פנינים ופלאות על פרשת השבוע
שאלות
א) כל ילד יודע שתיבתו של נח הייתה מחולקת לשלוש קומות: קומה אחת לבני האדם, קומה אחת לבעלי החיים, וקומה אחת לפסולת. אולם הדבר טעון ביאור: לשם מה הוקדשה קומה שלמה לפסולת?
הרי התיבה שטה במשך שנה תמימה על פני מרחבי מים עצומים עד אין קץ. לכאורה, מה היה מונע מלהשליך את הפסולת אל מחוץ לתיבה? וכי היה בכך משום קלקול כלשהו בעולם שמחוץ לתיבה? סוף סוף, מי המבול כיסו את כל הארץ, והפסולת הייתה מתפזרת ונעלמת במים. אם כן, מדוע היה צורך להחזיק במשך שנה שלימה את כל הפסולת בתוך התיבה, על כל הטורח, הריח ואי־הנעימות הכרוכים בכך?
ב) אחד היצורים המופלאים ביותר הנזכרים בדברי חז"ל ובספרי הפוסקים הוא העוף הגדל באילן ונשאר מחובר אליו באמצעות פיו. בשולחן ערוך (יו"ד סימן פ"ד סעיף ט"ו) נפסק:
"יש מין עוף שגדל באילן ונשאר מחובר בו בפיו, ועוף זה אסור משום שרץ השורץ על הארץ".
ודבר זה מעורר כמה וכמה שאלות:
האם ניתן להשתמש בנוצותיו לסכך הסוכה?
אם לאחר שחיטה הוא מותר באכילה (כדעת המהרש"ל ורבינו תם המובאים בש"ך) איזו ברכה יש לברך עליו?
ולבסוף, האם נח הכניס עופות אלו לתיבה, או שמא לא היה בכך צורך?
ג) כאשר ביקש נח לברר האם כלו כבר מי המבול, שלח תחילה את העורב ולאחר מכן את היונה. אך לכאורה קשה: מדוע לא שאל את עוג שהיה מחוץ לתיבה ויכול היה לראות את מצב העולם?
ד) האם נח יצא מן המבול ללא פגע, או שמא השפיעו עליו טרדות התיבה ועמלה עד שנחלה בעקבותיהן?
ה) בסוף פרשתנו אנו קוראים על דור הפלגה ומגדל בבל. הכל יודעים שהמגדל היה גבוה בצורה יוצאת דופן, אך מה היה גובהו למעשה?
ו) כולם יודעים שאביו של אברהם אבינו היה תרח, כפי שנאמר בפסוק: "ויולד תרח את אברם". אך מי הייתה אמו? והאם יש עניין מיוחד לדעת את שמה?
חידה מיוחדת לכבוד בני ישיבת מיר המתחילים מסכת בבא בתרא
ז) ה"ילקוט מעם לועז" מביא בשם חז"ל שהקב"ה סייע לדור הפלגה בבניית המגדל, וכל לבנה שהניחו הייתה נעשית בדרך נס לשתי לבנים, ועל ידי כך התקדמה הבנייה במהירות עצומה.
והדבר צריך עיון: היכן נרמז עניין זה בפסוקי התורה?
תשובות
א) הרב לייבל לאם שליט"א למד מכאן יסוד נפלא.
יושבי התיבה היו עתידים ליישב מחדש את העולם לאחר המבול. אילו היו רגילים במשך שנה שלימה להשליך את הפסולת אל מחוץ לתיבה, היה הדבר נטבע בנפשם והופך להרגל קבוע. לאחר צאתם מן התיבה היו עלולים להמשיך ולהשליך פסולת ככל העולה על רוחם, ובכך לקלקל את העולם שאותו נועדו לבנות מחדש.
לפיכך נצטוו לשמור את הפסולת בתוך התיבה במשך כל שנת המבול, אף שהדבר היה כרוך בטורח ובאי־נעימות. בכך חינכו את עצמם לאחריות ולזהירות כלפי העולם.
מכאן למדנו שלעתים כדאי לשאת אי־נוחות מסוימת כדי שלא לקנות בנפש הרגלים פסולים.
ב) בשו"ת פסח דביר (ח"ב סימן ר"ד) דן האם ניתן לסכך בנוצותיו של עוף זה. מצד אחד, מאחר שהוא גדל מן האילן, היה מקום לראותו בכלל גידולי קרקע. אולם למעשה מסיק שאין לסכך בהן, גזירה שמא יבואו להתיר אף שאר נוצות עופות, הפסולות לסיכוך.
ובתשובה שם דן גם לעניין ברכתו של עוף זה. מאחר שעיקר חיותו מתחילה רק לאחר שניתק מן האילן ונפל למים, הרי ברכתו שהכל נהיה בדברו, בדומה לפרי שלא נגמר בישולו על האילן והושלם לאחר מכן בתבן או בעפר, שברכתו שהכל.
ולעניין אם הוכנס לתיבה, מצינו בזה מחלוקת.
אחד מגדולי הדור הקודם, מתלמידי הגאון רבי מרדכי בנט זצ"ל (הובא ב"אוצר חמדה" עמ' רנ"ז), כתב שלא היה צורך להכניסו לתיבה, שכן אינו מתרבה בדרך הרגילה אלא גדל מן האילן, והאילנות עצמם יכלו לשוב ולהוציאו לאחר המבול.
לעומת זאת, ב"תוספות השלם" מובאת דעת אחד מבעלי התוספות שנח הכניס לתיבה את כל מיני העופות שבעולם, ובכללם אף עוף פלאי זה.
ג) חז"ל מלמדים שעוג מלך הבשן ניצל מן המבול בעודו מחוץ לתיבה. בגמרא (זבחים קיג:) מבואר שנעשה לו נס ומי המבול לא הזיקוהו, ובפרקי דרבי אליעזר מסופר שישב על גבי סולם שהיה מחובר לתיבה ונח היה מפרנסו דרך חלון התיבה.
ולכאורה, אם היה עוג מחוץ לתיבה במשך כל ימות המבול, מדוע לא שאל אותו נח אם כבר יבשה הארץ?
נאמרו בזה כמה תירוצים:
א. הרד"ל מבאר שאין ראיה ממצבו של עוג. בעלי חיים מופלאים, כגון עוג והראם, יכלו להתקיים גם בתנאים שלא אפשרו חיים רגילים. לכן שלח נח את היונה כדי לברר אם שבו תנאי היישוב הטבעיים לעולם.
ב. בספר אבן ישראל כתב הגרי"י פישר זצ"ל שנח לא ראה לסמוך על עדותו של עוג.
ג. אפשר שעוג כבר עזב את המקום כאשר השתפרו התנאים, וממילא לא היה עוד בנמצא. אולם גם אילו נעדר, עדיין לא הייתה בכך ראיה שהעולם נעשה ראוי ליישוב.
ד. ב"דף על הדף" מובא שנח נמנע במכוון מלהסתמך על עוג, כדי שלא יעלה על דעתו שיש לו חלק מיוחד בבניינו המחודש של העולם. על ידי שליחת היונה נתברר שהכל תלוי ברצון ה' בלבד.
ד) על הפסוק:
"וישאר אך נח"
דורש המדרש שהמילה "אך" באה למעט.
אף שנח ניצל מן המבול, לא יצא ממנו ללא פגע. במשך כל שנת המבול סבל טורח וצער מרובים, ואף הקיא דם מחמת הקור והקושי שבתיבה.
ה"יפה תואר" מבאר שאף שמי המבול היו רותחים בתחילה, היה זה בעיקר במשך ארבעים ימי הגשם; לאחר מכן צינן הקב"ה את המים, ואז סבל נח מן הקור הגדול.
ה) בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ד) מבואר שבוני המגדל לא השלימו אלא חלק מתכניתם המקורית, ואף על פי כן הגיע המגדל לגובה של שבעים מיל.
לפי שיעוריו של החזון איש מדובר בכשמונים קילומטרים בקירוב.
גובהו היה עצום כל כך, עד שלדברי חז"ל ארכה שנה תמימה להעביר לבנה מתחתיתו ועד ראשו.
הגמרא בסנהדרין (קט.) אומרת שלבסוף נבלע שליש מן המגדל בארץ, שליש נשרף ושליש נותר קיים.
נמצא שגם החלק שנותר לאחר מכן היה מתנשא לגובה עצום שאין הדעת תופסת.
לשם המחשה, הבניין הגבוה ביותר בעולם כיום, בורג' ח'ליפה שבדובאי, מתנשא לגובה של פחות מקילומטר אחד. לעומת זאת, לפי חשבון זה, אף השריד שנותר ממגדל בבל היה גבוה לאין שיעור מכל מבנה שבנתה האנושות אי פעם.
ו) שם אמו של אברהם אבינו היה אמתלאי בת כרנבו (בבא בתרא צא, א). ידוע ומפורסם ששם זה מסוגל לישועה ולהצלחה. בספר אורות אילים (סי' תקל"ד) כתב, שכדי להצליח לפני שר או שלטון, יאמר קודם לכן "אמתלאי בת כרנבו" ט"ו פעמים, ובעזרת ה' יצליח. וכן הובא בשם רבינו הראב"ד, בעל ספר האשכול, בחידושיו לבבא בתרא.
ומה העניין לדעת את שם אמו של אברהם אבינו?
יש להבין מדוע מצאו חז"ל לנכון לגלות לנו את שם אמו של אברהם אבינו. בספר בעליל לארץ להגאון רבי משה אריה לייב ליטש־רוזנבוים זצ"ל, תלמידו חביבו של מרן החתם סופר, כתב בזה חידוש נפלא (מכות יא, א):
מפני שנאמר באברהם אבינו "ואברכה מברכיך" (בראשית יב, ג), וכל המברך את אברהם אבינו זוכה לברכה. לכן טוב לדעת גם את שם אמו, כדי שיוכל לברכו בשמו המלא.
לפי זה למדנו יסוד נפלא: אדם המבקש להתברך, יכול לברך את אברהם אבינו ולהזכיר את שם אמו, אמתלאי בת כרנבו, ובזכות כך יזכה לברכה.
כדאי לדעת שמקובל בשם צדיקים שאמירת השם "אמתלאי בת כרנבו" היא סגולה לעת צרה. ידוע שהגה"ק מצאנז־קלויזנבורג זצוק"ל הורה במספר הזדמנויות ליהודים במצבי סכנה לומר שם זה, ורבים ראו בכך מקור של חיזוק, תקווה וישועה.
ז) התשובה נרמזת במשנה הראשונה במסכת בבא בתרא.
המשנה מלמדת שעובי הכותל משתנה לפי חומר הבנייה. כותל של גויל עבה פי שניים בקירוב מכותל של לבנים.
והנה לגבי מגדל בבל נאמר:
"ותהי להם הלבנה לאבן."
ולכאורה יש לתמוה: אם בנו בלבנים, כיצד נאמר שהלבנה הייתה להם לאבן, והרי כותל של אבנים עבה יותר מכותל של לבנים?
בספר חנוכת התורה מבאר יסוד נפלא. אמנם בנו מלבנים, אולם כל לבנה נעשתה להם כאבן ממש, עד שהיה לה כוח ועובי של אבן. נמצא שכל לבנה נעשתה כעין שתי לבנים.
זהו מקור דברי המדרש שכל לבנה שהניחו נעשתה שתיים. הפסוק "ותהי להם הלבנה לאבן" אינו רק מתאר את חומר הבנייה, אלא מגלה שהלבנים קיבלו תכונות של אבנים.
חיזוק לבני הישיבות המתחילים מסכת בבא בתרא
ואפשר להוסיף בזה רמז נאה לבני הישיבות הפותחים עתה את מסכת בבא בתרא.
יש הרואים את אריכות המסכת ונחלשים עוד בטרם החלו. אולם מדברי חז"ל אלו למדנו יסוד גדול. אין האדם צריך להביט אל סוף הדרך, אלא אל הדף שלפניו. עוד דף ועוד דף, עוד סוגיא ועוד סוגיא.
והנה דור הפלגה זכו לסיוע מיוחד מן השמים, שכל לבנה נעשתה להם כאבן. ואף בן תורה העמל בתורה זוכה לסייעתא דשמיא המצטרפת לעמלו. פעמים שאין בידו אלא להוסיף עוד דף קטן ועוד סוגיא אחת, אך ברבות הימים מצטרפים כל אותם דפים לבניין גדול.
כך היא דרכה של תורה. לא בקפיצה אחת מגיעים לסוף המסכת, אלא בהתמדה יום אחר יום, דף אחר דף וסוגיא אחר סוגיא. בתחילה נדמה שהדרך ארוכה, אולם הנושא בעול התורה בעקביות ואינו מרפה, זוכה בסייעתא דשמיא להגיע אל היעד.
ויהי רצון שנזכה כולנו לעלות מחיל אל חיל, להוסיף עוד לבנה ועוד לבנה בבניין התורה ועבודת ה', לקנות קניינים אמיתיים של תורה ויראת שמים, ולראות ברכה בכל עמלנו.
ונזכה שהקב"ה יצרף את מעשינו ויגדיל את פירות עמלנו, עד שנזכה להגיע למטרות הנשגבות שאליהן אנו שואפים, מתוך התמדה, סייעתא דשמיא ושמחת התורה.
