א. מסופר בפרשתנו אשר „ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ״, ואזי צוה הקב״ה לנח: צא מן התיבה אתה ואשתך גו' כל החי' גו' היצא אתך גו'.
ואינו מובן: כיון שכבר „יבשה הארץ״, דהיינו שנתייבשה לגמרי, וכפירוש רש״י ש„יבשה״ היינו „נעשה גריד כהלכתה״ (כי השלב ד„חרבו המים מעל הארץ״ – „נעשה כמין טיט כו'״ – כבר הי' מלפני כן) – למה הי' צורך לצוות את נח „צא מן התיבה״? ויתר על כן: לא הי' די בציווי אודות יציאת נח, אלא ניתן ציווי מיוחד בנוגע לחיות וכו' – „כל החי' גו' בעוף ובבהמה ובכל הרמש גו' היצא אתך״!
במדרש איתא: כיון שנחו המים הי' צריך נח לצאת מן התיבה, אלא אמר ברשות הקב״ה נכנסתי שנאמר לי, בא אתה וכל ביתך אל התיבה ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו.
אבל (נוסף לזה שענין זה לא הובא בפירוש רש״י, הרי) ע״ד הפשט (ופירוש רש״י מפורש) נמצא לכאורה, שאמירת הקב״ה לנח „בא גו' אל התיבה״ הייתה (לא נתינת רשות, אלא) משום שנח לא רצה להכנס אל התיבה.
והנה בפשטות אפשר לומר, שהצורך בציווי אינו (כל כך) עבור עצם היציאה, אלא עבור אופן היציאה – „(צא מן התיבה) אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך״, וכפירוש רש״י על זה: איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המטה (משא״כ בהיותם בתיבה היו „האנשים לבד והנשים לבד״ לפי ש„נאסרו בתשמיש המטה״).
ועד״ז בנוגע לחיות, שהי' צורך להודיע (כסיום הכתוב) „ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ״, כפירוש רש״י: ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש.
אבל מפשטות לשון הכתוב משמע, שהציווי הוא (גם) על עצם היציאה – „צא מן התיבה״. והדבר מודגש במיוחד בנוגע לחיות, „הוצא כתיב . . אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה״ – היינו (שאפשר) שהחיות לא ירצו לצאת מן התיבה, ועל זה בא הציווי „הוציאם אתה״ (בעל כרחם).
ב. אחד הביאורים בזה:
מבואר בכמה מקומות, שבתיבת נח שרר מצב של שלום, מעין המצב לעתיד לבא – „וגר זאב עם כבש גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו'״. שהרי בתיבת הרי היו כל מיני בהמות וחיות יחד – ובהם חיות טורפות ודורסות – ואעפ״כ „לא עשו רעה זל״ז כלל ולא השחיתו זל״ז״.
והדבר מוכרח גם לפי פשוטו של מקרא. דאע״פ שעל הפסוק „קנים תעשה את התיבה״ פירש רש״י „מדורים מדורים לכל בהמה וחי'״ היינו שכל א' מ(מיני) הבהמות והחיות הי' נפרד מהשאר – מכל מקום:
א) קשה לומר, שיש אפשרות (ע״פ טבע) להגביל חיות טורפות במקום (מדור) מוגבל ביותר במשך שנה שלימה, מבלי שיארעו מקרים של חי' רעה שהזיקה וכיו״ב.
ב) אנו רואים במוחש (ב„גן חיות״) – שכדי לנהל ריבוי גדול של חיות טורפות, דרוש ריבוי גדול של אנשים שיוכלו להשתלט עליהם. והנה בתיבת נח ניהלו אנשים מעטים (נח ובניו ונשיהם) את כל מיני החיות הטורפות כו' דכל העולם כולו!
ובהכרח לומר, שבהיותם בתיבה נשתנה טבע בעלי החיים הטורפים להיות ע״ד לעתיד לבוא, ובמצב זה הנה „נער קטן נוהג בם״.
ואין להקשות דלכאורה הי' לו לרש״י לציין באיזהו מקומן דבר זה, שבתיבה אירע נס גדול כל כך (ע״ד שיהי' לעתיד לבוא, בזמן אשר „ומלאה הארץ דעה את ה'״) –
כי יש לומר, שדבר זה מובן מתוך פירוש רש״י לעיל, שלא באו אל התיבה אלא „אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ומאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה״, דמזה למדנו, אשר: א) רק המובחרים (שלא השחיתו דרכם) באו אל התיבה; ב) כבר בהליכתן אל התיבה לא הזיקו החיות הטורפות; ג) עצם בואן אל התיבה, וכן ד) כניסתן אל התיבה – הכל הי' בדרך נס;
ואם כן לא יפלא, שגם אחר כך, בהיותן בתיבה, [נמשך הנס (דהעדר ההשחתה של החיות), היינו שטבע החיות הטורפות נשתנה שלא להזיק לחי' ובהמה אחרת וכו'.
ג. וזהו גם הטעם שלאחרי ש„יבשה הארץ״ הי' צורך בציווי „צא מן התיבה״ – כי נח לא רצה לצאת מן התיבה, אחר ששהה במקום שבו התקיים המצב דלעתיד לבא,
[ובפרט לפי המבואר בחסידות, ששינוי הטבע של החיות בתיבת נח נגרם מזה שהאיר שם אור אלקי נעלה כל כך (– מעין מה שיאיר לעתיד לבא) הפועל את ענין השלום].
ומשום זה הנה היציאה מן התיבה היא ענין של ירידה לגבי המצב בתוך התיבה.
ועאכו״כ אצל החיות הטורפות גופא, שבהן אירע שינוי הטבע בהיותן בתיבה, שבוודאי לא רצו מצד עצמן לצאת מן התיבה, כדי... לשוב ולהיות חיות טורפות ומזיקות!
ולכן נדרש ציווי מיוחד לנח „כל החי' אשר אתך גו' הוצא אתך״, כי הי' מקום לחלק: עבור נח (ואשתו ובני ביתו) מוכרחת היציאה מן התיבה כדי לפעול בעולם שמחוץ לתיבה, ולכן כדאית הירידה (צא מן התיבה) עבור התועלת לעולם שמבחוץ.
משא״כ הוצאת החיות הטורפות מן התיבה תגרום להן ירידה (שיחזרו לקדמותן, כקודם הכניסה אל התיבה) ואילו בעולם שוב יהיו חיות טורפות!
ולכן נצטווה נח, שאעפ״כ – „כל החי' גו' הוצא אתך״.
אלא שמזה מובן, שע״י „צא מן התיבה . . הוצא אתך״ נפעל עילוי לגבי המצב שהי' בתיבה.
ד. מהי ההסברה בדבר?
הרי הדבר מרומז בכתוב זה עצמו „צא מן התיבה אתה ואשתך גו'״, המורה (כנ״ל) אשר „התיר להם כו'״, וכן החיות כו' – „הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ״.
דמכך שהי' זה הדבר הראשון שנצטוו עליו בצאתם מן התיבה, מובן, שלא הי' זה ענין צדדי (דכיון שבהכנסם לתיבה „נאסרו כו'״, הי' הכרח לשוב ולהתיר להם זאת בצאתם), אלא שזוהי מטרת ותכלית היציאה מן התיבה, וזהו תוכן החידוש ד„צא מן התיבה״.
וכפשטות הענין: מה הי' חסר בחייהם בתיבה – שלהיותה מקום מוגבל, לא יכול הי' להתקיים בו ענין „פרו ורבו״ („וכבשוה״ – את הארץ), ובפרט באופן שיביא לידי „מלאו את הארץ״.
וזהו המכוון ד„צא מן התיבה״ – שלאחרי המבול שבו „וימח את כל היקום גו'״, נמסרה השליחות לנח לבנות יקום מחדש, ע״י „פרו ורבו ומלאו את הארץ״. וכמ״ש בהמשך הפרשה, שתיכף לאחרי זה אמר הקב״ה לנח – בתור ברכה ובתור ציווי – „פרו ורבו (ומלאו את הארץ)״.
ה. כל ענין בגשמיות משתלשל מענינו ברוחניות. ועד״ז בעניננו, שזה שבגשמיות היתה היציאה מן התיבה לשם קיום „פרו ורבו ומלאו את הארץ״, הרי זה משתלשל מרוחניות הענינים.
החידוש ד„פרו ורבו״ הוא – גילוי כח האין־סוף למטה, כי בענין ההולדה אין שום הגבלה, והוא נמשך עד אין סוף, דור אחר דור.
וזהו החילוק בין המצב בתיבה למצב בצאתם מן התיבה:
בהיותם בתיבה, מבלי הבט על כל הגילויים שהאירו שם (עד שגרם הדבר לשינוי הטבע, כדוגמת לעתיד לבא, כנ״ל), הנה כל זה הי' רק עליית ותענוג הנברא, ולכן הרי זה ענין מוגבל.
משא״כ ע״י העבודה בעולם, מחוץ לתיבה, וכפי שהעולם הוא בטבעו דוקא – עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – הנה כאן, בתחתונים (דוקא), נעשית ה„דירה לו ית'״, דירה לעצמותו.
ולכן הנה דוקא בעבודה זו מתגלה ה„בלתי בעל גבול״, נחלה בלי מצרים.
ו. ההוראה מזה בעבודת השם:
ישנם הסבורים, שיכולים הם להסתגר בד' אמותיהם ולעסוק כל היום בתורה, מבלי שיהא נוגע להם כלל המתרחש בעולם שסביבם.
ובפרט אם עוסקים כל היום בפנימיות התורה, דעז״ אצלקי אביך, שאז מצבם הוא ע״ד מה שיהי' בימות המשיח, כפסק הרמב״ם בסיום וחותם ספרו „ובאותו הזמן לא יהי' כו' ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד״.
יכול אפוא אדם כזה לטעון: לאיזה צורך עליו לצאת מד' אמותיו ולעסוק בהרבצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה, כדי לפעול „קאתי מר דא מלכא משיחא״, שעי״ז יזכה (וכל העולם) שיהא עסקו „לדעת את ה' בלבד״ [כדברי רש״י בפירושו שתורתו של משיח היא „סוד טעמי' ונסתרות צפונותי'״, פנימיות התורה] – הלא בו כבר מתקיים „עולמך תראה בחייך״, שהרי כבר עכשיו עסקו הוא „לדעת את ה' בלבד״!
על כך באה ההוראה – „צא מן התיבה״: עליו לצאת מן התיבה ולפעול בעולם שמסביבו. אמנם ישנו סדר ואופן עבודה ד„בא אל התיבה״ – היינו, שכאשר שורר בחוץ מצב של מבול, ויש חשש שישקע ב„מים הזידונים״ דהמבול, עליו להגן על עצמו מזה על ידי „בא גו' אל התיבה״, כפירוש הבעש״ט: כניסה אל „תיבות״ ואותיות התורה והתפלה – אבל עליו לדעת, שסוף־סוף חייב להגיע זמן ד„צא מן התיבה״, כי המטרה והתכלית היא לפעול בעולם שמחוץ לתיבה שלו.
ואל יעלה בדעתו שעליו לעשות כן רק מפני שצריך לוותר על טובת עצמו לתועלת הזולת – אלא הדבר נוגע לשלימותו ולטובתו הוא. כי מבלי הבט על כל העילויים שאפשר להשיג ע״י ה„עבודה בתוך התיבה״ – סוף־סוף זהו ענין שבמידה והגבלה.
ואילו ע״י „צא מן התיבה״, נעשה „פרו ורבו״, הריבוי עד אין סוף, עד לאופן ד„ואלה תולדות פרץ״, תולדות מלא – „ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״, נחלה בלי מצרים, כפי שיהי' בגילוי בביאת משיח צדקנו, „עלה הפורץ לפניהם״.
ז. והוראה נוספת יש ללמוד מכל זה – בענין „פרו ורבו״ כפשוטו:
חובתו הראשונה של אדם הנמצא במצב שלאחר „מבול״, מצב של „וימח את כל היקום גו'״, הוא – „פרו ורבו ומלאו את הארץ״, לשוב ולבנות את העולם מחדש.
ומכאן הוראה מיוחדת לדורנו זה, שעבר מבול ר״ל, שבו חלק חשוב וגדול ביותר וביותר של עם ישראל היל״ת נמחה בגשמיות – הרי עלינו לדעת, שלכל לראש מוטלת האחריות (והזכות) על כל אלה אשר בחסדי ה' ניצלו מהמבול וגם על צאצאיהם, לשוב ולבנות את עם ישראל בגשמיות, ואזי יהי' עם מי להתעסק ברוחניות – שהרי לשם „צו את בני ישראל״ צריך שיהיו תחילה (קדמו) „בני ישראל״.
ח. אך הנה ישנם העורכים חשבונות:
הולדת ילדים הרי היא אחריות עצומה. ההורים צריכים לזונם ולפרנסם הן בגשמיות והן ברוחניות – לחנכם בדרך התורה והמצוות. ומי יודע אם יש בכוחם לגדל את ילדיהם כדבעי, שיגדלו להיות ילדים בריאים, בריאים בגשמיות ובריאים ברוחניות?
ולכן – טוענים הם: תחילה עליהם להבטיח כדבעי את מצבם הם, הגשמי והרוחני, ורק אח״כ יחשבו ע״ד „פרו ורבו״, ולאחרי זה – יקיימו זאת!
וגם על כך ישנה הוראה מנח, כדלקמן.
ט. אע״פ שצוה הקב״ה לנח „צא מן התיבה אתה ואשתך״ – „איש ואשתו כאן התיר להם כו'״ (כנ״ל), מספר הכתוב, שבפועל „ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו״ (ולא – „איש ואשתו״).
ומבואר במפרשי התורה (ע״פ פירוש רש״י) בטעם הדבר, ש„הי' נח דואג לעסוק בפרי' ורבי'״, והביאור – שערך נח חשבון בנפשו: מה תהי' התועלת מהולדת ילדים? הלא עלול לשוב בשנית המצב כשהי', שיחטאו „ויבואו מי המבול וישטפם״ – ולכן הנה תחילה הבטיחו הקב״ה „שלא לשחת העולם עוד״, ורק אחר כך צוהו „פרו ורבו״.
ואע״פ שכבר צוה לו הקב״ה „צא מן התיבה אתה ואשתך״, וא״כ איך יתכן שנח, שהי' „איש צדיק תמים״, ביקש מצד חשבונות לעשות היפך ציווי ה'?!
הנה המענה לזה הוא, שסבר נח שמאמר הקב״ה אינו אלא היתר – כדיוק לשון רש״י „כאן התיר להם״ – אבל לא ציווי, ולכן הוסיף הקב״ה אחר כך, שכוונת מאמרו הייתה לא רק להיתר אלא לציווי, ש„פרו ורבו״ חובה היא.
אלא שעדיין אינו מובן: אמנם הקב״ה הבטיח שלא יביא עוד מבול על הארץ, אבל בוודאי מה שהי' נוגע לנח הוא בעיקר מצבם הרוחני של בניו. ואם עדיין קיים החשש „פן יוסיפו לחטוא״ מה בכך שהבטיח הקב״ה שלא יענישם, הלא סוף־סוף ישארו במצב (רוחני) כדור המבול!
ומכאן הוראה ברורה, אשר „בהדי כבשי דרחמנא למה לך״! יהודי צריך לעשות את כל התלוי בו – לקיים מצות פרו ורבו, ואח״כ לחנך בניו ובנותיו ע״פ הוראות התורה – ולא להמנע מקיום ציווי ה' מחמת חשבונותיו הפרטיים.
– חז״ל מספרים אודות חזקיהו המלך, שראה ברוח הקודש שיצאו ממנו „בנין דלא מעלו״, ולכן לא עסק בפרי' ורבי'. ועל כך הענישו הקב״ה ר״ל, כי „בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד״!
הרי, שאפילו כשאדם יודע בבירור את העתיד להיות וכו' – אסור לו להמנע מקיום ציווי ה'״, ועאכו״כ כשאין זה אלא חשש מצד חשבונותיו הוא –
ולהוסיף: גם במעשה חזקיהו, הרי אח״כ נולדו יאשיהו, שעליו כתיב „וכמוהו לא הי' לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו גו' ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו״, ועוד מלכים צדיקים כיהואחז וצדקיהו –
אדרבא: קיים את ציווי ה' המוטל עליך, בשמחה ובבטחון גמור שהקב״ה בוודאי יעזור ויתן הצלחה בהשתדלותך בחינוך הבנים (ובפרט בזכות ענין זה גופא, שקיימת ציווי ה' פרו ורבו ללא כל החשבונות).
י/״ד. כל הנ״ל אמור בנוגע לדאגות אודות מצבם הרוחני של ילדים, שהוא דבר התלוי בעיקר בהורים, אשר להם נתן הקב״ה את המצוה (והזכות) לחנך את בניהם ובנותיהם בדרך התורה והמצוה, ונתן להם בחירה חפשית בקיום הציווי.
אבל כאשר מדובר אודות דאגות של פרנסה גשמית – שעושים ההורים חשבונות שמצב הפרנסה אינו מניח להם לעסוק בפרי' ורבי' – הרי הדבר מורה שהם מקטני אמנה, ולמטה מזה.
הפרנסה אינה תלוי' בבחירתו של האדם. אמנם נצטווה האדם „בכל אשר תעשה״, אבל הקיום ד„תעשה״ אינו אלא ענין של עשיית כלי לברכת ה', ואילו השפעת המזון והפרנסה באה מלמעלה, כפי שאומר כל אחד בברכת המזון: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים.
ומאחר שהקב״ה צוה לישראל „פרו ורבו״, הרי ברור, שיחד עם כל ילד הנולד, נפתח צינור חדש של ברכת ה', של השפעת מזון ופרנסה, (גם) עבור הילד החדש, ובאופן ד„בטובו בחן בחסד וברחמים״, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
יא. והוא הדבר בנוגע לכחות הנפש: יש הטוענים, שאין להם הכוחות, כחות הגוף או כוחות הנפש, לגדל ריבוי בנים ובנות, דבר הדורש יגיעה גדולה, יגיעת נפש ויגיעת בשר.
עליהם לדעת, שמאחר שהקב״ה צוה על זה, ו„אינו מבקש אלא לפי כוחן״, ברור הדבר שנותן הוא את הכוחות הנחוצים כדי לקיים את הציווי. ולכן אין לו לאדם לערב את חשבונותיו הוא, אלא להסתמך ומתוך שמחה (כבכל ענין של עבודת השם) על הקב״ה.
ואם המצב האמיתי הוא, שאין בידו הכוחות לכך – ידאג לכך הקב״ה.
לשם הולדת ילדים דרושה ברכה מיוחדת של הקב״ה – „ויברך אותם אלקים . . פרו ורבו גו'״, ולכן „יש כמה בני אדם שאינם מולידים גם שכח המוליד ישנו בשלימות״.
– האמת, האמת הגלוי', היא, שלא זו בלבד שהנהגה של בטחון בהשם אינה גורעת מבריאות האדם, אלא להפך: הדרך להשיג מנוחת הנפש אמיתית היא ע״י התנהגות לפי סדרי הבריאה שקבע הקב״ה. וכאשר מבלבלים את הסדר הרגיל והטבעי שקבע הקב״ה בחיי משפחה, רואים במוחש שהדבר גורם לבעיות ב„עצבים״ וכו', נוסף על העיקר – שגורם הפרעה וכו' ביחסים בין איש לאשתו.
ההנהגה של עשיית חשבונות מתי הוא „הזמן המתאים״ ללדת ילדים – מכונה כיום בשם „תכנון משפחה״. אך המציאות היא שהיא גורמת את ההפך ממש: היפך הסדר דחיי משפחה והיפך בנין חיי משפחה. וכפי שכבר נתגלה הדבר (לאלה שאינם רוצים לרמות את עצמם), שעדיין לא הי' דבר שהכניס כל כך הרבה בלתי־סדר והיפך הביסוס והחיזוק והבנין דחיי משפחה כמו „תכנון משפחה״.
יב. שייכות מיוחדת ישנה בין מצות „פרו ורבו״ לדורנו (דוקא):
איתא בגמרא „אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שב(אוצר ששמו) גוף״, כלומר, לידת ילד יהודי נוסף מקרבת את הגאולה השלימה של כלל ישראל על ידי דוד מלכא משיחא.
וכיון שנמצאים אנו בדרא דעקבתא דמשיחא (כמדובר כמה פעמים), ומקווים ומתפללים „את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח״, „נאו״ ממש – הרי מובן, שצריך כל אחד לעשות כל התלוי בו ש„יכלו כל הנשמות שבגוף״,
וזה ימהר את קיום „בן דוד בא״, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.