סערה של מילים: מדוע נבראו ההרים, ומה יקרה להם לעתיד לבוא?
בהפטרת פרשת נח קוראים אנו את נבואת הנחמה של ישעיהו הנביא (נד, י) שבה נאמר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה, וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט".
לכאורה יש לתמוה: מה עניין הזזת ההרים והתמוטטות הגבעות לנחמת העתיד לבוא? וכי מה תועלת יש בביטולם של ההרים?
מבאר גאון עוזנו ה"בן איש חי" זיע"א בספרו "ברכת חיים", יסוד מופלא על פי סדרי הבריאה.
הקב"ה ברא בעולמו הרים רמים וגבעות נישאות כדי לשמש כמגן וצינה מפני רוחות סערה עזות. אלמלא היו ההרים ניצבים כחומה ושוברים את עוצמת הרוח, היו רוחות הסערה מחריבות ועוקרות את כל יישובי בני האדם. ההר סופג את המכה, שובר את תוקף הסערה, ומה שמגיע אל האדם אינו אלא רוח קלה שאין בכוחה להזיק.
אך מכוח מה בכלל מתעוררת רוח סערה כה מחריבה בעולם?
מבאר רבנו על פי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט), שרוח סערה יוצאת לעולם בעוון קלקול הדיבור!
האדם נברא בבחינת "ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא" (אונקלוס). כאשר בני אדם חוטאים בדיבורים אסורים – בלשון הרע, רכילות, שקר ודברים בטלים – הם מעוררים ב"רוח הדיבור" שלהם את רוחות הסערה מתוך אוצר הרוחות של מעלה, להחריב את היקום.
בזה מבאר רבנו זצ"ל את הפסוק בעמוס (ד, יג): "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ".
יצר הרע מפתה את האדם לחשוב: "וכי מה עשיתי? בסך הכל דיברתי כמה מילים... הרי אין בדיבור ממשות, סתם רוח קלה שיצאה מהפה!"
אומר לו הקב"ה: ראה בעיניך בעולם הגשמי כמה כוח והרס יש ברוח! הרי בראתי הרים אדירים רק כדי להגן מפני הרוח הזו, ואם רוח גשמית יכולה להחריב עולם שלם – על אחת כמה וכמה שרוח הדיבור הרוחנית פועלת ובונה או חלילה מחריבה עולמות! לכן, ליום הדין "מגיד לאדם מה שיחו", וייתבע האדם על כל שיחה קלה שהוציא מפיו (חגיגה ה ע"ב).
מעתה מיושב הפסוק בנבואת ישעיהו כמין חומר:
כל הצורך בהרים ובגבעות קיים רק בעולם הזה, שבו היצר הרע שולט ובני אדם חוטאים בדיבורם ומעוררים סערות.
אולם לעתיד לבוא, כאשר יתבער יצר הרע מן הארץ וייפסקו כל הדיבורים האסורים, שוב לא תתעורר שום רוח סערה בעולם. ומאחר שלא תהיה רוח סערה – שוב אין כל צורך בהרים ובגבעות שיבלמו אותה!
זהו שאמר הנביא: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – הם יתבטלו מאליהם מפני שלא יהיה בהם עוד צורך, כי העולם כולו יתמלא שלום, טהרה ודיבורים קדושים.
פעמים רבות אנו נוטים להקל ראש ב"סתם דיבורים" – פטפוט בטל, עקיצה קטנה או לשון הרע "קל" – במחשבה שמדובר במשהו חולף וחסר משקל ("רק אמרתי").
דברי ה"בן איש חי" מלמדים אותנו את משקלו העצום של הדיבור: רוח הפה מניעה את רוחות העולם כולו.
מי ששומר על פיו ולשונו, ומקדש את "רוחא ממללא" שבו לדברי תורה, תפילה, עידוד וחסד – אינו רק שומר על נשמתו הפרטית, אלא הוא ממקיימי ומבוני העולם ממש, משרה שקט ורוגע בבריאה, ומקרב את אותו יום נעלה שבו ישכון השלום והרוחות כולם יתברכו ממקור הברכה.
