תומר דבורה פרק ז': "תפארת" (ג')

הקדמה:
אנחנו עוסקים כבר תקופה ארוכה בספה"ק "תומר דבורה" שחיבר המקובל האלוקי ר' משה קורדוברו זיע"א העוסק כולו בהליכה שלנו בדרכי ה' יתברך, והיות והיה כעת בין הזמנים ולא היה שיעורים זמן רב אני יזכיר כמה צדיקים שיום ההילולא שלהם היה בימי בין הזמנים בחודש תשרי, ואף שאנחנו נמצאים כבר כעת בר"ח חשון, ונביא נקודות מדרכיהם הנוגעים לספר בו אנחנו לומדים:

ביום כ"ד תשרי חל היארצייט של הרה"ק ר' חיים זאנוויל זיע"א מריבניץ (נפטר בשנת תשנ"ו – לפני 30 שנה), הוא היה קדוש וטהור, ומסר נפשו על הקדושה כבר מימי נעוריו, וכן בכל גלויותיו בכפור הרוסי היה טובל בנהר הקפוא, ומשבר את הקרח כפשוטו לבל יבטל את הטבילה, הוא לא זכה להשאיר אחריו זרע של קיימא בזה העולם, אך יש לו תלמידים רבים הממשיכים בדרכיו, זכיתי להשתתף בליל ההילולא שלו בסעודת ההילולא כאן בירושלים בבית המדרש סאטמר ברח' יואל, והיו שם מתלמידיו שסיפרו על דרכיו הקדושים, וכן למחרת היה שם בבית המדרש הגדול הכנסת ספר תורה, וכן במוצאי ההילולא שלו זכיתי להשתתף בסעודת ההילולא שלו באולמי סאטמר ברח' אבינועם ילין כאן בירושלים בהשתתפות המונים ובראשם תלמידו האדמו"ר ממיהלוביץ שליט"א, וכן האדמורי"ם מקרעטשניף כפר אתא, זידיטשוב ווערצקי, פוריסוב, לעלוב בר אילן שליט"א ועוד [והדלקתי לו נר שם], ודיברו שם מאורחותיו ודרכיו הקדושים, והיות וע"י זה רבים הולכים בדרכיו ממילא זה נקרא שיש לו זרע! (בבחינת דברי הגמרא תענית (ה':): "יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" = ותלמידים הם ג"כ בנים והיינו שלמדו ממנו וכמו שאמרו חז"ל על משה רבינו ע"ה שנקרא אביהם של בני אהרן כיון שלימדם תורה, וכן על הצדיק הנ"ל, והבן), רבינו זיע"א הלך בכל דרכיו בדרכיו של ה' יתברך וכמו שמביא רבינו ה"תומר דבורה" זיע"א והיסוד הגדול שלא הייתה דאגתו כל ימיו על עצמו אלא על כלל ישראל, והיה משפיע עליהם שפע ברוחניות ובגשמיות תמיד, וכן היה מתפלל עליהם תמיד ועושה להם ישועות, ובזה הוא הלך בדרכי ה' יתברך שמשפיע עלינו שפע תמיד ורוצה שגם אנחנו נעשה כן, כמובא בספר הנ"ל, ומובא בספרים דבר מעניין שאדם שדואג לאנשים אחרים מושפע עליו שפע גדול יותר, כיון שהוא נעשה כ"צינור שפע" מרכזי, כיון שהוא דואג לאחרים ג"כ ולא רק לעצמו, ואדם שדואג רק לעצמו הרי שיש לו שפע רק לעצמו בצמצום, ובלשון הקבלה הוא נקרא: "לגרמיה הוא דקעביד" = היינו שהוא דואג רק לעצמו, וכן השפע שלו הוא רק לו ובצמצום, ורבינו זיע"א היה דואג לכלל! והוא מה שאמרו חז"ל על התנא הקדוש ר' חנינא בן דוסא זיע"א: "בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל ר' חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", וביאר הרה"ק בעל "נועם אלימלך" זיע"א: "בשביל" = מלשון שביל שמהלכים בו, והיינו שכיון שהיה ר' חנינא דואג לכלל, היו כולם ניזונים מה"שביל" שלו! והיינו השפע המושפע עליו מן השמים, והוא העניין הנ"ל, והבן, זיע"א.

כמו"כ ביום כ"ה תשרי חל היארצייט של הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א (נפטר בשנת תק"ע – לפני 217 שנה, וזכיתי להיות על ציונו הקדוש בעיר ברדיטשוב באוקראינה ביום א' כ"ג שבט תשע"ז בראשות רבים והיה שם התעוררות רבה ואמרנו שם תהילים והיה לנו שם סעודת מצווה), הוא היה קדוש וטהור, והלך תמיד בדרכי ה' יתברך והמליץ כל ימיו סנגוריה על עם ישראל, ובזה הוא הלך כל ימיו בדרכי ה' יתברך! (וכמאמר הכתוב (בלק): "לא הביט און ביעקב"), מסופר על הרה"ק ר' אלימלך מליעז'נסק זיע"א שפעם בחג הסוכות הסתובב בעת אמירת הלל יחד עם אחיו הרה"ק ר' זושא מאניפולי זיע"א בבית המדרש בליעז'נסק [בה הייתי ג"כ, ונקל לי לתאר את המעשה ומקומו] וחיפשו את מקור ריח גן העדן שיצא מאתרוגו של אחד המתפללים, וכשהגיעו לבסוף הריח ר' אלימלך את הריח חזק, ושאל את היושב שם שהיה שמו ר' אורי: "מדוע יש מהאתרוג שלך ריח של גן עדן"? אמר לו ר' אורי: "הלוא זה אתרוג פשוט שנקנה ב- 5 רובל"! אמר לו הצדיק: "תספר לי מהיכן אתה ומה מעשיך"! לר' אורי לא נותרה ברירה, והוא סיפר לצדיק שהוא מהעיר סטרליסק ובכל שנה הוא מקמץ מפת לחמו בכל השנה כדי לקנות אתרוג מובחר בעיר למברג, והשנה שהוא יצא לעיר היו לו בכיסו 50 רובל, אמנם, בדרך הוא שמע קול בכי של יהודי עני ואביון שסוסו מת והוא נותר ללא פרנסה, וישב על סוסו ובכה, והוא קנה לו סוס ב- 45 רובלים ונשאר לו לאתרוג 5 רובלים בלבד, וכיון שהתבייש לחזור לעירו הגיע לליעז'נסק כאן אין מכירים אותו! אמר לו ר' אלימלך: "אני יספר לך את ההמשך של הסיפור: היהודי הזה כל כך שמח וכיון שנעלמת מיד הוא הסיק שהיה זה אליהו הנביא שנשלח משמים להביא לו סוס, וכיון שהוא היה איש פשוט והיה ליבו מלא על גדותיו בהודאה לה' יתברך והוא לא ידע איך לעשות את זה הוא נעמד ביער והניף בשוט שבו הוא מכה את הסוס והודה לה' מעומק ליבו, ואמר שהוא מכה בשוט באוויר לכבוד ה' יתברך! ובאותו ראש השנה עמד הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א וראה שבשמים המלאך גבריאל מושך עגלה ובה זכויותיהם של ישראל, אמנם השטן הניח בדרך של העגלה את העבירות של עם ישראל והם תקעו אותה, וניסינו אני ואחי ור' לוי יצחק לעזור ולא יכולנו, ולפתע הביא המלאך גבריאל סוס ועליו הכפרי ושוטו וקשרו למרכבת המצוות ותיכף שהיכה הכפרי בשוט נסעה העגלה ועברה את כל העברות, והכול הוא בזכותך שגרמת לכפרי להודות כך בתמימות שעשתה כזה נחת רוח למעלה! ולכן לאתרוג שלך יש ריח של גן עדן"! ואח"כ התפרסם אותו אברך הרבה וקראו לו: הרה"ק ר' אורי מסטרליסק זיע"א המכונה: "השרף מסטרליסק", וזה הכוח של הסנגוריה של ר' לוי יצחק שהלך תמיד בדרכי ה' יתברך, זיע"א.

כמו"כ ביום כ"ה תשרי חל היארצייט של הגה"ק ר' משה סופר זיע"א הידוע בכל תפוצות ישראל על שם ספרו: "החתם סופר" (נפטר בשנת ת"ר – לפני 187 שנה), וזכיתי להשתתף בליל היארצייט שלו בהכנסת ספר תורה לציונו כאן בירושלים בהשתתפות המונים בראשות הגאון ר' שמואל אליעזר שטרן שליט"א מב"ב שבירכני, והנה, הצדיק הזה כל ימיו הרביץ תורה והיה אומר שיעורים בישיבתו הרמה בעיר פרשבורג למאות תלמידים מידי יום, והנה, היום נלמד בדברי רבינו ה"תומר דבורה" על מידת ה"תפארת" שלא להתגאות על המון העם, [וזה המשך לשיעור הקודם שהיה בעיצומו של יום הכיפורים שעסק בעניין שלא להתגאות בתורתו, וכן בשיעור לפני כן שעסק בלא להתגאות על התלמידים] ורבינו זיע"א היה גדול מאוד בעניין זה, שמעולם לא היה מתגאה על אף תלמיד, ולא על המון העם, ולא על עם הארץ, והיה עניו מאוד, ובכך הוא הלך בדרכי ה' יתברך וכמו שמביא רבינו זיע"א בספרו הנ"ל ובפרק בו אנחנו עוסקים כעת, ומסופר עליו מעשים רבים איך שהיה מודה על האמת ולא בוש לומר באמצע שיעור שתלמיד העמידו על האמת: "טעיתי"!, זיע"א.

אתמול היה כאן בבית וגן הגה"צ ר' דוד חי אבוחצירא שליט"א מנהריה ושמעתי ממנו שיעור בפלפול נפלא [והודיתי לו אח"כ על השיעור ושמח וברכני הרבה] ונביא מדבריו נקודה הנוגעת למה שנלמד היום בדברי רבינו זיע"א: הגמרא מספרת במסכת ברכות (ג') על דוד המלך ע"ה שהיו עולים אליו הפרנסים בכל יום ואומרים לו: "צרכי עמך ישראל מרובים"! והוא היה אומר להם: "צאו והתפרנסו זה מזה"! והקשה הרב שליט"א: א. מדוע היו באים אליו בכל יום ואומרים לו כך? ב. מדוע אמרו: "עמך ישראל"? ג. מדוע אמר להם: "צאו והתפרנסו זה מזה"? ועוד, וביאר הרב שליט"א: הם הגיעו אליו כל יום כיון שדוד המלך ע"ה היה בבחינת: "מלכות" והיה עוסק בדברים הגדולים, והם באו לעוררו בכל יום (ויתכן שזה היה עפ"י בקשתו) שלא ישכח גם את האנשים הפשוטים, ולכן אמרו: "עמך ישראל" שרומז על שני בחינות בעם ישראל: "עמך" = הפשוטים, המון העם, "ישראל" החשובים, בבחינת: "ישראל אשר בך אתפאר", והיינו שידאג גם לחשובים וגם לפשוטים, ועל זה ענה להם: "צאו והתפרנסו זה מזה" – היינו שבאמת צריך את האחדות הזאת בין: "עמך" שזה הפשוטים, לבין: "ישראל" שהם החשובים יותר, ויש להוסיף על דבריו הקדושים: כעת עברנו את חג הסוכות, ובסוכות אנחנו נוטלים את כל הד' מינים יחד, והיינו: אתרוג, לולב, הדס, ערבה, לכלול את כל העם יחד, כי הערבה רומזת על הפשוטים שאין בה טעם ואין בה ריח, כנודע, עוד הוא הביא לבאר לפי"ז מה שמובא ביומא שהכהן גדול ביום הכיפורים היה לו תיבה של אשכרוע היינו מן עץ מלבד כל הכסף וכל הזהב שהיה שם, לרמוז לו ולהזכיר לו לדאוג ולבקש גם על הפשוטים הנרמזים בעץ, ובאמת הוא לא שכח אותם והיה מתפלל עליהם, אמנם זה היה: "בצאתו מבית קדשי הקדשים" = היינו שקודם היה מתפלל על הדברים החשובים ובצאתו היה מבקש על ענייני הגשמיות הנדרשים להמון העם, וזה מה שנלמד היום בעז"ה בדברי רבינו זיע"א שאין לאדם לבזות את המון העם ועמי הארץ.

כעת נקרא לשונו של רבינו זיע"א:

שְׁלִישִׁית

הַמִּתְגָּאֶה בְּתוֹרָתוֹ עַל עַמָּא דְאַרְעָא שֶׁהוּא כְּלַל עַם ה', גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה מֵעַל הַמַּלְכוּת וְלֹא יַשְׁפִּיעַ בָּהּ אֶלָּא יִהְיֶה דַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת וְכָל עַם הַיִּשּׁוּב חֲשׁוּבִים לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְמַטָּה בְּסוֹד הָאָרֶץ וְחַס וְשָׁלוֹם אִם קוֹרֵא אֹתָם חֲמוֹרִים מוֹרִידָם אֶל הַקְּלִפּוֹת לְכָךְ לֹא יִזְכֶּה לְבֵן שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אוֹר תּוֹרָה כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (נְדָרִים פא.). אֵלֶּה יִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּנַחַת עַל פִּי דַרְכָּם, כְּעֵין הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת וּמַנְהִיגָהּ כְּפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּהּ, כִּי דַעְתָּן שֶׁל נָשִׁים קַלָּה (שַׁבָּת לג:) וּבִכְלַל זֶה שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה עַל כָּל חֲלוּשֵׁי הַדַּעַת שֶׁהֵם בִּכְלַל עֲפַר הָאָרֶץ. וּמִפְּנֵי זֶה הַקַּדְמוֹנִים לֹא הָיוּ מִתְגָּאִים בַּתּוֹרָה כְּעוּבָדָא דְרַב הַמְנוּנָא בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף ז.) וּכְעוּבָדָא דְּרַבִּי חַגַּאי (זֹהַר חֵלֶק א' דַּף קנח.) וּבַתִּקּוּנִים (סוֹף תִּקּוּן כ"ו, דַּף ע"ב, ב) הַהוּא סָבָא דְּבָעוּ לְנַשְׁקָא לֵיהּ פָּרַח, שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לְהִתְגָּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.

ונבאר בס"ד:
רבינו זיע"א אומר כאן כהמשך למה שלמדנו בשבועות הקודמים שאין לאדם להתגאות בתורתו על תלמידיו, ולא על המון העם, שאין להתגאות ג"כ על עמי הארץ והם נקראים בשם זה על שם שהם מיישבים את הארץ – וכמו שכתב רבינו הרמב"ם זיע"א בהקדמתו לפירוש המשניות, והם בחינת: "ארץ", וק"ו שאין לבזותם ולקרוא להם: "חמורים" וכדו', כי בזה ממשיך עליהם שפע מזה, ומביא רבינו זיע"א כמה דוגמאות שמהם רואים כמה נזהרו בזה התנאים והאמוראים, וכללו של דבר: הרוצה לזכות למידת: "תפארת" אין לו לבזות שום אדם ואין לו להתגאות עליהם בתורתו, אלא להיות עניו, וכך הוא יוכל להשיג את התורה.

אם מדברים על ענווה קראתי השבוע מעשה נפלא על הגאב"ד של ירושלים הגאון ר' משה אריה פריינד זצוק"ל שפעם הגיע לגן החיות [שהיה אז היכן שהיום רח' מנחת יצחק] וראו המלווים שהנמר שרבץ קם לכבודו, ואמרו לו את זה, והוא אמר: "כבר מספרים כן על הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז זיע"א שפעם הגיע למקום שהיה שם אריה בכלוב והוא קם לכבודו! וזה עיקר הענווה כפי שמובא בספרים וזה נקרא: "מידת ההשתוות" והיינו לקבל הכול בפשיטות, וכיון שאמר את זה כל כך פשוט זה גופא מראה על ענווה, והבן, וזה עמוק.

ייתן ה' שנזכה לכל הברכות ברוחניות ובגשמיות "חודש טוב" ישועות מקיפות לכלל ולפרט, אמן!

הוספות לגיליון "תומר דבורה" הקודם (47) ממורנו הגאון ר' שמואל הלוי רוטמן שליט"א שאמר לי ביום א' א' חשון ב' דר"ח תשפ"ז:

הדברים נפלאים ביותר! ויש לי להוסיף:
א. בעניין המעשה דר' שמעון בן אלעזר – יפה ביארתם שהוכיחו על חטא, ומשמע כן בגמרא מזה שאמר: "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז", והיינו כשמוכיח אותו על חטא אפילו הכי לא יעשה את זה כארז אלא כקנה.
ב. בעניין המצווה לבנות את הסוכה – יש לציין עוד מקור לזה בדברי הגמרא סוכה (מ"ו.): "העושה סוכה מברך וכו' ועיין בתוס' שם בשם הירושלמי, ומשמע שהיא מצווה, עיי"ש.
ג. בעניין סעודה במוצאי יום כיפור – יש לציין שמה שהבאתם טעמים לזה הם שני טעמים שכתב רבינו יונה על מצוות אכילת ערב יום הכיפורים: א. על השמחה שבמחילת העוונות, ב. על היום טוב, וממילא זה שייך גם במוצאי יום הכיפורים, (והטעם בשביל שיוכל לצום לא שייך כמובן במוצאי יוהכ"פ).