תחנון במניין הנוהג אחרת

תחנון במניין הנוהג אחרת

שאלה: לעיתים אדם מתפלל במניין שמנהגו שונה ממנהגו האישי בענייני אמירת תחנון. לדוגמה, ייתכן שבמקום מסוים אין אומרים תחנון ביום מסוים, ואילו לפי מנהגו הוא עצמו נוהג לאומרו - או להפך. כיצד עליו לנהוג?

תשובה: ככלל, ראוי לכבד את מנהג המקום ולא ליצור שינוי בולט בתוך הציבור. כאשר הציבור כולו אומר תחנון והוא נמנע מאמירתו על פי מנהגו, או כאשר הציבור אינו אומר והוא נוהג לאומרו - עליו להיזהר שלא להתבלט במנהגו השונה.

במקרה שהציבור אינו אומר תחנון, אך המתפלל עצמו נוהג לאומרו, יש מקום לאמירה בינו לבין עצמו ובצנעה, בלי לעורר תשומת לב ובלי לפרוש מן הציבור באופן מופגן, אך אם אמירת התחנון תבלוט - מוטב לנהוג כמנהג הציבור ולדלג על אמירת תחנון.

כמו כן, כאשר מנהגו האישי הוא שלא לומר תחנון בזמן שהציבור אומר תחנון, אין הוא צריך לשנות את מנהגו, אלא ימתין בשקט עד שהציבור יסיים, מלבד אמירת י"ג מידות הרחמים, אותן יאמר יחד עם הציבור. באופן זה הוא יכול לשלב בין השמירה על מנהגו האישי ומאידך שלא לפגוע במנהג המקום.

מקורות: אגרות קודש חט"ו ע' נח. שלחן מנחם ח"א סי' פו. שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' פט. נתיבים בשדה השליחות ח"א ס"א ס"ב ובהערות שם. בירורי מנהגים – סדר היום עמ' 132.