עיבוד על ידי כח חשמל * עיבוד בסיד או בעפצים * קלף עם ליצ'ה
א.
עיבוד על ידי כח חשמל
בגליון העבר (פ"ג) כתבנו בענין עיבוד הקלף, ודעת השולחן ערוך (סי' ל"ב סל"ז) שצריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר, על פי דעת הרא"ש ועוד ראשונים. ברצוני להתייחס השבוע לעוד חלק בדיני העיבוד, דהנה יש להקפיד שהעיבוד ייעשה על ידי ישראל גדול (עיין סי' ל"ב ס"ט וביאור הלכה שם ד"ה אם עבדו)שיודע לכוון לשמה, ואם כן לנו לדון, מה הדין בעיבוד על ידי כח החשמל, שסדר העיבוד הוא שמכניסים את העורות לתוך חבית ענקית עם סיד, העורות שרויים בסיד לעיבודם, אחר כך מוציאים (ושורים בחומר הנקרא צ'רצ'יק) וכל השערות יורדים על ידי שטיפה או על ידי מברשת, בעת שהעורות שרויים בתוך הסיד, יש לערבב את הסיד מפעם לפעם, שאם לא כן כל הסיד ישקע למטה והעורות ישארו שרויים במים ולא ייעבדו, ופעולה זו של הערבוב, יש העושים זאת על ידי כח גברא ויש שעושים ע"י כח חשמל, וכך תיאר הדברים בשבט הלוי (ח"י סי' קע"ג) וז"ל, ניעור העורות בבריכת מי הסיד מתבצע היום ברוב מפעלים על ידי מכונת עלעקטריק, המסבבת גלגל לאורך חלק העליון של הבריכה, ונתברר שמטרה כפולה בתנועה, א,' כדי שלא ישקע הסיד בתחתית הבור, והעורות למעלה במים צלולים אפשר שיתרקבו, ב,'על ידי ההנעה הנמרצת נספג כח הסיד היטב בפנימיות העורות וכו,' ולפי זה השאלה, דלפי מציאות זו פעולת מכונת הניעור בזמנינו הוא ממש מיסודי העיבוד, מאי טעמא שלא לדרוש מבעלי המפעלים שמכונת הניעור יתבצע על ידיכח יד אדם לשמה, כמו בהנעת הגלגלים לטויית ציצית, ולא מעשה קוף על ידי מכונה אלעקטרית, ע"כ.
הנה כתב הרא"ש בשם רבינו ברוך בעל ספר התרומה (הלכות ספר תורה סי' ג')וז"ל, אבלבעיבודלא בעינן אלא תחילת העיבוד, כשישים העור בתוך הסיד שיאמר אז 'אני עושה לשם ספר תורה', ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך,וכיוצא בזה מצינו פרקאין מעמידין(כו:), לרבי יהודה בעי מילה לשמה, ואפילו הכי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי, ולא אמרינן עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד, כיון דברגע נעשית ודאי הוא עושה עלדעת מה שישראל אומר לו, וכן כ' בעל העיטור ז"ל דסגי בעובד כוכבים שיעבדנו לשמן, ע"כ.
בשולחן ערוך (סי' ל"ב ס"ט) הביא מחלוקת הרמב"ם (פ"א מתפילין הי"א) והרא"ש (הנ"ל) אם מותר לעבד על נכרי וישראל עומד על גביו, ודעת הרא"ש שכשר אם ישראל עומד על גביו וסייעו, וביאר המשנה ברורה (סקכ"ח) וז"ל, דסבירא ליה להרמב"ם דעכו"ם עושה אדעתא דנפשיה, ואף על פי שהעכו"ם אומר ששומע לישראל, אין פיו ולבו שוין בזה, אבל הרא"ש סבירא ליה, דכיון שהוא עומד על גביו בתחילה בעת שמשים העורות לתור הסיד, ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה,ולאבעינן הכוונה של העכו"ם לזה רקבעת רגע נתינתם לסיד, ציית ליה אשעה מועטת כזו ונותנם אדעתא דהכי, ע"כ.
אמנם החזון איש (או"ח סי' ו' אות י') ביאר באופן אחר וז"ל, והנה אינו מובן, מה לי רגע אחת ומה לי דבר הנמשך, אם באמת רגע ראשונה היא אדעתא דישראל וחשיב בזה לשמה, כי נמשך הדבר מאי הוי, למה יחזור הנכרי ויעשה אדעתא דנפשיה, ואי עביד הנכרי אחר כך סתמא, נימא על דעת ראשונה, דגם כשישראל עושה אינו אסור בהה"ד אלא כל מה שעושה סתמא חשיב לשמה.
ועל פי זה ממשיך החזון איש, ולפי זה, כל שנעשה התחלת עבודה על ידי ישראל לשמו סגי, ואין צריך ישראל לעמוד על האינו יהודי בשאר פעולות, שהרי אפילו עומד על גביו אינו עושה על דעת ישראל בדבר הנמשך, אלא אנו מכשירין משום סתמא לשמה, אם כן כי אינו עומד על גביו גם כן, ומיהו אם אין ישראל מתחיל בפעולה על ידי עצמו או על ידי שעומד על האינו יהודי ומצוהו, לא סגי, אף על גב דהבעלים אמר בפיו שנותן העור לעבדו לשם ספר תורה, שאין מחשבת בעלים קובע, אלא בעינן מחשבת פועל, ואפשר דהיינו דהצריכו הגאונים שיסייע ישראל בתחילה, שעל ידי סיוע מקרי עובד, ומהני מחשבתו לקבוע לספר תורה, ומוסיף החזון איש חידוש גדול, ואפשר דאף לדעת הרמב"ם דלא מהני ישראל עומד על גבי אינו יהודי, דלא כהרא"ש, מכל מקום אם ישראל עצמו התחיל בעבודה והאינו יהודי גומר סגי, משום דעכשיו סתמא לשמה.
ומסיים דבריו הנוגעים לענינינו, ונראה דאין צריך עבודת אדם, אלא אפילו גמר קוף עבודתו, (ולאדמי לגטדבעינן כתיבה,וגם בנכרי פסול התם,)וכן בטוית ציצית, אי טוה על ידי דשקיל בדקא דמיא על מכונה שטוה סגי, דכיון דכח ראשון הוי לשמה, הוי ליה אילך סתמא לשמה, ואין צריך כח אדם, ע"כ.
ובשבט הלוי (בתשובה הנ"ל) הכריע בזה בזה"ל, נהי דאנו מחמירים לכתחילה כראוי לנו שיהיה לשמה כל הזמן, מכל מקום אם בתחילה הניח ישראל לשמה, ובאמצע מפעיל גם כן לשמה את מכונת הניעור,אלא אולי יש חסרון כח גברא שאין לנו מקור כל כך לפסלו, לפענ"ד מעיקר יסוד ההלכה אין להרהר לפסלו, ומודינא דמחשיבות המצוה לעשות בעצמו לכתחילה, וכן היה דעת גאוני ישראל, כי עלינו להחמיר בעבוד לשמה מתחלת העבוד עד סופו בכל הפעולות המשתנות, ובודאי גם ההשראה של קדושה עולה על ידי פעולת ישראל כשר לשמה בכל שלבי העבודה, בודאי יש ענין נכבד להתעורר בזה בדרך זריזות ולכתחילה, כי חובבי מצות סתו"מ הקונים היום בודאי מבקשים המובחר והלכתחילה, ע"כ.
ולמעשה,בחלק מהכשרויות מקפידים לעשות הכל עבודת יד, גם את הכנסת העורות לסיד וגם את סיבוב החבית לאחר כמה ימים שהעור שורה בסיד מסובבים ידני, ויש אשר מקפידים להכניס את העורות בצורה ידנית, ולאחר שלשה ימים כשהעור כבר מעובד חלקית, מסובבים את החבית עם חשמל.
ב.
עיבוד בסיד או בעפצים
ובעסקנו בענין עיבוד הקלף, יש לנו לגעת במעט, נגיעה של חיבה, בשאלת עיבוד הקלף על ידי עפצים או בסיד. וכך שמעתי ממומחה ליצור קלף, תיקון עורות הבהמה לכתיבה כפי הידוע היום, תיתכן בשני אופנים. א', תיקון קל, על ידי ששורים את העור בסיד עד שהשיער נושר (לאחר השריה בסיד, שורים גם בחומר הנקרא צ'רצ'יק שמשיר את השיער), ואחר כך מותחים אותו היטב עד שמתלבן, ומייבשים אותו. בצורה זו הוא ראוי לכתיבה בלבד, ובצד בשר בלבד, וכל עוד שהוא יבש, והם הקלפים שלנו שנהגו לכתוב עליהם סת"ם (והמנהג הזה הוא כבר מימות הגאונים והראשונים). הצורה השניה, תיקון גמור על ידי חומרים נוספים, כגון עפצים, שמשנים את טבעו של העור, ואז העור ראוי לייעודים רבים כמלבושים ונעליים, וכמו שעושים היום רצועות תפילין, ולהבדיל, חגורות נעליים וכדו', וזהו מליח וקמיח ועפיץ שאמרו בגמרא כדלהלן.
והנה, איתא במשנה (מגילה יז.), היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום,על הנייר ועל הדפתרא לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית, על הספר ובדיו, ע"כ. ובגמרא (שם יט. וכן בגיטין כב.) ביארו, 'דיפתרא' דמליח וקמיח ולא עפיץ, ע"כ. כלומר שהעיבוד הנצרך לקלפים הוא על ידי עיפוץ - עם עפצים. ובגמרא (שם ט.) משמע דכן הוא הדין בתפילין ומזוזות.
אמנם, בגמרא (מנחות לא:) לגבי ספר תורה שנקרע איתא, אמר רב זעירא אמר רב חננאל אמר רב, קרע הבא בשני שיטין יתפור, בשלש אל יתפור,אמר ליהרבה זוטי לרב אשי, הכי אמר רבי ירמיה מדיפתי משמיה דרבא, הא דאמרינן בשלש אל יתפור לא אמרן אלא בעתיקתא, אבל חדתתא לית לן בה, ולא עתיקתא עתיקתא ממש ולא חדתתא חדתתא ממש, אלא הא דלא אפיצן הא דאפיצן, ע"כ. וביאר רש"י, אפיצן, הוי שחור כעתיקא, אפיצן מתוקן הקלף בעפצין שקורין גל"ש, ע"כ.
ובתוס' (שם ד"ה דלא אפיצן) כתבו וז"ל, דלא אפיצן, משמע דספר תורה כשר בלא אפיצן, והקשה ר"מ מהא דאמרינן פרק המוציא יין (שבת הרבה, עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד, ע"כ. עט): גבי ספר תורה על הגויל ועל הדוכסוסטוס כשירה, משמע אבל דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ לא, ועוד קשה היאך אנו כותבין ספר תורה על הקלפים שלנו, הא אינם מעופצין, וכן גיטין שאנו כותבין בקלפין שלנו, ובפרק שני דגיטין (יט).משמעדווקא בדאפיצןכותבין אבל לא אפיצן לא, דיכול להזדייף, ומיישבים התוס', ומפרש ר"מ דתיקון שלנו חשיב כאפיצן, תדע דהא קמן דאין יכול להזדייף, והא דמשמע בגיטין בדלא אפיצן יכול להזדייף, היינו בקלפים שלהם שהיו עושים בהם תיקון של עיפוץ דקודם עיפוץ יכול להזדייף,ונקראדיפמרא ופסול, ע"כ.וכך כתבו גם במגילה (יט. ד"ה דיפתרא) וז"ל, ותירץ רבינו תם שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו מהני כעפצים, ע"כ.
ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים
ולהבנה נכונה, נתאר את מציאות הדברים, בקלף יש שלשה שכבות, השכבה החיצונה מצד שיער נקרא 'ליצה' והוא מבריק, השכבה האמצעית הוא עור רגיל, והשכבה הפנימית מצד הבשר זהו שכבה שמגררים אותו והוא נראה כמו בשר רך ושומן, והוא קרומים דקים נוצצים ומבריקים כעין קשקשים ומתקלפים בקלות על ידי מחט או סכין, וכהיום מסירין מצד הבשר את כל מה ששייך לגרר, דהיינו את כל הקרומים, והחלק האמצעי נשאר, יש קלף שנשאר עליו השכבה החיצונית ה'ליצה', ויש שמגררים גם את שכבה זו, ונשאר רק החלק האמצעי.
אמנם יש לנו להבין איזה שכבה מהעור נקרא 'קלף', ואיזה שכבה נקרא 'דוכסוסטוס', דהנה כתב בשולחן ערוך (הובא לעיל) 'וקלפים שלנו שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף, וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגרדים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה, עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד',
והרא"ש (גיטין פ"א סי' י"א) הביא דברי רבינו תם וקבלם למעשה, אבל דחה ראייתו מהגמרא במנחות הנ"ל וז"ל, ועוד הביא ר"ת ז"ל ראיה דאשכחן ספר תורה כשרה בלא עפיץ, דאמרינן בפ' הקומץ רבה (מנחות לא:) גבי קרע הבא בשני שיטין יתפור, דמשני הא דעפיץ הא דלא עפיץ, אלמא דכתבינן ספר תורה בדלא עפיצן, וה"ר יחיאל ז"ל היה דוחה ראיה זו, והיה מפרש הא דעפיץ שהקרע מתחבר יפה אז אפילו בג' שיטין יתפור, כמו כוורת אפוצה בפרק תשיעי דאהלות, ע"כ.
ברם,כתבהחיי אדם(נשמת אדםכלל י"ד סק"ג)וז"ל, ולכן נראה לי דהקליפה הדקה הסמוכה לבשר היא נקראת 'דוכסוסטוס,' והקליפה הדקה שבמקום השער היא נקראת 'קלף,' וכשחולקין לשנים אזי כל חלק נקרא על שםהקליפה הדקה,ועכשיו שאין חולקין, אם יגרור לצד השיער אם מעט אם הרבה, על כרחך מה שנשאר הוא דוכסוסטוס, ואם יגרור לצד הבשר יהיה הנשאר קלף,אך כיון דבעל כרחך צריכין לגרור לצד השיער הקליפה הדקה, אם כן קשה, הא נשאר הדוכסוסטוס, על זה כתבו הפוסקים שמה שאנו מגררים לצד השיער הוא רק לתיקון להעביר השיער,ובלאו הכי צריך לגרר זה, והקליפה הנשאר תחתיו הוא נקרא קלף, ואמנם אם לא יגרור מצד הבשר גם כן רק מעט הוא גם כן רק לתיקון, ואם כן נשאר הקליפה הנקרא דוכסוסטוס, ומאי חזית ליתן לו שם קלף, על זה כתבו הפוסקים שגוררין הרבה לצד הבשר, ואם כן לא נשאר רק חלק העבה ונקרא קלף, ע"כ.
אמנם הרא"ש עצמו (סוף הלכות ספר תורה) הביא תשובה בשם ספר העיתים, וכתב שם בין הדברים וז"ל, מיהו בשנים האלה כיון שאין מי שיודעים לעשות אותו גויל כתיקנו וכי אתו לעפוצינהו טורחין הרבה, ורוב הציבור סמכו עליו כדאשכחן דרב משה סמך עליו, וקא קרו ביה בציבור, לבד המהדרין ומדקדקין במצוות לא קרו אלא בגויל כהוגן, ע"כ. ומשמע דהקלף שלנו שאינו מעובד בעפצים אינו מהודר, והא רק מכורח המציאות. ואכן יש קהילות מבני תימן שמקפידים עד היום לכתוב הסת"ם על קלף המעובד בעפצים הנקרא 'גויל' (לאחר שמפרידים הקלף מהדוכסוסטוס, מה שלא מתאפשר בקלפים שלנו, כדלקמן.)
ג.
קלף עם ליצ'ה
כתב בשולחן ערוך (סי' ל"ב ס"ז) וז"ל, הלכה למשה מסיני, תפלין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל, כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שנה פסול, מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס, ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס, וקלפים שלנו שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף, וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגרדים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו
ובחתם סופר (או"ח סי' ג') השיב לשואל מה דעתו על דברי החיי אדם, ושקיל וטרי בדברים אלו, וכך כתב שם, לדידן דאינן בקיאים לחלוק העור לשנים, אבל מכל מקום מקלפים ממנו עור דק על ידי גרירה, ומשליכים אותה כי לא תצלח למלאכה, אם אותו גרירה הוא מצד עליון, וצד הבשר לא נגרר כלל, הרי הוא כעין דוכסוסטוס שבימיהם שאי אפשר לכתוב בנחושתו,ועל כרחך לכתוב במקום שיער, דכשר למזוזה ופסול לתפילין, ואם נגררה בתחתיתו אפילו קליפה דקה מן הדקה רק שהוסר משם פנים הנוגע בבשר ממש, אם כן הרי הוא טובה כפולה שכותבין בנחושתו וגם הרי הוא עבה ומעובה יותר מדוכסוסטוס שבימיהם, ויפה ומתקיים למזוזה גם כן.
ומסיים החתם סופר דבריו, ולפי זה, כל שנקלף הנוגע בבשר ממש, שוב לא איכפת לן אי איכא עור דק שהיה אפשר לגררו ולא גררו, רק שלא יהיה מאותו הנוגע בבשר ממש, ולזה כל הסופרים העובדים קלפים מומחים הם, ואין לחוש שלא יסירו הנוגע בבשר,והתפילין כשרים, וכן דעת נשמת אדם, אלא שבפירוש הענין נטיתי מדרכו קצת, ע"כ.
ובביאור הלכה (סי' ל"ב ס"ז ד"ה לתקנו) הזכיר בקיצור דברי החיי אדם וז"ל, ואם גרד יותר מזה, עיין בנשמת אדם,דעתודלא מקרי תו קלף, אמנם מציין הביאור הלכה, ובחתם סופר (או"ח סי' ג') משמע שמקל בזה, ע"כ.
ובאמת, אף שהחתם סופר כתב שכדבריו כן דעת הנשמת אדם, לכאורה נראה שאין דבריהם מכוונים, שלדעת החיי אדם לא סגי במה שקילף קצת מה שנוגע בבשר, אלא צריך לקלוף הרבה, כדי שלא יקרא דוכסוסטוס, וכמו כן יש להיזהר מאוד שלא לקלוף רק מעט מן המעט מצד השער כדי שלאלבטל ממנו שם קלףכפי שביאר בארוכה, אבל החתם סופר לא נחית לחלק כמה גירר מצד השער, העיקר שגירר מצד הבשר מה שנוגע בבשר, ובזה מכשיר הקלף באופן שהוא 'טובה כפולה' כלשונו.
ומה שיוצא מזה למעשה, שלדעת החיי אדם, יש להקפיד ליקח קלף שישעליו השכבה העליונה הנקרא 'ליצה', שעל ידי זה מסיר ממנו החשש שגירד את השכבה הנקרא 'קלף', אבל לדעת החתם סופר לכאורה אין קפידא בדבר.
ובשבט הלוי (ח"י סי' קע"ה) כתב בענין זה וז"ל, השאלה וספק בענין גרירת הליצה העליונה מצד השער של הקלף, שסופרים מומחים מענה בפיהם דקשה להם הכתיבה אם לא נגררת קליפה כלל, וטענתם שאם מה שנקרא ליצה עדין בקלף, קשה גמישת הקלף, והסופרים החשובים ומומחים מעידים מנסיונם שמתהוים סדקים בדיו מקשיות הקלף בפרשיות של ראש שנפסלו תוך זמן קצר מכתיבתם, ועל כן נפשו בשאלתו, אם יש לסמוך הלכה למעשה לכתחילה על תשובת מרן החתם סופר (או"ח סי' ג,)' שמקיל בזה נגד הנשמת אדם שמחמיר לפסול בזה, ודן בזה ומכריע למעשה בזה"ל, ועל כן אומר בטח, דאם נכון הדבר שבלי הסרת הליצה יתכן שמתקלקל הכתב על ידי סדקים, ואם נכון שהליצה הוא רק חלק דק, שיש לתלות שבודאי נשאר עוד עור של קלף מתחתיו, אז מטינא שיבא מכשורא אם רבנים מובהקים יסכימו עמהם, ע"כ.
והנה במה שכתב השבט הלוי שקלף עם ליצה קשה לכתוב עליו, שמעתי מכמה סופרים מומחים, שכהיום דוקא הקלף עם הליצה הוא היותר מובחר לכתיבה טובה יפה ומהודרת, אמנם ברוב ככל הכשרויות המהודרות אין מקפידים להשאיר הליצהעל הקלף, אם כי מצוי הרבה מאוד קלף עם ליצה.
היוצא למעשה מכל הנתבאר: א. נכון להקפיד שכל העיבוד, כולל היפוך העורות בתוך החבית, יהיה ע"י ישראל לשמה, אמנם יש להקל אחר שלשה ימים שכבר נעשה העור מעובד. ב. ג. ד. יש הידור ליקח קלף לתפילין עם השכבה החיצונית המבריקה הנקראת 'ליצה'.
בזמן חז"ל עיבדו את העורות עם עפצים, מזמן הגאונים והראשונים ועד זמנינו העיבוד נעשה על ידי סיד, ויש מקהילות תימן שמעבדים בעפצים. הרצועות לתפילין מעבדים גם כהיום על ידי עפצים (וגם על ידי סיד).