'ויאמר א'להים לנח: קץ כל בשר בא לפניי, כי מלאה הארץ חמס מפניהם
'ויאמר א'להים לנח: קץ כל בשר בא לפניי, כי מלאה הארץ חמס מפניהם; והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר. קינים תעשה את התיבה; וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר. וזה אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התיבה; חמישים אמה רוחבה; ושלושים אמה קומתה. צוהר תעשה לתיבה; ואל אמה תכלנה מלמעלה; ופתח התיבה בצידה תשים; תחתיים, שניים תעשה. ואני, הנני מביא את המבול מים על הארץ, לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמיים. כל אשר בארץ – יגווע. והקימותי את בריתי איתך: ובאת אל התיבה, אתה, ובניך, ואשתך ונשי בניך איתך' (בראשית ו, יג-יח).
מי המבול – מי נח
כתב הלבוש (או"ח סי' תרסט): 'לפרשת נח, מפטירין בישעיה (נד, א): 'רני עקרה;' משום דכתיב בה (שם, ט): 'כי מי נח זאת לי וגו'', שהיא מעין הפרשה'.
והנה, עניין הכינוי למי המבול, 'מי נח' – נתבאר בזוהר (ויקרא טו.): 'אמר ליה נח [לקדוש ברוך הוא]: ולי, מה את עביד? אמר ליה: 'והקימותי את בריתי איתך וגו', עשה לך תיבת עצי גופר.' ולא בעי רחמי על עלמא, ונחיתו מייא, ואובידו בני עלמא. ובגין כך – 'מי נח' כתיב; 'מי נח' ודאי: דביה הוו תליין! דלא בעי רחמי על עלמא!
'מכאן אמר רבי יוסי: מאי דכתיב (בראשית ט, כ): 'ויחל נח איש האדמה;' 'ויחל' – כמה דאת אמר (במדבר ל, ג): 'לא יחל דברו;' דאתעביד חול. 'איש האדמה' – דבגיניה אשתציאו בני עלמא, דלא בעא רחמי עלייהו.
'דבר אחר: 'איש האדמה' – דבגיניה אתקיימת, לבתר דאשתציאו קדמאי; דכתיב (בראשית ח, כא): 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'.'
'תאנא: 'מי נח' אקרון; דהוא גרים, דאקרון על שמיה. אמר רבי יוסי: 'זאת לי' מה קא מיירי? אלא: אמר קודשא בריך הוא: 'מי נח' גרמו לי דאיגלי זאת בעלמא; דכתיב: 'ואני זאת בריתי אותם' (ישעיה נט, כא): 'זאת אות הברית וגו', את קשתי נתתי בענן' (בראשית ט, יב); כלומר: לית מאן דאשגח אלא ליקרא דשמי, דרמיזא ב'זאת;' ומאן גרים לי? 'מי נח'!
'מכאן, סימנא לחסידא זכאה: דלא אתגלייא האי קשת ביומוי, ולא איצטריך עלמא בימוי להאי 'אות.' ומאן איהו? ההוא ושלישים דבעי ואיתחזי לאגנא עלוי; כגון: רבי שמעון רחמי על עלמא, בר
איצטריך עלמא ביומוי להאי אות; דהא הוא אות – סימנא בעלמא הווה, דלא הווה גזירה דאיתגזר על עלמא לעילא, דלא מבטל לה! והיינו דכתיב (ש"ב כג, ג): 'מושל באדם;'
קודשא בריך הוא מושל באדם; ומי מושל בקודשא בריך הוא, כביכול? צדיק!
דקודשא בריך הוא גזיר – ואיהו מבטל. כגון רבי שמעון בר יוחאי: דיומא חד, הווה יתיב אבבא דתרעא דלוד.
זקוף עינוי, חזא שימשא דנהיר, ואסתים נהורא ג' זימנין.
נהורא, ואתחזי ביה בשימשא אוכמא וירוקא. אמר ליה לרבי אלעזר בריה: תא אבתראי ברי, ונחמי: דהא ודאי גזירה איתגזר לעילא, וקודשא בריך הוא בעי לאודעא לי! דודאי תלתין יומין תליא ההוא מילתא דאיתגזר לעילא, ולא עביד קודשא בריך הוא – עד דאודעיה לצדיקייא. הדא הוא דכתיב (עמוס ג, ז):
'כי לא יעשה ה' א'להים דבר – כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.' וכו''. יוחאי, דלא אדהכי, איתחשך
עשה לך - להצלתך
הביא דברי הזוהר רבינו אברהם סבע בספר צרור המור (פרשת נח): 'ולכן נקרא 'קץ כל בשר:' לפי שהוא מכלה מנפש ועד בשר, והוא מחשיך פני הבריות; הוא שטן, הוא יצר הרע (ב"ב טז.), הוא 'צפוני' (זוהר בהר קי.). והיינו דתנינן (זבחים ה, ב): 'פרים הנשרפים, [ו]שעירים הנשרפים, שחיטתן בצפון' – כדי להשקיט רוח צפוני (זוהר שם). ובכאן, היה ראוי לנח, כשראה שה' אמר ליה שהשטן עומד לפני ה' לבקש דין – להתפלל עליהם, או להקריב עליהם קרבן, להסיר חרון אף מן העולם; ולמסור נפשו על צאנו, כמו שעשה משה רבינו עליו השלום, שאמר (שמות לב, לב): 'ואם אין – מחני נא'. אבל הוא לא עשה כן; אלא שאל צורכו, והצלת עצמו. ואמר, כשאמר ה' 'והנני משחיתם את הארץ': ולי מה אתה עושה? ואז השיב לו ה:' 'עשה לך תיבת עצי גופר:' לך, להצלתך.
'ולכן כתבו בזוהר, שאמר הכתוב 'כי מי נח זאת לי;' 'מי המבול' נקראו (ז, ז ועוד), ולא 'מי נח'! ולמה אמר 'מי נח,' שנקראו על שמו? לפי שהוא סיבת השחתת העולם; אחר שלא התפלל, או לא הקריב קרבן עליהם! וזהו 'עשה לך'. אבל משה, רועה נאמן, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא (שם, י): 'ואעשה אותך לגוי גדול' – לא נתקרר דעתו בכך; והתחיל להתפלל, ואמר (שם, יא): 'ויחל משה את פני ה' א'להיו;' שהוא כמו (אסתר ד, ד): 'ותתחלחל המלכה מאוד'; לומר: שבתפילתו, הכאיב פני ה' א'להיו, שהם פנים של זעם – עד שהעבירה מלפניו (עי' ברכות ז.; תיקו"ז תיקון שבעים קכט:; ושוח"ט מזמור יח), ואמר (שמות שם, יד): 'וינחם ה' על הרעה'; לומר: שכשראה איש כזה רועה נאמן, מסר עצמו על צאנו – לקח נחמה גדולה על הרעה שדיבר לעשות לעמו. ואמר: אם לא עשיתי זה, אלא כדי לבחון זה האיש – די!' '.
רעיא שטיא
עוד הפליגו בזוהר (השמטות ח"א רנד:), שעל שלא ביקש על בני דורו – כינו את נח 'רעיא שטיא': 'מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח, כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב, והתחיל לבכות לפניו, ואמר: ריבונו של עולם! נקראת 'רחום!' היה לך לרחם על בריותיך וכו'! השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר: רעיא שטיא! השתא אמרת דא? למה לא אמרת בשעתא דאמרית לך (ז, א): 'כי אותך ראיתי צדיק לפניי וגו',' ואחר כך 'הנני מביא את המבול מים', ואחר כך 'עשה לך תיבת עצי גופר;' כל האי אתעכבית ואמרית לך, בגין דתיבעי רחמין על עלמא; ומכדין שמעתא דתשתזיב בתיבותא – לא עאל בליבך למיבעי רחמין על יישובא דעלמא, ועבדת תיבותא, ואשתזיבת; וכען, דאתאביד עלמא – פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים? כיון דחזא נח כך – אקריב קרבנין ועלוון; דכתיב (ח, כ): 'ויקח מכל הבהמה הטהורה, ומכל העוף הטהור וגו''.
'אמר רבי יוחנן: בוא וראה, מה בין צדיקים שהיו להם לישראל אחר נח, ובין נח: נח לא הגין על דורו, ולא התפלל עליהם כאברהם; דכיון דאמר קודשא בריך הוא לאברהם (בראשית יח, כ): 'זעקת סדום ועמורה כי רבה', מיד – 'ויגש אברהם ויאמר וגו',' והירבה תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, עד ששאל שאם ימצא עשרה צדיקים – שיכפר לכל המקום בעבורם (שם, לב), וחשב אברהם שהיו בעיר עם לוט ואשתו ובנותיו עשרה צדיקים, ולפיכך לא התפלל. אחר כך בא משה, והתפלל, והגין על דורו; כיון שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות שם, ח): 'סרו מהר מן הדרך,' מיד – עמד משה בתפילה: 'ויחל משה וגו',' עד שאחזתו חלחלה. רבנן אמרי: לא הניח משה להקדוש ברוך הוא, עד שנתן נפשו עליהם מן העולם הזה ומן העולם הבא; דכתיב: 'ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת.' אמר רבי יוסי: מהכא (תהלים קו, כג): 'ויאמר להשמידם; לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו.'
'אמר רבי יהושע: מה ראה נח שלא ביקש רחמים על דורו? אמר בליבו: אולי לא אמלט? דכתיב: 'כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה;' כלומר: לפי הדור; ולפיכך לא ביקש רחמים עליהם. אמר רבי אלעזר: אפילו הכי – הווה ליה למיבעי רחמי על עלמא, בגין דניחא ליה לקודשא בריך הוא מאן דיימר טבא על בנוי. מנא לן? מגדעון בר יואש: דלא הווה זכאי, ולא בר זכאי; ומשום דאמר טיבותא על ישראל – אמר ליה קודשא בריך הוא (שופטים ו, יד): 'לך בכוחך זה, והושעת את ישראל מ[כף] מדין!' מהו 'בכוחך זה'? טיבותא דאמרת על בניי!'
מי נח זאת לי
מחוייבות זו, ללמד זכות על בני ישראל, טמונה בפסוק 'כי מי נח זאת לי'. וכמו שהבאנו שדקדקו בזוהר לשון זו, ש'מי נח' גרמו לגלות 'זאת' בעולם, 'זאת אות הברית: את קשתי נתתי בענן'. שאין מי שישגיח על העולם ויתפלל עליו, אלא הקדוש ברוך הוא עושה לכבוד שמו הרמוז ב'זאת' (ראה בפי' הסולם שם אות רלח).
כן נראה לרבינו יעקב סקילי תלמיד הרשב"א בספר תורת המנחה (פרשת צו דרוש מא עמ' 383) שכתב, אחר שביאר יסוד המילה 'זאת', שבאה כ'סימן ואות להורות על ייחוד ה' ואמיתת מציאותו': 'ועל זה נאמר: 'כי מי נח 'זאת' לי וגו';' כלומר: ממי המבול שהבאתי, נתתי 'זאת' הברית להנהיג בה עולמי. וזה שייחס מי המבול בנח, ואמר 'מי נח,' ולא אמר 'מי המבול;' מפני שהוא גרם לשחת הארץ: שלא ביקש רחמים על אנשי דורו, כדרך שמבקשים הצדיקים על אנשי דורם'.
והיינו דהקדוש ברוך הוא מזכיר 'מי נח' על ידי הקשת, להזכיר הברית; ובכלל זה רמז בלשון 'מי נח' להזכיר לאדם את מחויבותו ואחריותו על הכלל. וגם זה נרמז בקשת, להזכיר מחוייבות האחריות!
אחריות על הכלל
אכן, מחוייבות זו – לא רק מ'מי נח'; אלא אחריות שכמוה כדין ערבות של ישראל, שעליה אמרו (ע"ז יח. שבת נד:): מי שבידו למחות באנשי עירו ולא מוחה – נתפס בעוון אנשי העיר. וכנפסק בשולחן ערוך (הגה יו"ד סי' קנז סע' א).
כך כתב בספר הכתב והקבלה (בראשית לד, כז): 'אשר טימאו'. כלומר: אשר גרמו וסבבו הטומאה. כי אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה – מכל מקום, מפני שהיו יודעים בו ושותקים, וגם התרצו להימול, והשתדלו לייפות הדבר – לכן נתייחסה המעשה גם אליהם. על דרך 'מי שבידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפס בו'.
'הלוא תראה: כי מי המבול, שהיו באמת לרשעת עוון הדור ההוא – וקראו הכתוב 'מי נח;' ככתוב: 'אשר נשבעתי מעבור מי נח [עוד] על הארץ'. על שהאשים ונמנע להתפלל עליהם ולהצילם – נקראו 'מי נח,' שהוא היה סיבה לאבד הדור ההוא! כדאיתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי [ספר הזוהר]; ובזה אין צורך לתוספות דברים.'
עיקר הלקח מהפרשה: 'מי נח!'
העניין מדהים: חכמים תיקנו להפטיר הפטרה זו, רק בשביל איזכור 'מי נח'! למדנו, שמה שיש ליקח מהפרשה – הוא זה המסר: חובת אחריות היחיד על הכלל! ומנהיג שאינו נוטל אחריות – הרי האשמה תלויה בו!
אחריות תפילה על הכלל
אולם נראה, דבזה גילו חז"ל: שלא רק מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס; אלא אפילו אם אינו יכול למחות, אבל יכול להתפלל, ואינו מתפלל – גם הוא נתפס!
כן מצאנו ברוצח בשגגה, שנצטווה (במדבר לה, כח): 'כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. ואחרי מות הכהן הגדול – ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו' .
ואמרו במשנה מכות (יא).: 'לפיכך, אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות: כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו'. ואמרו בגמרא: 'טעמא – דלא מצלו; הא מצלו – מייתי! והכתיב (משלי כו, ב): 'כציפור לנוד, כדרור לעוף; כן קללת חינם לא תבוא!' אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן, ולא ביקשו!
'ואיכא דמתני: כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו. טעמא – דמצלו; הא לא מצלו – מייתי! מאי הווה ליה למעבד? הכא אמרינן: טוביה חטא – וזיגוד מנגיד? התם אמרי: שכם נסיב – ומבגאי גזיר? אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו!
'כי הא, דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי!'
כלומר: האחריות הרובצת – היא גם על תפילה!
ינוחו על משכבותם
לפי זה נראה לבאר הפסוק (ישעיהו נז, ב): 'יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, הולך נכוחו', שנדרש בכתובות (קד.) על פטירת הצדיקים. לכאורה, יש לתמוה: מדוע פתח וסיים בלשון יחיד: 'יבוא' ו'הולך', ובאמצע אמר הכתוב בלשון רבים: 'ינוחו על משכבותם'? אך לדברי האר"י – מיושב שפיר: כי במיתת הצדיק, יבוא שלום וינוחו גם אחרים על משכבותם.
נראה הסבר העניין לפי האמור בדברינו כאן, כי בפטירתו של הצדיק, חסרה תפילתו שהיה מתפלל על החיים ועל המתים. הרי שהיו תלויים בו בחייו; ולכן גם בפטירתו תלויים בו, וזוכים לעלייה בזכותו.
גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם
הראוני, שכן כתב בתניא (איגרת הקדש סי' כז) בביאור דברי הזוהר (אחרי מות עא):' :צדיקא, אף על גב דאיתפטר מהאי עלמא – לא איסתלק ולא איתאביד מכולהו עלמין; דהא בכולהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי'. דבחייוי – אישתכח בהאי עלמא בלחודוי; ולבתר – אישתכח
זו לשון הרמח"ל במסילת ישרים (פי"ט): 'ואמנם עוד עיקר ב' יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור. שהנה, ראוי לכל חסיד, שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו; לזכות אותם ולהגן עליהם! והוא עניין הכתוב (ישעיה ג, י): 'אימרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו'; שכל הדור אוכל מפירותיו! וכן אמרו חז"ל (ב"ב טו.): 'היש בה עץ' (במדבר יג, ח) – אם יש מי שמגין על דורו כעץ.
'ותראה, שזהו רצונו של מקום: שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם. והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויק"ר פ' ל סי' יב): יבואו אלה [צדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים כאתרוג שיש בו טעם וריח וכו'] ויכפרו על אלה [שאין בהם]; שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באובדן הרשעים; אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם.
'וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפילתו בפועל; דהיינו: שיתפלל על דורו, לכפר על מי שצריך כפרה; ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו!
'וכבר אמרו ז"ל (יומא עז.) על הפסוק (דניאל י, יב) 'ואני באתי בדבריך', שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד – אלא כשלימד סניגוריא על ישראל. וגדעון נאמר לו: 'לך בכוחך זה' – לפי שלימד סניגוריא על ישראל; כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב – אלא למי שאוהב את ישראל! וכל מה שאדם מגדיל בתלת עלמין וזמין לגבייהו.' דהיינו לא רק בעולם העליון הוא משפיע חיים; אלא גם בזה העולם. שכשם שבחייו היה משפיע חיים על בני דורו – כן בפטירתו משפיע חיים עליהם, ויותר בפטירתו. ובעיקר לאלו שהיו קרובים אליו, הקרוב קרוב קודם. וזהו עניין 'שבק חיים לכל חי.' וכבר אמרו בחולין (ז:): 'דאמר רבי חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן – יותר מבחייהן; שנאמר (מ"ב יג, כא): 'ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד; וישליכו את האיש בקבר אלישע. וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו'. נמצא כי חיות ממש הם משפיעים אחר פטירתם. [א"ה. ראה עוד במאמר 'מסירת התורה' לפרשת בהעלותך.]
בצער ודמעות על פטירת צדיק, נבנות הנשמות שלא זכו
מצאתי, שהדברים מבוארים יותר בספר מגיד מישרים (פ' כי תצא): 'וכי היכי דכד אתי צדיקא להאי עלמא, מייתי עימיה כמה נשמתין דאתיין לאלוואה יתיה וליקרא ליה, כמא דאמרן; וזכי בהו לאתנבאה [להתבנאה. כן צריך לומר, וכן העתיקוהו רבים; וכן להלן] בגופי – הכי כד מסתלק מעלמא, וספדין ליה; אתו הנך נשמתין דלא זכו למיעל לגנתא, ומתחברי בהדיה בהוא הספדא; ובההוא זכו זכאן לאתנבאה בהאי עלמא בגופי. דאיהו מסתלק לעילא, ואינון נחתין לאתנבאה בגופי.
'והיינו רזא דהספדא ובכיא על צדיקא: דבהנהו פתיחו דמתפתחין מבועין לאושדא דמעין – מתפתחין מבועין עילאין, לנחתא הנהו נשמתין דקאמרן.
'והיינו רזא 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם וגומ', ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגומ'' (ויקרא י, ו): דאי לא יבכו – 'על כל העדה יקצוף!'
'ומשום הכי קרינן ביום הכיפורים מיתת בני אהרן. ביום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, משום דביום הכיפורים מסתלקא מלכות לנקטא נפשין דתפלג כולי שתא. וכיון דקרינן מיתת בני אהרן, ומצטערינן עלייהו – הווי כאילו מיתו בההוא יומא, וספדו עלייהו; ועל ידי כן מתוספי כמה אלפין ורבוואן נפשין למיחת בההוא שתא. 'והיינו רזא דצדיקים מולידין במיתתהון יותר מבחייהון'.
בדברי המגיד מתחדש, שלא רק בפטירת הצדיק וביום זכרונו הוא משפיע חיים; אלא אפילו כשמצטערים עליו ומספידין אותו – נחשב כאילו מת באותו הזמן, וגם אז משפיע חיים כביום מיתתו! אהבתו לישראל – גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו! ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה: שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם, ולבטל הגזירות הקשות, ולפתוח עליהם שערי הברכה!
'הא למה זה דומה? לאב, שאינו אוהב שום אדם – יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת. והוא דבר שהטבע יעיד עליו. והוא עניין כהן גדול שאמרו עליו: 'שהיה להם לבקש רחמים על דורם, ולא ביקשו'. וכן אמרו: 'ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה.' הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם'!
אחריות על החיים והמתים
ראיתי להביא כאן, מה שכתב מרן רבינו חיים פלאג'י זצ"ל בשו"ת חיים ביד (סי' קיד): 'מה שנהגו בעירנו איזמיר, יגן עליה א'להים, ובכמה עיירות, שנותנים קדיש בתרא להרב מ"ץ [מורה צדק] שבעיר – שמעתי מפי קדוש מורינו ורבינו הרב הגדול מר זקני אור היר"ח [רבינו רפאל יוסף חזן, בעל 'חקרי לב'] ז"ל שהיה אומר: כי יען אמירת הקדיש הוא להגן על נפש המת להצילו מן גהינם; והרי יש כמה מתים שבישראל שלא זכו לבנים שיאמרו קדיש עליו – לכן תיקנו שיאמר הרב מ"ץ קדיש, והוא מגין לכל נפשות מת שמתו שאין להם מי שיאמר קדיש בעדם. זה תוכן דבריו.
'והמנהג הוא, דהיכא דהש"ץ [שליח ציבור] נוטל רשות מהרב מ"ץ – ועל הרוב נותן לו רשות ואומר. ולכאורה היה נראה, כי לא נכון ליתנו לאחר, אחרי שיש תועלת לנפשות המתים שאין מי שיאמר קדיש בעדם! ואפשר לומר: כי כיון שהוא ש"ץ, וברשות הרב מ"ץ הוא אומר קדיש – אפשר דאהני להו אמירת קדיש זה גם לאלו. ואי נמי: לפעמים הרב מ"ץ מלבשתו ענווה ויראה, ואינו רוצה ליטול שררה ולומר קדיש. ובפרט, כשיהיה הש"ץ אדם חשוב ותלמיד חכם. או לפעמים, שיש בבית הכנסת בני אדם שהם בתוך י"ב חודש על אביהם ואימם, והוא מוחל להם; ואפשר כי כל כהאי גוונא, זכות זה עם אמירת קדיש, ושעונה אמן אחריהם – מהני; והכל לשם שמיים.
'ואנוכי נוהג לומר קדיש אחרי פרשת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, קדיש דרבנן. וגם אחר התפילה ללמוד פרק אחד משנה, ולומר קדיש דרבנן. ובזה אנוכי מכוון בעד נפשות כל מת הצריכים רחמים לנוח נר"ן [נפש רוח ונשמה] במנוחות שאננות בעדן גן א'להים. וקדיש בתרא תמיד אנוכי מרשה שיאמרו אחרים: הש"ץ, או אנשים שהם בתוך י"ב חודש על אביהם ואימם ושאר קרוביהם, ובזה אנחנו יוצאים ידי חובת שמיים, וידי חובת הבריות. ויהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמיים; אמן.
קדיש
'ויש לכוון באמירת הקדיש המרביץ תורה, לג' דברים: על התורה – בעבור נפשות המתים המחזיקים בתורה בידינו. ועל העבודה – בעד נפש אביו ואימו; כי ידוע כי הבן חייב לכבד את אביו ואת אימו, ומכבדו בחייו מכבדו במותו (קדושין לא:; שו"ע יו"ד סי' רמ סע' ט). ואמרו בזוהר הקדוש (תיקו"ז הקדמה ז:) כי צריך להיות הבן כעבד לרבו, לגבי אביו ואימו . וזהו עבודה. ועל גמילות חסד – היינו לכוון בעד נפשות המתים אשר מתו בלא בנים; והרי באמירת קדיש ומכוון לעילוי נשמת המתים הללו – הרי הוא עושה גמילות חסד, וחסד שעושה עם המתים הוא חסד של אמת (זוהר אד"ר נשא קלג: ועוד). ואשרי הזוכה במעשיו לעשותן לשם שמיים, ולעשות נחת רוח למתים ולחיים.
'וזהו לפי מה שקיבלנו, כי אמירת קדיש המרביץ תורה – הוא בעד המתים; וכדברי הגאון מז"ה [מר זקני הרב] ז"ל, וכמו שכתבתי לעיל. ברם, אנוכי אומר, כי הטעם שנתקן לומר קדיש בתרא הרב המרביץ תורה – הוא כי חיובא רמיא על כל רב ומנהיג בדורו, להתפלל תמיד על בני דורו. ונוסח 'על ישראל ועל רבנן וכו'' – הווי תפלה כוללת לבקש עליהם רחמים. ובוא וראה בזוהר הקדוש בזוהר חדש (נח לח סע"ב), כמה הפליגו בזה, שחייב כל רב ודיין שהוא ראש על העדה להתפלל תמיד על בני דורו; וכמה נתגנה נח על זה, שלא ביקש רחמים על דורו – עד שקראו הקדוש ברוך הוא 'רעיא שטיא!' ועיין מה שכתבתי בספרי הקטן תוכחת חיים סדר נח, מה שכתבתי בזה בסייעתא דשמיא. והוא טעם נכון; וקל להבין'.
כלומר: מוטל עלינו רגש אחריות, לא רק על החיים איתנו; אלא אפילו על המתים: להתפלל בעדם ולבקש בעדם רחמים!
סנגוריא על ישראל
עוד ראיתי להרדב"ז בתשובה (ח"ו סי' ב' אלפים רצד), עד כמה הקדוש ברוך הוא שמח בתפילת הצדיקים על בניו, ובלמדם עליהם זכות: 'שאלת ממני, אם יש לו אצלי טעם, למה הטריח הקדוש ברוך הוא את אליהו מהלך ארבעים יום, עד אשר בא אל הר א'להים, והראהו כל אותה מראה (מ"א יט, ח ואילך)? והלוא בארץ ישראל, אשר שם עיקר הנבואה והקדושה – היה יכול להודיעו הנבואה! כי הר חורב, אחר שנסתלקה השכינה – לא נשאר בו שום קדושה!
'תשובה: כבר ידעת, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו על בניו קטיגוריא, ולא דלטוריא, אלא סנגוריא וזכות; ורוצה שהצדיק יתפלל על הדור, כאשר עשה אברהם אבינו עליו השלום, ולא כאשר עשה נח. ולכן כתיב 'מי נח,' ונקראת על שמו. ואליהו ז"ל, לעולם היה מקנא; והכי איתא במדרש (פדר"א פכ"ט): אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעולם אתה מקנא! קינאת בשיטים על גילוי עריות (במדבר כה, יא); קינאת על הברית, דכתיב (מ"א שם, י): 'כי עזבו בריתך בית ישראל;' חייך, שאין ישראל עושין ברית – עד שאתה רואה בעיניך! וכו'. ואתיא כמאן דאמר (פדר"א פמ"ז; זוהר כי תשא קצ.) פנחס – זה אליהו. והכי משמע נמי (שם, ד): 'קח (נא את) נפשי; כי לא טוב אנוכי מאבותיי;' משמע: שהאריך כבר ימים הרבה. וכשראה הקדוש ברוך הוא שלעולם היה מקנא, ולא היה מלמד על ישראל זכות, ולא התפלל עליהם; אלא אדרבא: נשבע 'אם יהיה השנים [האלה] טל ומטר – כי אם לפי דברי' (שם יז, א); וראה בצערן של ישראל שהיו מתים ברעב, ולא התפלל, עד שריחם הקדוש ברוך הוא בשנה השלישית, ואמר (שם יח, א): 'לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה'; ואפילו אחר שאמרו כל העם 'ה' הוא הא'להים' (שם, לט) – לא התפלל עליהם, אלא אדרבא: שאל את נפשו למות; והיה הקדוש ברוך הוא מתאווה שיתפלל על בניו!
'ואמר: וכי לא למד זה ממשה רבו, שהתפלל לפניי כמה פעמים על ישראל, ומסר נפשו עליהם? אמר: אעשה לו רמזים, ודברים אשר נעשה למשה רבו, ויזכור מעשיו, וילמוד לבטל הקטגוריא, וילמד עליהם זכות כאשר עשה משה! ולפיכך הלך בכח האכילה ארבעים יום – כאשר עמד משה 'ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל' (שמות לד, כח); והביאו אל הר הא'להים, מקום המעמד הגדול, ומשה מליץ בין ישראל ובין אביהם; והלינו במערה (מ"א יט, ט), והיא נקראת 'הצור', אשר נתיישב שם משה (שמות יז, ו), ואמר לו: 'מה לך פה אליהו?' כלומר: מי הביאך פה, מקום משה רבך? אולי יזכור, וישוב לבקש רחמים! ואדרבא: הוסיף לומר דלטוריא (מ"א שם, י): 'עזבו בריתך בני ישראל: את מזבחותיך הרסו; ואת נביאיך הרגו בחרב'; ובכלל 'את מזבחותיך הרסו' – רמז שהיו בונין מזבחות לעבודה זרה.
'אמר לו הקדוש ברוך הוא: עדיין אתה מקנא? 'צא ועמדת בהר לפני ה'' (שם, יא), כאשר אמר למשה (שמות לג, כא-כב)' :הנה מקום איתי, וניצבת על הצור [וכו']; ושמתיך בנקרת הצור וגו'' – והיא המערה – והראהו ולימדו י"ג מידות רחמים (שם לד, ה-ז), ואמר לו: אם יעשו לפניי כסדר הזה – מיד אני מרחם עליהם (ר"ה יז:), כדי שיתן אליהו אל ליבו, ויזכור י"ג מידות של רחמים. והעביר לפניו רוח גדולה וגו' (מ"א שם, יא); במדרש (ב"ר פ' כד סי' ד; ילקו"ש מלכים רמז ריט): אמר לו: בשעה שהרוח יוצא לעולם – הקדוש ברוך הוא מרשלו בהרים ומשברו בסלעים, ואומר לו: היזהר, שלא תזיק את בריותיי! עד כאן. ועל דרך זה הרעש והאש (שם, יא-יב). והמתרגם [יונתן בן עוזיאל] אמר: 'מלאכי רוחא,' ו'מלאכי זיעא,' ו'מלאכי אישתא,' ו'קל דמשבחין בחשאי;' ורמז לו: אף על פי שיש לפניי שלוחים של זעם – חביב לפני קלא דתפילה ושבח בלחש! וזהו 'קול דממה דקה' (שם). ואמרו במדרש (תנדא"ז פ' ח): המתין לו שלוש שעות ועדיין עמד בדבריו הראשונים, ואמר קנוא קנאתי; עד כאן. כיון שראה הקדוש ברוך הוא שעדיין הוא מקנא – אמר אין זה ראוי לעמוד בעולם! אמר לו (שם, טז): 'ואת אלישע [בן שפט מאבל מחולה] תמשח לנביא תחתיך!' לקחת נפשו – אי אפשר: שכבר נתתי לו את בריתי שלום (במדבר שם, יב); להניחו בעולם – אי אפשר; דלעולם יהיה מקנא, ולא ילמוד סניגוריא על ישראל! הילכך, יסתלק לעליונים .
'ואם תשאל: למה לא התפלל אליהו על הדור? לפי שהיו בהם שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, וחשב שלא תועיל התפילה. ומכל מקום, היה לו לעשות מה שעליו; שכבר היו שם צדיקים הרבה: 'כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו' (מ"א שם, יח); ובזכותם, ובזכות תפילת הצדיק – היו השאר ניצולים, ולא יתקיים 'והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא; והנמלט מחרב יהוא – ימית אלישע; והשארתי בישראל שבעת אלפים: כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו' (שם יז-יח)!'
הרי למדנו עד כמה היא המחוייבות לרגש אחריות על הכלל: הן לסנגר על ישראל ולפעול בעדם; ואפילו אם אינו יכול לפעול – אלא רק להתפלל!
סנגוריא ודילטוריא
וראה כמה חמור עונשו של נח, עד שסיימו בזוהר חדש (נח לט:): אמר רבי יהודה בן פזי: מה היה עונשו של נח? שיצא חיגר ברגליו מן התיבה; ושכב ונתבזה; והתלוצץ עליו בנו; ועשה לו מה שעשה'!
יישוב המחלוקת בפירוש מי נח
ראיתי להערבי נחל (נח דרוש ב) שהעיר' :שמצינו מחלוקת לרז"ל, אם הוכיח נח את דורו: כי במקום אחד אמרו רז"ל שלא הוכיחם ולא התפלל עליהם, לפיכך נקראו מי המבול על שמו 'מי נח'; ובפרק חלק (סנהדרין קח:) אמרו רז"ל: דרש רבא: מאי דכתיב (איוב יב, ה): 'לפיד בוז לעשתות שאנן כו''? מלמד שהיה נח הצדיק מוכיחן ואומר להם דברים קשים כלפידים כו';' הרי שהוכיחן!'
לפי המבואר – נראה לבאר שאין סתירה: למרות שנח ודאי פעל להחזירם בתשובה; אולם עם כל זה הוא נתבע על מה שכן יכול היה לפעול, דהיינו להתפלל עליהם; וכמבואר .
פעם נכנס אל אולם בית הדין בירושלים שוטר, שהביא אסיר לדיון, בגילוי ראש. עמיתי אב בית הדין, הגאון רבי יששכר דב הגר זצ"ל, ביקש ממנו שיחבוש לראשו כיפה, אך הוא בחוצפה לא אבה לשמוע. הרב הגר הפסיק את הדיון עד שמפקדו הופיע, והבטיח כי תירשם הערה בתיק האישי שלו].
רגש האחריות של מרן זיע"א על כלל ישראל
נדמה שאפשר ללמוד אהבת ישראל ורגש אחריות על כלל ישראל – ממרן מר חמי זיע"א: זאת, מעצם הדבר שלמרות היותו מתמיד עצום שניצל כל רגע לתורה – עם כל זה מצא את הזמן לכתת רגליו מעיר לעיר במסירות נפש ממש, כדי להפיץ תורה ולקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמיים.
לא היה דבר שמרן לא שם בו את ידו. היה לו רגש אחריות. סיפרתי הרבה פעמים (מאמרים 'קניתי איש את ה'' לפרשת בראשית; בהערות למאמרים 'יחזק במעוזי יעשה שלום לי' לפרשת נח, 'אנוכי מגן לך' לפרשת לך לך, 'שלוחי מצוה' לפרשת שלח, ו'קנייני תורה' לפרשת מטות, ובהקדמת מטל השמים חלק ד עמ' 24), כי את ההצעה לכהן כדיין, הציע לי בדרך מקורית: האם תרצה להיות שותף לקדוש ברוך הוא? כשהוא מכוון למאמר חז"ל (שבת י.): שכל הדן דין אמת לאמיתו – נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. לכאורה, בעבודת הדיינות גרידא – כבר הוא מקיים חלקו בשותפות!
אך לא: זה רק עניין אחד בשותפות. היא כוללת כל תחום; כל מעשה בראשית. הוא, כשותף – פעל בכל עניין ובכל תחום, והותיר בו חותם.
ירידה למצרים
כשקיבלתי מינוי לכהן כדיין, ניסיתי לבקש שיפעל שאשובץ בבית הדין בירושלים או לכל הפחות בקרבת מקום; הן ילדיי לומדים בתלמוד תורה המסורה, וחס לי מלהעבירם אל מוסדות שאיני יודע מה טיבם. גם רעייתי באה לבקש; אך הרב לא הסכים בשום אופן: איפה שישבצו אותך – תלך! תזכה את הרבים! וכי אני לא חששתי על חינוך ילדיי? אך לא נמנעתי מרדה מצריימה! אני יודע שאתה תצליח לשמור על הילדים גם בחיפה!
השמש מאירה לכל
[א"ה. ראה בהערה למאמר 'יחזק במעוזי שלום יעשה לי' לפרשתן.] עד אז, נמנעתי מלדבר בפני נשים. עד היום אני משתדל בזה. אך אירע בימי כהונתי בחיפה, שהוזמנתי לישא דברים בתיכון בקריית ים. משבאתי – חשכו עיניי: התיכון מעורב; בנים ובנות יחדיו כבר ישובים וממתינים לי על מקומותיהם... נחרדתי: לפני נשים לבד איני מדבר; כשהם בתערובת אדבר? התקשרתי להיוועץ בו; אך הוא השיב שלוש מילים ותו לא: 'השמש מאירה לכל!' והניח הטלפון. זה היה המוטו שלו! חיפה, אינה ירושלים; אם לא תדבר אתה – לא ידבר אף אחד אחר!
[מה עשיתי? בסייעתא דשמיא, צץ במוחי רעיון, ואמרתי למנהל שהכנתי שתי הרצאות: אחת לבנות, ואחת לבנים. הוא נרתם מיד: אז שאכניס כל קבוצה בנפרד? ברוך ה'. ראשונות, היו הבנות; וכשפקחתי עיניי בתום הדרשה – מצאתי את כולן בוכות. אחר כך מסרתי את אותה הדרשה לבחורים, אך בצורה שנוגעת אליהם. היתה התעוררות גדולה. כשיצאתי, אמר לי המנהל שהתלמידים התחברו אליי, והוא רוצה שאבוא שוב. אך לא הסתייע הדבר, ולא יצא לפועל שנית.]
תנועת ש"ס
ועוד: למרות התמדתו בתורה שאין לה אח ורע, וכמו שדיברנו כמה פעמים (ראה לדוג' במאמר המספד 'עוצמות האדם הלומד תורה'); ולמרות שהתבטא באוזניי כי העיסוק בפוליטיקה הוא לדידו 'עונש'! (כנזכר בהע' למאמר 'העושק יהולל חכם' לפרשת וארא) [והנני מעיד על עצמי, כי מאז, משך שלושים שנה – לא הסכנתי עוד לדבר איתו מזה מאומה] – הקציב מזמנו להקמת תנועה פוליטית שתרוץ לכנסת, בראותו כי גופי תורה תלויים בה!
הוא נוכח אז, שגם החלטות בענייני תורה ורבנות – תלויות בחוקי הכנסת. אפילו ההחלטה מי יהיה רב ראשי – נתונה לחברי הכנסת; שהרי החוק שקצב את כהונתו, למרות ההבטחות שניתנו לו על ידי כלל חברי הכנסת – עבר לבסוף בקולותיהם של חברי כנסת דרוזי וערבי!
בד"ץ ספרדי
רגש האחריות הזה, פגע בפרנסתו ובכבודו: כך סיפר לי: בבואו ממצרים, היה חסר כל ממש, וחיפש פרנסה. הוצע לו אז על ידי בית הדין צדק של העדה החרדית, להקים מקביל אליהם 'בד"ץ' לספרדים, והם יתמכו בו ובפעילותו. רק תנאי אחד להם: שיכתוב 'קול קורא' סמוך לכל מועד בחירות לכנסת, שיש איסור תורה להצביע. הוא הביע הסכמה, באם ישוכנע באמיתת האיסור; אך כמה וכמה משלחות שנשאו ונתנו עימו – שמעו הימנו כי לדעתו, דעת תורה – חובה קדושה להשתתף בבחירות ולהצביע! אי אפשר להשאיר את ענייני היהדות בידי עוקרי הדת, ויש להציל מן הארי והדוב!
לשם כך, ויתר על פרנסה מכובדת בכהונת גאב"ד הבד"ץ הספרדי! כמו כן, בשביל הקמת התנועה, הוא גם התפטר כמה לפני הזמן מכהונתו בבית הדין הגדול, כדי שיתאפשר לו לעסוק בעניינים פוליטיים!
גופי תורה תלויים בה
יתרה מכך: כשהחליט להקים את התנועה – עמדו כל הרבנים הספרדים מנגד, ולא נחלצו לעזרתו. בראותי את צערו, ניגשתי על דעתי לישיבת פורת יוסף בתוך הסדר, וישבתי כתלמיד לפני הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ושאלתי: מדוע הרב לא נחלץ לעזרתו של מרן מר חמי? האם אחריות כלל ישראל מוטלת רק על הרב עובדיה?
ענה לי ראש הישיבה: דייך שאני לא יוצא נגד! הן שנינו (תרומות ח, יב): 'וכן נשים שאמרו להם עובדי כוכבים: תנו אחת מכם ונטמא; ואם לאו, הרי אנו מטמאים את כולכם – יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.' לדעתו, כניסה לכנסת – זו בחינת 'תנו לנו אחד מכם ונטמאו!'
שוב שאלתי: הן יש גם הלכה, שכל 'עת לעשות לה' – הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו; ברכות ט, ה ועוד)! והשיבני: לזה – צריך בית דין. שאלתי: לא מספיק בית דין של הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי, רבי אלעזר מנחם מן שך והרב עובדיה, שתמכו כאחד בהקמת התנועה? על זאת ענה לי: זה בית דין בשבילך.
[אגב, לבסוף הוא שינה קצת דעתו, והיה אומר כי מי שנוהג להצביע – מחוייב להצביע לתנועתו של מרן, מפני 'ומבשרך לא תתעלם' (ישעיה נח, ז); כי לא יימצא אחר שידאג לתלמידים הספרדים [א"ה. וכן העיד תלמידו בשו"ת ברכת יהודה (ח"ה עמ' טו)]].
ניגשתי אחר כך לעמיתו, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל. שוב העילתי טענתי: האם אחריות כלל ישראל מוטלת רק על כתפו של הרב עובדיה?
ענה לי הרב, כי לדידו – בחירות לכנסת, כמוהם כקטניות בפסח. נהגו בהם האשכנזים איסור (הגה בשו"ע או"ח סי' תנג סע' א); היש בו טעם מספיק לאיסור? לאו; ומכל מקום, כיון שנהגו – נהגו. וכמו כן ההשתתפות בבחירות: כבר נהגו איסור בזה, למרות שאין טעם מספיק לאיסור.
חזרתי אל מרן מר חמי זיע"א, והבאתי לפניו את טענותיי ותשובותיהם של ידידיו; והוא קם בחמת זעם: איזו תשובה זו? האם אנו נכנסים לטמא חס ושלום??? אנו נכנסים לטהר את עם ישראל וילדי ישראל!!! ילדי ישראל הם קטניות??? אלו גופי תורה!!!
[כיוצא בזה נהג לומר מחותני, מרן הגאון רבי שלום כהן זצ"ל: 'ה'כנסת' היא ביוב; אך לפעמים חובה לקפוץ לביוב, כדי להציל ילד יהודי!' [א"ה. ראה עוד במאמר המספד 'ממעון שמיך'].]
אכן, ארבעים שנה אחרי אותם הימים – אנו חוזים בעינינו את מפעלות תנועתו למען הכלל והפרט; למען התורה ועם ישראל! בתחילה – הציבור החרדי היה מעט מזעיר; וכיום, בן פורת יוסף, מאות אלפים הדוגלים בתורה ובדרכי גדולי הדור!
ועוד דבר עצום: לא רק שבזכות תנועתו מפלגות אחרות ששלטו במוסדות הדת נעלמו; כמה סכנה נשקפה לציבור הספרדי ממפלגת 'תמ"י', שבשם העדתיות היתה עלולה לסחוף את הציבור אחריה, בעוד ובראשה עמדו גם אנשים שלא חבשו כיפה! ועתה, בזכות מרן ותנועתו – כמה הם בני התורה הספרדים בדורנו זה!
כך נרתם בכל כוחו להקמת התנועה, למרות שחש בודד במערכה; והכל – מרגש האחריות שבער בו.
[א"ה. ראה עוד בהקדמת מטל השמים חלק ד (עמ' 25).]
אכפת לו הרבנות!
הוא אמר לי פעם על איזה רב, שתמך בבחירה של רב זוטר לרבנות, 'לא אכפת לו הרבנות!' זה חרה לו. הוא ראה את האחריות והכח שיש בידי הרבנים, והתאמץ בכל כוחו להעמיד בכל מקום את הטובים ביותר.
הזכרתי פעם (הע' למאמר 'מסירות נפש לתורה' לפרשת אחרי מות), כי הרבנים שלפניו – מסרו שני שיעורים בשנה, וגם זאת – מתוך הכתב. אצלו – לא היה אפשר לעמוד בהספק של השיעורים שלו! עד כדי שהוצרכו למסוק, כדי להטיסו למסור שיעורים ממקום למקום! זה לא ב'תקנון' של רב ראשי; זה רגש האחריות שלו!
גם זה היה מסירות בשבילו, לקום מהלימוד. אמר לי פעם: מאוד קשה לי לנסוע לחו"ל. אבל כשאני עושה שם קבלת עול מלכות שמיים, ורואה אנשים מחפשים מה להשים על הראש; שמים ניירות, ובוכים – אני מקבל כח!
היתה לו אחריות. גם המאמץ שהתאמץ לכתוב ולהספיק יותר – היה מתוך אחריות כבדה על כלל ישראל!
הוא החזיק בכל תואר אפשרי: ראש ישיבה; רב; מורה הוראה; דיין; אב בית דין וכו' וכו'. זה לא הספיק לו; גם 'נשיא מועצת חכמי התורה!' והוא הצליח ושינה בכל מקום! נלחם בכדורגל בשבת; אפילו ממלחמות עם עמיתיו הרבנים למען עם ישראל – הוא לא התחמק!
הכרת טובה לגדולי ישראל
אכן, אחריות זו רובצת לפתחו של כל אחד ואחת מאיתנו. עד כמה עלינו להכיר טובה לאותם גדולי ישראל, הנוטלים על שכמם את האחריות להנהיג את התנועה, ולקבל החלטות כואבות וכבדות לטובת עם ישראל כולו! הן להחלטות המתקבלות כאן בארץ ישראל – השלכה ישירה גם על קהילות ישראל בגולה! כל אשר בידו להכריע במערכה – הרי היא מוטלת עליו, ואינו יכול לחמוק מהאחריות!!!
האחריות מחייבת אפילו למכור את התפילין!
כידוע (קובץ אגרות חזו"א ח"א אגרת קב. וראה עוד בפאר הדור ח"ב עמ' קצב בהע'), מרן החזון איש תמך בחובת ההצבעה בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, מהנימוק שגופי תורה תלויים בהם. משום כך גם חייב את תושבי בני ברק ליטול אחריות ולהצביע, למרות שהיו צריכים לשלם דמי חבר.
כאשר בא אליו אברך, וטען שאין לו את הכסף הדרוש לדמי חבר – הורה לו שימכור את התפילין שלו; כי ידי חובת מצות תפילין – אפשר לצאת בתפילין של חברו; מה שאין כן בהצבעה, שאין אפשרות לצאת ידי חובה בהצבעת חברו! (פאר הדור ח"ב עמ' צה-צו; במחיצת החזו"א עמ' 229).
הקריאה המהדהדת מתחילת העולם ועד סופו 'מי נח'
מעתה, חובה קדושה להטות אוזן לקול הקריאה 'כי מי נח זאת לי', אשר מהדהדת מתחילת העולם ועד סופו מאז ימי נח ועד דורנו אנו. קריאה התובעת לא לעמוד מנגד; אלא לקיים חובתנו, לפעול למען התורה ולמען כלל ישראל!
זאת, ניתן לקיים בפתקה אחת קטנה; לשלשלה לתיבת הבחירות. שבפתקה של כל אחד ואחד – גופי תורה תלויים: הן עתיד התורה ילדי ישראל ובני הישיבות; והן עתיד עם ישראל בארץ ובתפוצות!
אתה, אולי יכול להסתדר. אתה תלמד גם בכלא. אבל אחרים??? הכל תלוי בזה! חזיוק כאן – הוא חיזוק בכל העולם; חולשה כאן – היא חלילה חולשה בכל העולם!!!
האחריות היא על כל פתק הצבעה. חייבים לחלץ חושים. לפעול שכח התורה יעלה. אני לא יודע כמה אחריות יש על אנשי מאה שערים שלא הצביעו. אם היה עוד אחד או שניים משם – ודאי היה עובר כבר חוק!!! התפיסה ההשקפתית שלהם בהחלה היתה, למה לנו להיכנס לסיפור הזה; חילול ה'! כולם חילונים בארץ, עושים מה שרוצים. היום, אני לא יודע מי יתיר דבר כזה! הורסים את הדת כאן! הוכח מעל לכל ספק שכל הצביון היהודי כאן – תלוי בכוח ובגודל הנציגות החרדית! אי אפשר להתחמק בשום אופן!
גם רמז יש על האחריות התלויה בפתקה, בתיבות 'כי מי נח זאת לי', אשר עולה מספרן בגימטריה כמספר 'ירושלם', וכן עולה מספר 'פתקה' [עה"כ; 586.] כלומר: גם 'פתקה' מחייבת, כי גם 'ירושלם' תלויה ב'פתקה'. גם הקדושה תלויה ב'פתקה'!
[א"ה. ראה עוד במאמר 'מנהיגות תורנית' לפרשת דברים].
א ב א א"ה. ראה בשמות רבה (פ' מב סי' ט) שבעצם האמירה 'הניחה לי' (שם, י) – רמז הקדוש ברוך הוא למשה, שהוא מבקש שיפייסנו. א"ה. בתורה הקדים הכתוב לומר 'הנני מביא', ואחר כך אמר לו 'כי אותך ראיתי'. ועל כל פנים גם בהמשך הכתובים יש בדומה לזה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ג ג יומא דאשכבתיה דמרן זיע"א ג' חשון בשולי המאמר, ביומא דאשכבתיה דמרן מר חמי זיע"א [ג' חשון תשפ"ז] מצאתי שגם יום זה מסוגל, לפי מה שהביא מרן החיד"א (דבש לפי מערכת כ אות ז)' :כהן גדול. מאי דכתיב 'עד מות הכהן הגדול;' הטעם – כי במותו ילקט עימו כל אינון נשמתין דאזלין ערטילאין, ואז עולה עימו נשמת הנרצח. ולכן, אחר שזה הנרצח הולך אל המנוחה – אז גם כן הרוצח ישוב אל נחלתו. 'וכן היו נוהגים הכנענים שבארץ ישראל: היו מכניסים מתיהם בארונות במערות, עד מות אחד גדול הדור. ואז מוליכים כולם לקברו באותו יום; כי על ידי אותו הגדול – ינוחו במשכבותם על מנוחתם כל השאר. והנה באותו יום שעברו המרגלים – מת איוב, שהיה גדול הדור; והוציאו ארונותיהם. לכך חשבו המרגלים שהארץ היא 'אוכלת יושביה' (במדבר יג, לב). ליקוטי גורי האר"י ז"ל כתב יד [א"ה. וכן הוא בש"ך על התורה (שם, ובגימטריאות).] ובדף על הדף (מכות יא.) הביאו להאדמו"ר הלב שמחה מגור, שכתב לפי זה' :שכמו שבעת מיתת הצדיק יש עלייה לנשמות נידחות – כן הוא בכל שנה ביום דהילולא של הצדיק, יש עליה לנשמות הצריכות תיקון'. ד ד א"ה. ראה עוד בזה במאמרים 'שה פזורה ישראל' ו'צופה נתתיך לבית ישראל' לפרשת קו רח. א"ה. תימה שנעלמו דברי הזוהר הללו מרבינו האור החיים בראשון לציון (יו"ד סי' רמב סע' לד) שאין חיוב תשמיש כעבד אלא ברבו ולא באביו. וכמו כן נעלמו ממהר"י עייאש (בני יהודה דף נז ע"א) שחלק עליו מסברא גרידא, וממרן החיד"א (ברכ"י יו"ד סי' רמ סק"א) שהעיר עליהם רק מהרמב"ם (פ"ו מממרים ה"ג ). זכורני, ששבת אחת ראיתי את אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל קם משנת ה ו ה ו הצהרים סהרורי ומרוגש. לשאלתי, ביאר: הוא חלם חלום המסעיר אותו, וסבור כי החלום אמת: בשנתו, באו אליו צדיקים שנפטרו מכבר, בטענה: למה לא הזכירם היום? אכן, אבא זצ"ל היה ש"ץ ורב בית הכנסת רבי מאיר בעל הנס בשכונת בקעה, והיה נוהג כשהיה מתפלל ומזכיר נשמות – להזכיר בכלל גם נשמות הצדיקים, ואותם שלא זכו שיזכירום. והנה הוא נזכר, כי אכן באותה השבת, שכח להזכירם! לפיכך באו אלו אליו בטענה, להזכירו. מיד קם בזריזות ללכת לבית הכנסת, ולהזכירם בפתיחת ההיכל של מנחה. ז א"ה. בזוהר חדש (נח לט:) סיימוה איפכא: 'אמר רבי יצחק: לא זז אליהו משם – עד שנשבע לפני הקדוש ברוך הוא, להורות זכותן של ישראל תמיד. וכל מי שעושה זכות – הוא מקדים ואומר לפני הקדוש ברוך הוא: כך וכך עשה עכשיו פלוני! ואינו זז משם עד שיכתבו זכותו דההוא גברא; דכתיב (מלאכי ג, טז): 'ויכתב ספר זכרון לפניו ''. רגש האחריות הזה מחוייב. אני זוכר, שפעם ישבתי בבית הדין בתל אביב, ופתאום החריד קול נפץ אדיר את העיר. מחבל מתאבד ח ז ח פוצץ עצמו ברחוב דיזנגוף, ורבים קיפחו את חייהם. פניתי אל אב בית הדין, הגאון רבי מנחם ציוני זצ"ל, ושאלתי: האם לא מוטל עלינו איזה חיזוק, מצד האחריות לכלל ישראל? הוא לא השיב; אך תיכף, משנכנסה האישה הראשונה לידון בפנינו – הוא הציע לה מטפחת לכסות את הראש. כבר היה חיזוק בצניעות. [זה עניין לא פשוט. לדאבון הלב, אין כל כך מי שאוכף את החוק הזה, המחייב לחבוש כיפה ולהתלבש בצניעות כשבאים לעדת א'ל.
