מיעוט אחר מיעוט

ביאורים בפשוטו של מקרא

לאחר סיום המבול נכחד היקום כולו, והכתוב מדגיש "וישאר אך נח" ומפרש רש"י "לבר נח" – מה בא רש"י לחדש על המפורש בכתוב? / מנין לנו שנח "הי' גונח וכוהה דם מטורת הבהמות והחיות"?

"וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָׁאֵר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ז, כג)

לך נס - לכל נס, זסו פשוטו. ומללס לגלס, סי' גונס וכוסס לס מטולס סכסמות וסחיות:

בהשקפה ראשונה, חידושו של רש"י הוא בה"מדרש אגדה" שמביא (זה שנח הי' "גונח וכוהה דם כו'"), ואילו מה שכתב בתחילת דבריו: "לבד נח, זהו פשוטו" - אין בו חידוש, שהרי כל לומד מבין שזהו פשט הכתוב, שכל היקום נכחד ורק נח נשאר.

[וזה שרש"י הוצרך לכתוב זאת בפירוש, הוא משום שאם הי' כותב רק את ה"מדרש אגדה" הי' נראה שבא לשלול לגמרי פירוש הפשוט, ולכן מתחיל ב"פשוטו" להשאיר מקום גם להבנה פשוטה זו].

אמנם כד דייקת שפיר, תמצא שבאמת יש חידוש גדול גם בתחילת דבריו ואין הם מובנים מאליהם (כדלקמן).

וכן מובן מזה שלא פירש רש"י בקיצור (וכדרכו בקודש (לדוגמא – ראה פרשתנו ח, ז)): "פשוטו כמשמעו", אלא הוצרך להאריך ולכתוב להדיא שפירוש "אך נח" הוא "לבד נח" (וגם בזה לא הסתפק אלא הוצרך להביא "מדרש אגדה"), שנתכוון בזה לשלול את האופן שבו רגילים ללמוד את תיבת "אך" ולחדש שבעניננו יש בה משמעות מחודשת.

ב. ביאור הענין:

בדרך כלל, פירוש תיבת "אך" הוא - "רק", במשמעות של יוצא מן הכלל. וגם בעניננו, ההבנה הפשוטה בתיבות "וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה", היא שבא הכתוב להוציא את נח (ואשר אתו) מן הכלל: כל היקום נמחה, ורק נח (ואשר אתו) נשאר.

אך רש"י מיאן ללמוד כך - וטעמו עמו:

תיבת "אך" במשמעות "רק", מתאימה דווקא במקום שיש חידוש בדבר (וכמו בהמשך פרשתנו (ט, ג-ד), שבתחילה בא ההיתר הכללי לנח ובניו על אכילת בשר, "כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה וגו ", ולאחר מכן ממשיך ומחדש: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"; כלומר, אף שניתן היתר כללי על אכילת הבשר, בא הכתוב ומחדש מיעוט - שכל ההיתר הוא רק לאחר מיתת הבעלי חיים ולא בעוד נפשם בם).

אמנם בעניננו, הרי זהו תוכן הפרשה כולה עד כאן, שאף שהקב"ה רצה למחות את כל העולם, הוציא את נח ואשר אתו מן הכלל ולכן צוה בעשיית תיבה ובכניסה לתוכה

ולכן לא מתאים לומר שהכתוב כאן (בתיבת "אך") בא לחדש שנח ואשר אתו יצאו מכלל היקום שנמחה, "וישאר רק נח", שהרי דבר זה גלוי ופשוט מאז ומקדמ.

וזהו איפוא שבא רש"י להשמיענו, לשלול את ההבנה הרגילה בתיבת "אך"; ולכן דייק בלשונו ולא פירש "אך נח - רק נח", ללמדנו שתיבת "אך" כאן אינה מתפרשת באופן הרגיל, אלא יש בה משמעות אחרת וכדלקמן.

ג. רש"י מפרש "אך נח - לבד נח", וכוונתו בזה, שתיבת "אך" באה להגדיר את מצבו של נח, שנח נשאר באופן של מיעוט: "לבד"; ובדוגמת לשון הכתוב (בראשית ב, יח): "לא טוב היות האדם לבדו".

[ובזה יובן מה שטרח רש"י להעתיק תיבת "נח" מן הכתוב ("אך נח - לבד נח"), ולמה לא כתב בקיצור ש"אך" פירושו "לבד"? אלא, שנתכוון בזה להדגיש שתיבת "אך" (אינה שייכת לתיבת "וישאר" שלפני', אלא) מוסבת על נח עצמו, שנח הוא שהי' במצב של "לבד"].

כלומר:

הכתוב מתחיל ואומר שכל היקום נכחד, ואחר כך ממשיך ומדגיש שהכחדה זו השפיעה גם על נח שניצל מהמבול; אמנם הוא נשאר בחיים, אך חייו היו באופן של "אך - לבד", במצב של בדידות וצער (ואף שהיו גם אשת נח, בניו ונשי בניו - הרי מובן שאנשים ספורים נקראים "לבד" ביחס למצבם כמו שהיו מקודם).

ובזה יומתק גם דיוק לשון רש"י, שפירש "לבד נח" - והזכיר את נח עצמו, אך לא הזכיר כלל את "אשר אתו בתיבה" (שלכאורה, גם הם כתובים בהמשך לתיבת "אך");

כי הדגשה זו, שנח סבל את צער הבדידות, מתאימה דוקא במין האנושי, ואינה שייכת לכל "אשר אתו בתיבה" - בעלי החיים, שאצלם לא הי' זה חסרון (כמובן).

ד. אמנם עדיין הוקשה לרש"י: למה רמז הכתוב לצער הבדידות על ידי תיבת "אך", ולא אמר בפירוש: "וישאר נח לבדו" (וכמו שכתוב לגבי אדם הראשון - "לא טוב היות האדם לבדו", כנ"ל)?

וליישב זה הוסיף רש"י את ה"מדרש אגדה", שנח הי' "גונח וכוהה דם", שלפיו מובן הטעם שנקט הכתוב לשון "אך" דוקא - להדגיש המיעוט שהי' בגופו של נח, שהוא מתבטא דוקא בלשון "אך" [וכמבואר במפרשי רש"י (הרא"ם כתב: "כל אכין ורקין מיעוטין'

שנח עצמו הי' ממועט מחיותו, שהי' גונח וכוהה דם". וכעין זה במשכיל לדוד: "דריש לה מלשון 'אך נח', דמשמע מיעוט, כלומר: נח עצמו שנשאר ממועט הוא, שלא נשאר כולו שלם כבראשונה")].

אמנם עדיין יש לדקדק:

גם אם מתיבת "אך" מוכח שהי' מיעוט בגופו של נח (א) מנין לנו שהי' נח ממועט בענין הדם דוקא, "גונח וכוהה דם"? (ב) מנין שהי' זה "מטורח הבהמות והחיות" ולא מטעם אחר ?

ויש לבאר, שיסוד דברי רש"י הוא הסמיכות ד"וישאר אך נח" לתחילת הפסוק המדבר על "וימח את כל היקום", והיינו:

מכיון ש"וישאר אך נח" בא בהמשך ל"וימח את כל היקום", מסתבר שיש איזה דמיון וצד השוה בין שני הדברים, כי הרי כתוב ש"נשאר", היינו שגם הוא "שייך" למה שסבלו האחרים, אלא שאצלו הי' זה באופן שלא נמחה לגמרי אלא "נשאר" בקיומו [וע"ד לשון הכתוב בפרשה הבאה (לך לך יד, י): "וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה - והנשארים הרה נסו", כלומר, שגם הנשארים, אף שנפשם היתה להם לפליטה, מ"מ גם הם סבלו בזה שהיו צריכים לברוח];

לכן מפרש רש"י שנח הי' "כוהה דם", היינו שכמו שביחס ל"כל היקום" פעל המבול חסרון בעצם המציאות שלהם, כך אצל נח הי' חסרון ומיעוט בענין עיקר המציאות שלו, שהוא הדם, וכמו שכתוב "כי הדם הוא הנפש" (פ' ראה יב, כג).

וכדי לבאר איך זה שנח הי' "גונח וכוהה דם" שייך בפועל להמבול מסביר רש"י שזה הגיע בסיבת המבול, שבגללו הוצרך נח להתעסק בטורח הבהמות והחיות שהיו בתיבה, וזה הזיק לבריאותו עד ש"גונח וכוהה דם".

[והנה רש"י ממשיך ואומר: "ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו כו'", וגם בזה יש דיוקים רבים ואריכות הביאור (ראה במקור הדברים), ולא הובא כאן מקוצר היריעה].

ומסיימים בטוב.