פרשת נח בסעודת שבת קודש בעיר פאלם ספרינגס
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו (ז-ב). הנגינה היא מונח מונח רביעי. ויש לומר רמז בזה, דהנה רש"י פירש שבעה שבעה, כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו ע"כ. ומקורו במדרש (ב"ר לד-ט) ויבן נח מזבח (ח-כ), ויבן כתיב, נתבונן, אמר מפני מה ציוני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' ויעל עולות במזבח. רבי אלעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלים ע"כ.
והנה בפנים יפות (ז-ב) העיר, דבאמת יש עוד טעם, והוא העיקר, שצוה ה' להרבות בבהמות טהורות יותר, משום שישראל אוכלים מהם, ונצרכים להפרות ולהרבות מהם יותר. אך אף על פי כן הבין ממנו נח שצריך להביא מהם קרבנות, כי ה' צוה עליו לקחת שבעה שבעה איש ואשתו, מן הזכרים כמו הנקבות, והא זכר אחד יכול לעבר כמה נקבות, וכמבואר ברש"י על הפסוק עזים מאתים ותישים עשרים (לקמן לב-טו), אם כן לא היה לו להרבות זכרים כמו נקבות, ומזה הבין נח שרצונו של הקב"ה הוא נמי להקריב מהם קרבן. לכך הרבה בזכרים גם כן, כיון דקרבנות של בני נח הם עולות כדכתיב ויעל עולות, ועולות אינם כשרים אלא בזכרים. ומזה הבין נמי שרצונו של השי"ת להקריב במזבח שבירושלים לדורות, דהא במה עולות נקבות כשרות (עבודה זרה כד:). ולכן לא הקריב כל הטהורות, דכתיב ויקח 'מכל' הבהמה, דמשמע מקצת ממנה, כיון שהוצרכו לפרות לצורך אכילה ע"ש.
והנה בשפתי חכמים (ח-ב) הביא מספר צדה לדרך, דמה שנאמר בקרא שבעה שבעה, רצה לומר בדרך כולם היו שבעה, דהיינו שלש זוגות ואחד נשאר בלא זוג. והא דכתיב בקרא שבעה שבעה לאו למימרא שיהיו שבעה זוגות, אלא שבעה בהמות, ואותן שבעה יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו, דהיינו שנים ואותן שנים יהא איש ואשתו, הכי נמי גבי שבעה שבעה. ואם כן נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב ממנו קרבן, ואותו היה זכר ע"כ. [וזהו שלא כדברי המדרש (ב"ר לב-ד) שהיו שבעה זוגות].
ומעתה לפי דברי הפנים יפות כי הטעם שנצטוה להשאיר מהטהורות שבעה, הוא כדי להרבות מהם יותר לצורך אכילה, אם כן הוצרך נח להשאיר מהשבעה אחר המבול, שלש נקבות וחכר אחד עבורם, והשלשה זכרים הנשארים הם להקרבת קרבנות. ועל כן באה הנגינה מונח מונח רביעי, שהשבעה טהורות ניתנו לו להיות מונח להעולם ארבעה מהם, והשאר יהיו להקרבה.
*
והנה שינה הכתוב, שאצל הבהמות כתיב, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה 'איש ואשתו' וגו', ובעופות נאמר, גם מעוף השמים שבעה שבעה 'זכר ונקבה'. ובתרגום תירגם בשניהם 'דכר ונוקבא'.
ויש לומר על פי מה שנראה בפנים יפות (שם) כי לא הכניס נח מכל הבהמות והעופות טהורות שבעה, רק מאותן המינים שהם ראויין למזבח בירושלים, ומהעופות לא הכניס רק תורים ובני יונה דכשרים לקרבן ע"ש. והנה בגמרא (סנהדרין קח:) אמרו, שבעה שבעה איש ואשתו, אישות לבהמה מי אית ליה [נקבה אחת נשכבת לכמה זכרים ואין אישות], ומשני מאותם שלא נעדבה בהם עבירה [שלא נזקקו אלא לבן זוגם] ע"ש. וכן מבואר ברש"י (ו-כ) למינהו, אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ע"ש. וזהו פירושו של איש ואשתו, שלא נזדווגו אלא לבני מינם.
והנה היונה בטבעה אינה מזדווגת גם למינה אלא לבן זוגה. וכדאיתא במדרש (שה"ש א-ב) עיניך יונים (שם א-טו), יונה זו משעה שמכרת בן זוגה שוב אינה ממירה אותה באחר ע"ש. וכן הוא ברש"י שם (ומדברי הפנים יפות שם נראה דכן הוא גם בתורים). ואם כן לא הוצרך להדגיש שיקח רק איש ואשתו, כי גם במינה לא מזדווגת אלא לבן זוגה, ועל כן אמר סתמא זכר ונקבה. [אך עצם דברי הפנים יפות צריכין עיון, דהא אמרינן (זבחים קטו:) עד שלא הוקם המשכן, הכל כשרין להקריב, בהמה חיה ועוף, ולמדוה מנח שהקריב מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ע"ש. אם כן באמת הקריב מכל המינים הטהורים, ומה שנאמר לו שבעה שבעה, על כל המינים הטהורים נאמר לו].
*
ומענין לענין נראה לבאר, מה שנאמר בבריאת האדם, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לכם יהיה לאכלה (בראשית א-כח). וברש"י לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם. וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר (להלן ט-ג) כל רמש אשר הוא חי וגו', כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל (סנהדרין נט:) ע"כ. ולכאורה יש לדקדק הרי ה' נתן כל העולם בידו של אדם, הבהמות וחיות לרדיה, והפירות לאכילה, אם כן היו ליה להקדים תחלה 'הנה נתתי לכם' את דגת הים וגו' לרדות בהם, וכל עשב זורע זרע לאכלה, ולמה לא נזכר הנה נתתי לכם, רק על המאכלים ולא על הבהמות וחיות.
ויש לומר דהנה בפרשתנו כתיב, ואתה קח לך מכל המאכל אשר יאכל, ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה (ו-כא). והקשו המפרשים למה הקדים מאכלו של נח למאכל החיות והבהמות, והרי אמרו (ברכות מ.) אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר (דברים יא-טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת ע"ש. אם כן היה ראוי להקדים ולצוות לנח, שידאג קודם להבהמות ואחר כך לעצמו.
וראיתי מובא בשם הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, דכיון שלפני המבול נאסר על האדם לאכול בעלי חיים, אם כן היה לו בהם רק קנין פירות, שהותר לו להשתמש רק בהצמר ובחלב שלהם, אבל גופו של בעלי החיים לא היה שייך לאדם, למאן דאמר קנין פירות אינו כקנין הגוף (גיטין מז.), ובמצב כזה אין שום איסור לאכול לפני הבהמה, שהרי היא אינה שייכת לאדם ע"כ.
ומעתה אתי שפיר סדר המקראות, דמתחלה אמר להם ה', ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ, שלא ניתן לכם לאכילה, וממילא אין כאן נתינה לכם, דקנין פירות לאו קנין הגוף הוי. אמנם לגבי הפירות אמר, הנה 'נתתי לכם' את כל עשב זורע זרע וגו' 'לכם' יהיה לאכלה, דזה ניתן לו בקנין הגוף והוי לכם. ושוב כאשר הרשה אחר המבול לאכול גם מבעלי החיים, אמר הכתוב (ט-ג) כל רמש אשר הוא חי 'לכם' יהיה לאכלה, כירק עשב 'נתתי לכם' את כל, שמעתה הרי זה נתינה לכם, שיש לכם עליהם קנין הגוף.
