מן הפרשה

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט).

מלבד השבח של צדיק ותמים, יש עוד שבח הנזכר בפסוק, שהיה 'איש', הוא היה 'מענטש'...
(האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור)

*

"אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט).

פעם הגיע רבי איסר זלמן מלצר לתלמוד תורה 'עץ חיים' שבירושלים, ושמע ילד אחד אומר: 'את האלהים התהלך נח' – נח הלך עם 'שויתי ה' לנגדי תמיד' מול עיניו.
הלך ושאל להמקרי דרדקי, מאין לך פשט זו, והשיב המלמד לעומתו: זה ביאור הגר"א מפורש יוצא בריש שו"ע, שהרי כתב הרמ"א 'שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים', וציין שם הגר"א 'כמ"ש "איש צדיק תמים היה בדרותיו את האלהים התהלך נח"...'

*

"וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח).

ובגמרא (פסחים ג, א) למדו מכאן: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה", וכתב רש"י: ואף על גב דבאורייתא כתיב טמא כמה פעמים, שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה.

ובעל המאור (שם א.) כתב, דבאופן שבא ללמד הלכות פסוקות צריך שיאמר להדיא מה טהור ומה טמא, אבל הכא שלא בא להורות הלכה, אלא להראות מין שבעה ומין שנים, ולכן נקט בלשון נקיה.

ושמעתי מהגאון הרב פליטניק זצ"ל מחשובי הרבנים באנגליא שהיה נוכח פעם בדרשה שדרש הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד נגד המשכילים, והתבטא עליהם שהם טמאים ונבלים, ולאחר הדרשה ניגש אליו הרב הנ"ל ושאלו על סיבת התבטאותו בלשונות כאלו, הרי אמרו לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, והשיבו בדברי בעל המאור אלו, שכדי ללמד הלכות צריכים לפרש להדיא מה טמא ומה טהור, והרי כאן בא לפרש על אנשי בליעל כמה צריכים להתרחק מהם ומדעותיהם הכוזבות, ולכן היה מוכרח להתבטא להדיא בלשונות חריפים כדי להעמיד את השומעים על חומרת רשעותם.
(משחת שמן – רבי חיים שאול קויפמאן)