה אם הוא אינו מוליד, ורק האיש, שיכול לישא עוד אשה, אפשר להטיל עליו מצוה זו. ועוד דקדק בלשון הפסוק בפרשתנו: נאמר ”וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו“, אבל נשיהם לא הזכיר, שאינם בכלל מצות פרו ורבו, וביעקב קאמר 'פרה ורבה', ובזה ניחא מה שאמר רב יוסף שהמקור לכך שאין אשה מצווה הוא מן הכתוב ההוא. עכתו"ד.
[ומה שאפשר להוסיף בדבריו, ראשית, דבריו מתאימים לשיטת רש״י והרמב״ן שהציווי הוא בפרשתנו, שהרי בפרשתנו נאמר הציווי לנח ולבניו בלבד, ולא נשיהם. ושנית, לפי שיטת המשך חכמה אפשר להבין מדוע 'ויברך אותם' שבבראשית נאמר לשניהם: הוא ברכה לפני החטא, ואילו הציווי 'ואתם פרו ורבו' נאמר לאנשים בלבד, אחרי המבול.]
ו. ”וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ“ – יסוד המצוה
וכדאי להדגיש: בכל מקום שנזכרת מצות פריה ורביה, נזכר בצמוד לה ענין של מילוי וישוב. לדגים נאמר "וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים" (א, כב). לאדם: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (א, כח). לנח: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (ט, א), ובפסוק השני: "שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (ט, ז). וליעקב: "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ" (לה, יא). מכאן שעיקר טעם המצוה הוא יישוב העולם. וזהו מה שכתב ספר החינוך (מצוה א): 'כדי שיהיה העולם מיושב', כדכתיב "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח). וכן במשנה (גיטין מא ע״א) נאמר: 'והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה', ולכן 'מפני תיקון העולם' כופים את רבו של חציו עבד וחציו בן חורין לשחררו.
והחזקוני (א, כח) הביא בשם יש מפרשים שהציווי 'פרו ורבו' נאמר לאדם וחוה אחרי שסרחו ונקנסה עליהם מיתה, ולכן הוצרכו לפריה ורביה. והוכיחו זאת מן הלשון 'ומלאו את הארץ': אילו נאמר לפני החטא, היה צריך לכתוב 'ומלאו את הגן', שהרי דירתם היתה שם. והחזקוני מסיים: פריה ורביה 'דוגמת יצירה היא', שיפרו וירבו וימלאו את הארץ. ויש להעיר שזה שונה ממה שכתב המשך חכמה, שהציווי נאמר לשניהם לפני החטא. ובמדרש אגדה (בראשית ט, א): 'פרו ורבו ומלאו את הארץ – שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו'. ונמצא שהמצוה כולה מכוונת לעולם מיושב, ודו״ק.
ז. השאילתות דרב אחאי גאון
בשאילתות דרב אחאי גאון נזכרת מצות פריה ורביה בשלשה מקומות: בפרשתנו (שאילתא ה), בפרשת תולדות (שאילתא יח), ובפרשת וזאת הברכה (שאילתא קסה).
שאילתא ה, בפרשת נח: ”דמחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולידי בני וקיומי פריה ורביה“. והשאילתא מביאה את הברייתא בחומרת הדבר: רבי אליעזר אומר, כל שאינו מתעסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' וסמיך ליה 'ואתם פרו ורבו'; ורבי עקיבא אומר, כאילו מבטל את הדמות, שנאמר 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וסמיך ליה 'ואתם פרו ורבו'. [בגמרא שלנו (יבמות סג ע״ב) נאמר זאת בשם רבי יעקב.] והשאילתא ממשיכה: מי שאין לו כסף לשאת אשה ויש לו ספר תורה, 'אף על גב דאמור רבנן לא ימכור אדם ספר תורה', מותר למכור ספר תורה ולישא אשה בדמיו, שאמר רבי יוחנן משום רשב״ג: 'אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה'.
ואז שואלת השאילתא ('ברם צריך'): ללמוד תורה ולישא אשה, איזה מהם קודם, האם 'לישא אשה עדיף משום לא תהו בראה לשבת יצרה', או תלמוד תורה עדיף. ומביאה ברייתא: 'ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה'. רב יהודה אמר שמואל: 'הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה', ורבי יוחנן אמר: 'רחיים בצוארו ועוסק בתורה?', ו'לא פליגי, הא לן והא להו'. ושואלת שוב: מי שיש לו בנים ואין לו אשה, מהו שימכור ספר תורה וישא? ומשיבה מדברי רבי יהושע: 'נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו', שנאמר "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ", ו'הלכה כרבי יהושע', ולכן 'אף על גב דאית ליה בני, שרי לזבוני ספר תורה ומינסב איתתא בת בנים'.
שאילתא יח, בפרשת תולדות: ”דנסיב איתתא ושהא בהדה עשר שנין ולא ילדה, לא שרי למיבטל מפריה ורביה“. וכפי שנראה מלשון השאילתא, מוציאים אותה, כיון שהוא מצווה על פריה ורביה והיא אינה מצווה. ואם יש לו בנים מאשה אחרת, והיא אומרת שבעשר השנים האלו היא רוצה לצאת ולהינשא לאחר כדי שיהיו לה בנים, היא יוצאת בלא כתובה, 'דהיא לא מיפקדה על פריה ורביה'. ועיין העמק שאלה (שאילתא יח אות ב).
שאילתא קסה, בפרשת וזאת הברכה: ”דמיחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בני ומיעסק בפריה ורביה, דכתיב 'קחו נשים והולידו בנים ובנות' (ירמיהו כט, ו), ולא מיבעי ישראל אלא אפילו גוים מיפקדי אפריה ורביה, דכתיב 'ואתם פרו ורבו'“. נמצא שלפי השאילתות, מקור החיוב לישראל הוא הפסוק בירמיהו, ומקור החיוב לגויים הוא הפסוק בפרשתנו. ועי' בארוכה שם בהעמק שאלה שהנצי"ב מדייק בגדר מצות פ"ו ושייכותה ל'נישואין'.
ח. האם גוי מצווה על פריה ורביה
השאלה אם גוי מצווה על פריה ורביה נלמדת מסוגיית 'גר שנתגייר' (יבמות סב ע״א, בכורות מז ע״א), שבה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר שמי שהיו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר קיים את המצוה, 'דהא הוו ליה', וריש לקיש סובר שלא קיים, כי 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי'. והגמרא מסבירה שמעיקרא 'בני פריה ורביה נינהו'.
השיטה הראשונה: גוי מצווה. רש״י (יבמות סב ע״א ד״ה בני נח) כתב: 'בני פריה ורביה נינהו, דכתיב ויאמר להם פרו ורבו'. וכן המאירי, וכן השאילתות (שאילתא קסה), וכן התוספות (חגיגה ב ע״ב ד״ה לא תהו): 'ועוד, פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב, אף לכנען'.
השיטה השניה: גוי אינו מצווה. התוספות ביבמות (סב ע״א ד״ה בני פריה ורביה נינהו) הקשו: 'וא״ת דבפרק ארבע מיתות משמע דבני נח לא מיפקדו אפריה ורביה?', ותירצו: 'דהכא לאו בני חיוב אפריה ורביה וקאמר אלא, כלומר שבניהם נקראים על שמם'. וכן הרמב״ם (הל׳ אישות פט״ו ה״ו): 'היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו'. ובגמרא (סנהדרין נט ע״ב) נאמר שמצוה שלא נשנתה בסיני אינה נוהגת עוד בבני נח. ובתוספות שם (ד״ה והא פריה ורביה) תירצו שאפילו אם פריה ורביה אינה נמנית בשבע מצוותיהם, הרי 'שב ואל תעשה' של השחתת זרע היה אמור להימנות.
המהרי״ץ חיות. הוא מבחין בין שתי מצוות: 'לא תהו בראה לשבת יצרה', שבה שייכים כל באי העולם, יהודים וגויים, ו'פרו ורבו', שבה חייבים רק היהודים, ואותה מצוה נשנית ליהודים בלבד.
מנחת חינוך. המנחת חינוך (מצוה א אות יד) הוכיח מדין הגר שקיים את המצוה בגיותו, שגדר החיוב הוא עצם זה שיהיו לו בנים, והקיום מצות עונה היא רק הכשר מצות פ"ו. שאילו העונה היתה עצם המצוה, מדוע אם מתו בניו לא קיים המצוה. נמצא שעיקר המצוה הוא המציאות שיהיו בנים, והיא חלה בזמן החיוב.
גדר המצוה
שיעור המצוה. במשנה (יבמות ו, ו) נחלקו בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה. ובגמרא (סא ע״ב) מבואר שבית שמאי למדו ממשה רבינו שהוליד שני בנים, ובית הלל למדו מן הכתוב "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (ה, ב). וההלכה כבית הלל (שו״ע אבן העזר סי׳ א סעיף ה). ועוד נפסק שם שרק מי שהוליד בן ובת שמסוגלים להוליד, מקיים את המצוה. ואם אחד מהם עקר, לא קיים, עד שיהיו לו בן ובת המסוגלים להוליד.
כשהילדים מתו. בגמרא (יבמות סב ע״א) נחלקו רב הונא ורבי יוחנן במי שהוליד ילדים והם מתו: לרב הונא קיים את המצוה, 'משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף', כלומר מי שהוליד ילד, גם אם הילד מת, כבר הוציא נשמה מן הגוף. ולרבי יוחנן לא קיים, כי "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ בָּעֵינַן, וְהָא לֵיכָּא". והגמרא העלתה את דברי רב הונא בתיובתא, וממילא נפסק כרבי יוחנן. [ועיין לעיל בפנים לתורה.]
עשיה או תוצאה. ולכאורה יש לעיין אם קיום המצוה הוא בהשתדלות, או בהולדת הילדים בפועל. והמנחת חינוך (מצוה א) סבור שקיום המצוה הוא בהבאת הילדים בפועל, שהרי אם מתו בניו לא קיים את המצוה, ולכן הבעילה היא רק הכשר מצוה, ומי שהשתדל ולא הביא ילדים נחשב אנוס, ולא קיים את המצוה.
בין נישואין להולדה. הרא״ש (כתובות פ״א סי״ב) כתב שאם אדם מוליד ילדים באמצעות פילגש אינו חייב להתחתן, ומכאן שפרו ורבו היא מצוה עצמאית, שאינה קשורה לקידושין. ואילו רב אחאי גאון בשאילתות (שאילתא קסה) קבע שיש חובה להתחתן, להוליד ולעסוק בפריה ורביה, והביא את הפסוק בירמיהו (כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת". ומכיוון שפסוק זה נאמר בנביאים ולא בתורה, נראה שלדעתו אין זה חיוב מדאורייתא, אלא חיוב מדרבנן או עצת חכמים. ועי"ש בהעמק שאלה.
האם נשים מקיימות. אשה המולידה ילדים מקיימת את המצוה, אף שהיא פטורה. הר״ן (קידושין טז ע״ב בדפי הרי״ף) כתב שנשים מקיימות כיוון שהן מאפשרות לאנשים לקיים את חובתם. והחיד״א (ברכי יוסף, אבן העזר סי׳ א ס״ק טז) הביא בשם 'חידושי קידושין לחד מקמאי' שנשים מקיימות את המצוה למרות שהן פטורות, וכן כ' שהן חייבות עכ"פ מדרבנן.
הזמן וההיקף. מצוה על כל אדם לישא אשה בן י״ח, והמקדים לישא בן י״ג מצוה מן המובחר (שו״ע שם סעיף ג). ואף מי שקיים את המצוה, אסור לו לעמוד בלא אשה (סעיף ח), ודרשו (יבמות סב, ב) "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ" (קהלת יא, ו).
טעם המצוה וחומרתה
בספר החינוך (מצוה א): "מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב, שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּיִשּׁוּבוֹ, כִּדְכְתִיב 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ' (ישעיהו מה, יח). וְהִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁבְּסִבָּתָהּ מִתְקַיְּמוֹת כָּל הַמִּצְוֹת בָּעוֹלָם, כִּי לִבְנֵי אָדָם נִתְּנוּ וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת" (ברכות כה ע״ב). והטור כתב שהקב״ה חפץ בטוב בריותיו ויודע שלא טוב לאדם להיות לבדו, ושבקיום המצוה מקיים האדם גם את רצון הבריאה.
ובגמרא (יבמות סג ע״ב) אמרו שלשה תנאים בחומרת הדבר: רבי אליעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ“, וכתיב בתריה ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ“. רבי יעקב אומר, כאילו ממעט הדמות, שנאמר ”כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם“, וכתיב בתריה ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ“. ובן עזאי אומר, כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו: 'יש נאה דורש ונאה מקיים, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים', ואמר להם: 'ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר שהעולם יתקיים על ידי אחרים'. והשלחן ערוך (שם סעיף א) כתב שהמבטל גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ופסק (סעיף ד) שמי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ולא נשא, אין בידו עוון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. ובספר החינוך (מצוה א): "וְהַמְבַטְּלָהּ בִּטֵּל עֲשֵׂה וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם לְיַשֵּׁב עוֹלָמוֹ".