שלילת עבודה זרה בדעת ובאמונה בדברי הרמב"ם
תמה באריכות דברי הרמב"ם ריש הל' ע"ז / ידחה הביאור דנפק"מ בזה לזמן התחלת איסור ע"ז מאדם הראשון ובימי אנוש / ייסד דפ"א בהל' ע"ז הוא הקדמה כללית לההלכות, דשלילת מציאות ע"ז ועבודתה צ"ל מיוסדת בשכל האדם / יוסיף דמוכח דשלילת ע"ז צ"ל מושרש באמונה בה'
בריש הל' ע"ז מצינו שהאריך הרמב"ם בפרק שלם לבאר ראשית הטעות דע"ז מימי אנוש ואילך, ואיך נשתלשל מזה במשך הדורות ש"עמדו בנב"א נביאי שקר ואמרו שהא-ל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני כו'", ומפרט ומבאר האיך באו לטעות לעבוד כוכב פלוני, וממשיך לבאר באריכות את סדר הירידה עד לדרגה הנמוכה ביותר בעבודה זרה, עד שכמעט "נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ולא הי' שום אדם מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כו' עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו" שהכיר את בוראו וטרח להודיעו לרבים, ואח"כ עמדו זרעו ולמדו עיקר זה מאב לבן עד שהקב"ה שלח את משה רבינו ונתן את המצוות לישראל.
וצ"ע, ל"ל כל אריכות יתירה זו בסיפור דברי ימי עולם והשתלשלות עבודת אלילים עד בחירת ה' בישראל במ"ת, דלכאורה אין בענינים אלו כל נפק"מ להלכה, והרי כתב הרמב"ם בהקדמת ספרו שהוא ספר "הלכות הלכות", וא"כ למה האריך כאן כ"כ בענין זה?
וי"ל שהפרק הראשון בהל' ע"ז ואריכות עניניו, משמשים כהקדמה כללית לכל הלכות ע"ז:
דהנה, חטא ע"ז אף שבכללות הוא מסוג האיסורים על עשי' ופעולה, מ"מ נראה שתוכנו ועיקרו (גם בענינים המעשיים שבו) הוא בנוגע למחשבת האדם והרהור לבו המחשבה שיש נברא, מלאך, גלגל כו' שהוא אלוקה או אפי' סרסור מציאות בפ"ע (היינו דגם גדר המעשה שנאסר הוא במה שמביא את דעתו הכוזבת לידי מעשה); ואף ענין זה של עיוות המחשבה איסור מפורש הוא, כמו שמפרט הרמב"ם ברפ"ב: "עיקר הציווי בע"ז שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך כו' ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלקים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש כו' וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו כו' שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותן כו' ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן, ובענין הזה ציווה ואמר כו' שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא". וממשיך בזה עוד: "צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדברי' כו' וכל הלאוין האלו בענין אחד הן, והוא שלא יפנה אחר ע"ז כו' ולא ע"ז בלבד הוא שאסור להפנות אחרי' במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה" (שם ה"ג).
דמכ"ז מובן, שלצורך הקיום כדבעי של המ"ע ומל"ת התלויות בע"ז לא סגי בידיעת הלכותיהן בנוגע לעשי', המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, אלא לכל לראש יש להשמר שהמחשבה תהי' כדבעי בתכלית, שיהא נקבע במחשבת האדם ולבו דכל הברואים שבעולם אין להם מציאות וחשיבות בפ"ע כלל, וממילא אין מקום לכבדם וכ"ש לעובדם.
ועפ"ז מובן דלצורך זה הקדים הרמב"ם כל פ"א מהל' ע"ז, שתוכנו הוא להקדים ולהסביר הטעות השכלית שעמדה ביסוד ע"ז; ומתחיל בטעות "חכמי אותו הדור" דימי אנוש, דטעותם היתה במה שסברו שהואיל והקב"ה ברא כוכבים כו' יש לכבדם ולשבחם, ומכאן שיש גם לעובדם; דבכ"ז כוונת הרמב"ם להסביר שעיקר ע"ז וסיבתה (גם באופן שהי' בימי אנוש שסברו "להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה") אינה מופרכת רק מפני ציווי וגזירת ה', אלא זהו היפך האמת והמציאות והיפך השכל, ושרשה הוא ש"טעו בנ"א טעות גדול", ו"טעותם וכסילותם שמדמין שזה ההבל רצונך הוא".
וממשיך בזה (בה"ב) ומביא אופנים גרועים יותר בע"ז: לומר ש"הא-ל ציוה עבדו כוכב פלוני", ו"הכהנים אומרים להם שבעבודה זו תצליחו", או ש"הכוכב עצמו כו' אמר להם עבדוני", ועד לומר "שזו הצורה מטיבה ומריעה", ומבאר שכ"ז בא מצד נביאי שקר שעמדו להם; דבריבוי פרטים אלו מבהיר שמהטעות במחשבה ובהבנה שבדור אנוש באו לירידה גדולה יותר, של דברי שקר והיפך השכל לגמרי, שמקורו הוא בנביאי שקר ו"כוזבים". ומזה ירדו ובאו לשכחה גמורה על הקב"ה, שבסיבת ה"טעות גדול" ירדו מדחי אל דחי, עד ששכחו ולא ידעו כלל על בורא העולם ומנהיגו.
ולאחרי כ"ז מוסיף הרמב"ם לתאר (בה"ג) כיצד בא אברהם לידיעת ה', שג"ז בא לתוס' הסברה עד היכן צ"ל מופרך בשכל האדם איזה אופן שהוא של ע"ז, שלכן הגם שאברהם הי' בסביבת עובדי ע"ז באופן הגרוע ביותר, "והוא עובד עמהם", אעפ"כ "השיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה כו' וידע שכל העולם טועים". ומוסיף הרמב"ם לתאר בפרטות כיצד הגיע לזה אברהם: "והי' תמי' האיך אפשר שיהי' הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהי' לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי א"א שיסבב א"ע כו' ולבו משוטט ומבין". והיינו שהכרתו של אברהם בהקב"ה באה מתוך הבריאה עצמה, שההתבוננות בפרטי קיומה מכריחה ומגלה את "דרך האמת" ש"יש שם אלקה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל".
וכ"ז הקדמה ויסוד (וגם חלק) מהלכות ע"ז כנ"ל, כי רק ע"י דברים אלו יקבע האמת במחשבתו ולבו של האדם, שכל הנבראים אין להם שום חשיבות מצד עצמם, וממילא אין שום מקום לחטא ע"ז.
ובהמשך הדברים מוסיף, שאברהם "התחיל להשיב תשובות כו' ולערוך דין עמהם כו' כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו", "והי' מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר", להחזיר את העם "לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה" - דע"י ראיות והכרחים שכליים שכנע אברהם אלפים ורבבות בשלילת הע"ז, שכל זה מוסיף הדגשה בחוזק והתאמתות הכרת האדם בשלילת עבודה זרה כנ"ל.
איברא דאיכא לאקשויי, דהנה לאח"ז מאריך הרמב"ם עוד בזה שאחר שנהיו בני יעקב "אומה שהיא יודעת את ה'" - "ארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד ע"ז כמותן כו' וכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר", עד שהוציאם משם ה'. ולכאורה דברים אלו הם להיפך מכל תוכן הפרק, דעד כאן למדנו שמצד שכלו גופא יודע האדם שעבודה זרה היא דבר מופרך, ויודע הוא ומכיר בהקב"ה, ואילו כאן נאמר שאפילו אותה אומה היודעת את ה', "חזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד ע"ז כמותן"?
ויובן ע"פ דברי הרמב"ם בהמשך וחותם הפרק: "ומאהבת ה' אותנו עשה משה רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו ומה יהי' משפט ע"ז וכל הטועים אחרי'". דבזה בא הרמב"ם להדגיש, שבודאי עיקר זה שאין מקום כלל למציאות ע"ז ועבודתה מובן מצד טבע שכל האדם כו', וידיעתו נדרשת כהקדמה לקיום ע"ז במעשה, אך יחד עם- זאת חייב אדם לידע שאין לסמוך ולייסד הבנין של מניעת הכרתו במציאות ע"ז על ידיעה שכלית זו בלבד, וראי' לזה מירידת ישראל בימים ההם מדחי אל דחי, עד שבאו לזה ש"חוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן"; וע"מ לשלול את חטא ע"ז נזקקו לכך ש"בחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו" - היינו קיום מצד ציווי ה'.
ולא ההכרה במציאות הבורא בלבד, אלא גם עבודתו שבזמן אברהם באו אליו באמצעות ההכרה שכלית "שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך", מ"מ צריך האדם לידע שגם ענין זה יסודו הוא דברי ה' ונבואת משה רבינו ש"הודיעם דרך עבודתו".
והיינו שחידד כאן הרמב"ם לדינא, דמחד מחוייב אדם לבוא במחשבתו לידי הכרה שכלית שענין ע"ז מופרך והוא היפך האמת והצדק, ומאידך גם לאחר הכרה זו מחוייב אדם שיקיים המצוה והציווי דעבודה זרה (אף "לא תעשה" שבה, האיסור לעבוד עבודה זרה; וכ"ש ה"עשה" לעבוד לאלקי האמת) מצד זה ש"הודיעם דרך עבודתו", על יסוד האמונה בה'.
