א. ז' מרחשון חל לעולם בשבוע שלאחר שבת פרשת נח. וע"פ הידוע שימי השבוע שייכים ליום השבת שלפניהם, דמיני' מתברכין, מובן, שתוכנו של ז' מרחשון קשור (ועכ"פ מרומז) בענינים דפרשת נח.
ז' מרחשון הוא היום שבו „שואלין את הגשמים — ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", היינו שהזמן עד יום זה עדיין הי' אצל בני ישראל המשך המצב דעלי' לרגל דחג הסוכות. ואין זאת רק (בלשון הש"ך) ש„דומה להם כאילו הם עדיין בא"י עסוקים בעניני הרגל", אלא מפני שכן הוא הענין ע"פ תורת אמת — ובלשון הכתוב „ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלקיך", שבזה נכלל כל הזמן מהתחלת עלייתם לרגל עד שובם למקומם ממש, והיינו עד ז' מרחשון, כש„אחרון שבישראל" מגיע „לנהר פרת", גבול ארץ ישראל.
ואע"פ שמז' מרחשון ואילך, לאחר שכל עולה לרגל כבר בא למקומו תחת גפנו ותחת תאנתו, נמצאים ישראל לכאורה במצב של ירידה לגבי המצב ד„בעלותך לראות את פני ה' אלקיך" בבית המקדש, הרי ע"פ הוראת חז"ל „מעלין בקודש", שאדם מישראל צריך להיות תמיד בתנועה של עלי' והוספה, מחיל אל חיל — צריך לומר שיש בזה גם מעלה ועלי' לגבי המצב דעלי' לרגל.
ב. והביאור בזה (כמו שכבר נתבאר כמה פעמים), שדוקא כשאדם מישראל בא לביתו ולמקומו ועוסק בעבודת האדמה, אדם חורש ואדם זורע וכיו"ב, אזי יש בידו האפשריות לקיים מצוות התלויות בארץ כפשוטן, ולהמשיך קדושה גם בכל דבריו ועניניו, „מעשיך ודרכיך" הגשמיים — עבודה שאינה אפשרית בעת עלותו לרגל והמצאו בירושלים ובבית המקדש.
וענין זה הרי הוא עלי' בעבודתו, ובשתים — הן מצד מעשה הגברא והן מצד החפצא:
אמרו רז"ל נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ודבר זה נפעל ע"י קיום המצוות בדברים גשמיים, ובמיוחד ע"י המצוות התלויות בארץ, שדה וכרם וכו'. כשאדם מישראל נוטל דברים גשמיים, שמצד עצמם אינם „חפצי שמים", מקיים בהם מצוה ועושה מהם חפץ של מצוה וקדושה וכיו"ב — הרי עי"ז נוצרת דירה לו ית' בתחתונים, היינו שקדושתו של הקב"ה נמשכת וחודרת בדברים התחתונים.
ועד"ז בנוגע לגברא: בהיותו בירושלים ובבית המקדש, אין האדם שקוע (כל כך) בעבודה בדברים גשמיים („תחתונים"). נמצא הוא במקום שהוא קדוש מלכתחילה, ועסוק רובו ככולו בעניני קדושה. עיקר עבודתו שם היא: „יראה כל זכורך את פני האדון ה'" — ראיית אלקות.
ונמצא, שדוקא בז' מרחשון, כאשר כל אחד מישראל בא למקומו, ישנה המעלה בעבודת הגברא בתחתונים ממש — כל אחד מישראל נעשה שליח לקיים את הענין ד„נתאווה הקב"ה", שאינו יכול להתקיים (כל כך) בעלייתם לרגל; וגם המעלה בנפעל, בהחפצא, שהרי הוא עושה דירה לה' בתחתונים.
ג. ואע"פ שלפי האמת (בפנימיות ותכלית הענינים) מצד רצון ה' וכוונתו ית', ישנה מעלה זו בעבודת ישראל מז' מרחשון ואילך (לגבי המצב ועבודת ישראל בעלי' לרגל) — הרי בגילוי, וכפי שהדבר מורגש אצל כל אחד מישראל, סוף־סוף עבודת בני ישראל מז' מרחשון ואילך קשורה עם מצב של ירידה, וירידה עצומה — מן המעמד ומצב הכי נעלה ד„יראה כל זכורך את פני האדון ה'", „כדרך שבא לראות כך בא ליראות וכו'", למצב ועבודה של עיסוק בעבודת האדמה ועובדין דחול כו' — עמל וטירחא בפשטות, וגם עבודה של יגיעה וטירדא ברוחניות, שהרי יהודי מרגיש שאינו במצב הנעלה דבית המקדש, „לפני ה'".
אלא שיחד עם זה „מרגישים" ישראל גם את המעלה הגדולה שבזה.
וע"ד שמצינו בנוגע לכניסתם של בני ישראל מן המדבר לארץ ישראל:
בהיותם במדבר, לא היו לישראל כל דאגות בנוגע לצרכיהם הגשמיים: הכל קיבלו מן המוכן, מאת הקב"ה, הן בנוגע לאכילה ושתי' (מן, לחם מן השמים, מים מבארה של מרים) והן בנוגע ללבושים — ענני הכבוד ש„היו שפים בכסותם ומגהצים אותם".
ובמצב כזה יכלו להתמסר לגמרי לענינים רוחניים, לימוד התורה וכו'.
משא"כ בכניסתם לארץ, אזי חדלו לקבל לחם מן השמים והוצרכו להקדיש עצמם לעבודת האדמה — כי תבואו אל הארץ גו' שש שנים תזרע שדך וכו', וכל העבודות הקשורות בזה; כל אחד מישראל הוצרך לעסוק בהספקת צרכיו באכילה ושתי' ולבושים וכו'.
ובסדר חיים כזה, מובן שקשה הרבה יותר להתמסר לענינים רוחניים.
עד שהמרגלים (מהאי טעמא) הסיתו את ישראל שלא (לרצות) להכנס לארץ ישראל (כמבואר בספרים).
ד. ואעפ"כ מצינו, שלאחר חטא המרגלים נאמר בכתוב (בהמשך לזה) „כי תבואו", שפירושו, כדברי רש"י: „בשר להם שיכנסו לארץ" — דלכאורה אינו מובן: הן אמת שלאחר ש„קצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' וגו'" אזי „נכנע ונשבר לבם בקרבם" ולכן היו מוכנים להכנס לאלתר לארץ — אבל במה הוי „תבואו" בשורה (טובה) עבורם, בשעה שסוף־סוף זוהי ירידה לגבי מעמדם ומצבם במדבר? ובפרט שבהיותם „דור דעה", בודאי לא רדפו „בתאוה", ל(ארץ גשמית ו)עסק בענינים גשמיים.
וע"פ הנ"ל מובן: כיון שדוקא בבואם לארץ ישראל תהי' בידם האפשרות לעשות מחפצי העולם חפצא של קדושה ע"י קיום המצוות התלויות בארץ כו' (וכמאמר רז"ל אפילו בנוגע למשה איש האלקים) —
כהמשך הכתוב לאחר „כי תבואו", אודות המצוות ד(נסכים) חלה וכו' (שלא כבמדבר, ששם לא היו עסוקים (כל כך) בדברים גשמיים) —
הרי אז מתקיים הענין ד„נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
ולכן, נוסף על זה שכאשר אדם מישראל יודע שהוא עומד למלא את רצון הקב"ה (כל רצון שיהי'), דבר הגורם נחת רוח למעלה, כמאמר רז"ל „נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", הרי זו בשורה (טובה) לכל אחד מישראל המביאה לו שמחה,
הרי בנדון דידן, כיון שעבודה זו קשורה ב„נתאווה הקב"ה", בתענוגו של הקב"ה, הרי כשאדם מישראל ממלא עבודה זו, נעשה זה ענין של „נתאווה" — עונג אמיתי — לאדם גופא [ובפרט אצל אלו מישראל שעליהם אמרה התורה „ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", הנה בעבודתם לעשות לו דירה בתחתונים חשים הם ומרגישים בתענוג הבורא, עד שנעשה זה תענוגם גם בגלוי].
ועד"ז מובן בנוגע לעבודת כל אחד מישראל לאחר ז' מרחשון, בחזרתם לביתם, שהענין ד„מעלין בקודש" וההליכה מחיל אל חיל אינם בעבודה עצמה בלבד, אלא גם בהרגשתם, וכמו שנאמר „וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב"; ויתירה מזו — מה שישראל מרגישים בעבודה שלאחר ז' מרחשון את תענוג הבורא מצד „נתאווה הקב"ה", הוא עילוי גדול יותר מהרגש הנחת־רוח שהי' להם בעלותם לרגל בראותם את גילוי השכינה בבית המקדש.
וטעם הדבר — כי בעלי' לרגל הדבר הוא באופן של נחת רוח שיש לנברא; מה שאדם מישראל יש לו נחת רוח מגילוי השכינה (כדוגמת נשמות בגן עדן ש„נהנים מזיו השכינה").
משא"כ התענוג והנחת־רוח בעבודה מז' מרחשון ואילך — קשורים ב„נתאווה", בהתענוג והנחת־רוח לבורא, ש„מרגיש" האדם (מצד ביטולו) בעבודתו.
ה. אבל צריך להבין:
ז' מרחשון הלא הוא הזמן שבו מגיע „אחרון שבישראל" לנהר פרת, ואילו כל שאר ישראל, הדרים במקומות הקרובים יותר שבארץ ישראל, הגיעו למקומם בימים שלפני כן, עד שאלו שדרו בסמוך לירושלים הגיעו לבתיהם תיכף לאחר יום טוב.
ועפ"ז, כיון שרוב רובם של בני ישראל באים לבתיהם לפני ז' מרחשון (ורק מתי מספר נמשך זמן ביאתם עד ז' מרחשון), נמצא שאצל רובם ככולם מתחילה העבודה בשדה („בתחתונים") (זמן רב) לפני כן —
ואילו מזה שז' מרחשון נקבע ע"פ תורת אמת כזמן שאלת גשמים לישראל בכל ארץ ישראל (וגם בזמן הזה), מובן, שדוקא אז מתחיל זמן העבודה הנ"ל (דלאחרי הרגל, למעליותא) לכל ישראל בארץ ישראל.
ו. ויש לומר הביאור בזה:
רבינו הזקן מבאר בתניא את דיוק לשון חז"ל „נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" — ש„תחתונים" קאי על „עוה"ז הגשמי והחומרי ממש", שהוא „תחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'". ומזה מובן, שב„עוה"ז הגשמי והחומרי ממש" גופא, עיקר ענין ה„דירה" נפעל ב„תחתון שאין תחתון למטה ממנו" שבעולם הזה גופא.
ועפ"ז מובן בעניננו: אימתי נפעל „נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" — הנה בעבודת ישראל שבירושלים (וסמוך לה, ששם מאירה קדושת ירושלים) אין הדבר נפעל בשלימות כל כך, כי אם ע"י עבודת ישראל הנמצאים בריחוק מקום מירושלים — שהרי ריחוק מקום גשמי רומז לריחוק מקום ברוחניות — שפני הוי', האור האלקי, אינו מאיר שם כבירושלים וסמוך לה (וכמו בפשוטם של דברים, שירושלים וגם הסמוך לה מקודשים מן המקומות שמחוצה להם).
עד ל„תחתון שאין תחתון למטה ממנו" — עבודת „אחרון שבישראל", שהוא ב„מקום ישוב היותר רחוק מירושלים".
ז. ויתירה מזה: הענין דז' מרחשון (כשהגיע האחרון שבישראל לביתו) נוגע לכל ישראל — כי כאשר מתקיימת גם עבודתו של „אחרון שבישראל", נפעלת ה„דירה לו ית'" ביתר שלימות — אצל כל ישראל, בכל ארץ ישראל.
ובדוגמת דירת בשר ודם כאן למטה: דירת אדם מורכבת מכמה חדרים — חדר אכילה, חדר שינה וכו', עד לחדר הפטור ממזוזה. והיינו, שאע"פ שהחדרים אינם שוים בחשיבות ההשתמשות והדירה בהם: ישנם חדרים שבהם עיקר תשמישו ודירתו, וישנם חדרים שאינם אלא טפל, עד לחדר טפל — אעפ"כ כולם כלולים בדירה אחת ויחידה. היינו, שבעלות האדם במקום זה, בתור מקום דירתו, היא בשוה בכל חלקי הדירה. ודוקא כאשר ישנם (לא רק החדר העיקרי שבו עושה עיקר תשמישו, אלא גם) כל שאר החדרים הטפלים, אז נעשית הדירה דירה אחת מושלמת.
ועד"ז הוא כביכול בנוגע לדירתו של הקב"ה:
בעבודת ישראל ישנם כמה חילוקים: כהנים ולוים (שעיקר עבודתם במקדש), ולמעלה מהם כהן גדול שביתו בירושלים ואסור לו לצאת מירושלים לעולם; וישנה גם עבודת בני ישראל שאינה שייכת (בגלוי) לבית המקדש ולירושלים, עד לאלו שעיקר עבודתם במקום הכי רחוק מירושלים, ב„נהר פרת", ועי"ז מכניסים הם קדושה בדברים תחתונים גשמיים.
ודוקא ע"י עבודת כל ישראל באופני העבודה השונים הללו „מורכבת" כביכול דירה (שלימה) אחת לו ית'.
וענין זה בא לידי ביטוי גם בהלכה: ישנם כמה דינים בשייכות לארץ ישראל התלויים בתנאי ד„כל יושבי' עלי'", כגון יובל וכל הדינים השייכים לזה (בתי ערי חומה, גר תושב וכו', שאינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג). ופירוש „כל יושבי' עלי'" אינו רק שכל ישראל צריכים להיות בארץ ישראל, „ולא בזמן שגלו מקצתן", אלא „שלא יהיו מעורבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן".
ומזה מובן גם בנוגע לכל שבט גופא, שבזמן ש„יושבין (מכל שבט גופא, אזי זהו) כתקנן" — אז ישנה שלימות ישוב הארץ, כדירה לכל ישראל (וממילא מתבטא הדבר בגילוי בזה שדוקא אז הוא הזמן ד„דרור בארץ לכל יושבי'", חירות לכל ישראל).
ח. ובזה מצינו גם ענין נפלא בנוגע לאחדות ישראל:
אע"פ שכאשר עלו ישראל לרגל לירושלים לבית המקדש, עמדו כולם יחד בירושלים ובבית המקדש באופן ד„יראה כל זכורך" בפשטות, וגם ברוחניות היו כולם בלב אחד „לראות את פני ה' אלקיך";
משא"כ כשכל אחד מישראל בא תחת גפנו ותחת תאנתו, עד לז' מרחשון שבו גם „אחרון שבישראל" הגיע למקומו, ואזי (בחיצוניות) לא היו במצב של אחדות (כבעת עלייתם לרגל), בהיותם מופרדים זה מזה —
הרי (בפנימיות) דוקא אז נפעלה האחדות האמיתית, היוצרת את (שלימות) קדושת הארץ עי"ז ש„כל יושבי' עלי'", ובאופן שאינן מעורבין.
ועד"ז בהשלמת הכוונה ד„נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", שדוקא עי"ז שכל אחד מופרד מחבירו, הן במקומו והן באופן עבודתו, עושים הם (כולם יחד) את הדירה לו ית' בתחתונים.
ט. ועד"ז יש לבאר את השייכות דז' מרחשון לפרשת נח:
בנוגע לחטא דור הפלגה מבואר במפרשי התורה, שרצונם הי' שכל ישוב בני האדם יהי' במקום אחד, ולכן בקשו לבנות עיר ומגדל אשר יאחדו את כולם יחדיו — והי' זה היפך כוונת הקב"ה בבריאת העולם: „מלאו את הארץ וכבשוה", שבכל מקום ופינה בעולם יהא ניכר ענין „לשבת יצרה". ולכן היתה התוצאה מזה — „ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר", שלא הי' זה עונש בעלמא על חטאם, אלא בזה נתקיים רצון וציווי ה' מתחילת הבריאה, שבני האדם יהיו מפוזרים דוקא „בקצוי תבל . . ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה".
וזהו גם הטעם לציווי ה' אל נח „צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך כל החי' גו'", ובהמשך הכתוב לאלתר „ומלאו את הארץ", כי בתיבת נח היו כולם במקום אחד — והכוונה היא שיתקיים „ומלאו את הארץ".
ולכן, הנה כהקדמה לעבודת ישראל, המתחילה מז' מרחשון כשכל אחד מישראל נמצא במקומו דוקא, ודוקא עי"ז נפעלת הדירה בתחתונים בעולם, קוראים בתורה (לשון הוראה) את תוכן הענין כפי שהוא באותה אצל בני נח, שהכוונה אינה שיהיו כולם יחד במקום אחד, אלא שיתקיים בהם „נפוץ על פני כל הארץ", עד „ומלאו את הארץ".
ואע"פ שהדירה בתחתונים נפעלת דוקא ע"י עבודת בני ישראל בקיום התורה והמצוות, הרי צריך להכין גם את העולם, עי"ז שבני נח מקיימים את ז' מצוותיהם וממלאים את התכלית ד„לשבת יצרה", שעי"ז נעשה העולם מוכשר וראוי להיות דירה לו ית' בתחתונים ע"י עבודת ישראל.