וישלח את העורב
לעורר לב המעיין
וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (ח ז)
מקץ ארבעים יום מאז נראו ראשי ההרים לראשונה, פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב, לראות מה נעשה בעולם לאחר המבול, אמנם העורב לא מילא את שליחותו, אלא היה יוצא ושב סביב התיבה. לאחר מכן שלח נח את היונה, לראות הקלו המים מעל פני האדמה.
בגמרא (סנהדרין קח:) מבואר, שהעורב בא בטענה אל נח,מדוע בחרת לשלוח דווקא אותי? הרי מן העופות הטהורים יש בתיבה שבעה שבעה, ואילו ממיני יש רק שנים. אם יפגע בי שר חמה או שר צינה, נמצא העולם חסר מין אחד.
המהרש״א מבאר, שנח לא חשש כל כך לשלומו של העורב, לפי שהיה מן המשמשים בתיבה, ועבר על האיסור לשמש בשעה שהעולם שרוי בצער. לפיכך לא ראה נח בו זכות גדולה שבשבילה ראוי לשמרו.
גם מצד טבעו של העורב היה מקום לחשוב שאין בו תועלת. הרי הוא עוף טמא, ומצינו בו מידת אכזריות אפילו כלפי בניו, כדברי חז״ל (עירובין כב.). כאשר רואים בריה כזו, עלולים לחשוב: מה צורך יש בה בעולם, ומה טובה יכולה לצאת ממנה?
אולם כאן לימד הקב״ה את נח, שאין לדון בריה רק לפי מה שנראה לעיניים באותה שעה, אף אם עתה אין מעלתה ניכרת, עדיין יש לה שליחות בעולם, ועתידה לצאת ממנה טובה.
שליחותו של העורב
רש״י על הפסוק ״עד יבושת המים״ מביא מדרש אגדה, שהעורב היה מוכן לשליחות אחרת, בשעה שיעצרו הגשמים בימי אליהו הנביא.
בימי אחאב ואיזבל, כאשר רבים מבני ישראל נכשלו בעבודה זרה, הודיע אליהו הנביא לאחאב שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו. לאחר מכן ציווהו הקב״ה להסתתר בנחל כרית, והבטיח לו: ״ואת העורבים צויתי לכלכלך שם״. ואכן, ״והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב״ (מלכים א יז).
נמצא, שאותו עורב אשר נח לא ראה בו תועלת, עתיד היה להיות שליח לקיים את אליהו הנביא ולכלכלו בשעת הרעב, מן העוף שטבעו אכזרי יצאה טובה גדולה, והוא זכה לשמש את נביא ה׳.
יש כאן לימוד גדול, אין אנו יודעים מה טמון בכל בריה, ומה עתיד לצאת ממנה, לפעמים רואים רק את חסרונותיה, ואילו הטובה שבה נסתרת מעינינו. אך אצל הקב״ה אין שום בריה לבטלה, ולכל אחת יש מקומה ושליחותה.
אל תהי בז לכל אדם
כך שנינו במשנה (אבותפרקדמשנה ג) "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום." אין לאדם לבטל את חברו ולומר שאין בו שום מעלה, גם כאשר רואים בו חסרונות, אין יודעים מה עוד עתיד לצאת ממנו, איזו טובה יעשה, ובמה יוכל להועיל.
הרה״ק משינאווא זי״ע דייק בלשון המשנה: ״אל תהי בז לכל אדם״. אל תבזה את האדם כולו. אף אם מצאת בו דבר שאינו ראוי, אל תאמר משום כך שכל כולו אינו שווה מאומה. התבונן בו היטב, ותמצא גם מעלה טובה שיש להחשיבה, דרך בני אדם לראות תחילה את החסרון הבולט לעין, ועל ידו לדון את כל האדם. אולם הדרך הראויה היא לחפש גם את הטוב שבו, אין אדם שאין בו איזו מידה טובה, איזה מעשה טוב או איזה כוח שיכול לשמש לעבודת השי״ת.
נאמר בפסוק (איוב לה יא) "ומעוף השמים יחכמנו," גם מן העופות אפשר ללמוד חכמה ודרך ישרה. במדרש (במדבר רבה כג, ט) דרשו זאת על העורבים שהביאו מזון לאליהו הנביא, והביאוהו משולחנו של יהושפט, ולא רצו להיכנס לביתו של אחאב שהיה מלא עבודה זרה.
אם אפילו מן העורב, שיש בו מידת אכזריות, אפשר ללמוד דבר טוב, על אחת כמה וכמה שיש לחפש את הטוב שבכל איש ישראל. הרי לכל יהודי יש נשמה קדושה וכוח הבחירה, ובידו לשנות את דרכו ולהיטיב את מעשיו. גם אם הטוב שבו מכוסה עתה, עדיין הוא קיים, ויכול להתגלות.
איןהקב״ה מקפח שכר כל בריה
עוד מצינו בפרקי דרבי אליעזר, שכאשר נהרג הבל, לא ידעו אדם וחוה מה לעשות בגופו, לפי שעדיין לא ידעו דרך קבורה. בא עורב שמת אחד מחבריו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם. אמר אדם: אעשה כעורב הזה. מיד חפר בארץ וטמן את הבל.
ומבואר שם, שבשכר זה נתן הקב״ה שכר לעורבים, וכאשר בניהם קוראים ומבקשים מזון, הוא נענה להם, ככתוב (תהלים קמז, ט) "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו."
הרי לנו שאף העורב זכה לשכר על הטובה שיצאה ממנו. הוא לא נתכוון ללמד את אדם הראשון כיצד לקבור את הבל, ואף על פי כן, מאחר שעל ידי מעשהו באה תועלת, לא קיפח הקב״ה את שכרו.
כמה יש ללמוד מזה על חשיבותו של כל מעשה טוב. לפעמים עושה אדם דבר קטן, ואינו יודע כלל איזו טובה תצמח ממנו. ייתכן שאחר ילמד ממנו, יתחזק על ידו או ימצא במעשהו עזר בשעת הצורך. אין הטובה נאבדת, ואין הקב״ה מקפח שכרה.
ומכאן גם שאין לזלזל בשום בריה, וכל שכן באיש ישראל. נשמתו קדושה, ובפנימיותו טמונים כוחות טובים. לעיתים הם מכוסים תחת קשיים והרגלים שאינם טובים, אבל אין פירוש הדבר שאינם קיימים, אפשר שיבוא יום, ואותם כוחות יתעוררו ויתגלו.
אין לדון את האדם רק לפי מצבו עתה. יש להביט עליו בעין טובה, לזכור מה הוא יכול להיות, ולהאמין בכוחו לשוב ולהתקרב אל השי״ת.
לכל אחד חלקו בעבודת השם
יסוד זה שייך גם למה שאדם חושב על עצמו. כשם שאין לו לזלזל בחברו, כך אין לו לבטל את עצמו ואת חלקו בעבודת השי״ת.
נאמר (בראשית א, טז): ״ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים״. רש״י מבאר, שמתחילה נבראו החמה והלבנה שווים, אלא שהלבנה קטרגה ואמרה: ״אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד״, ועל ידי כך נתמעטה.
החתם סופר מבאר, שעיקר מעלת הלבנה בתחילה היתה שהיה לה אור משלה. ואף שכוח אורההיה פחותמכוחאורהחמה,נקראושניהם ״המאורותהגדולים״,כיכלאחדמילאבשלמות את התפקיד שניתן לו. לאחר קטרוגה נתמעטה הלבנה, ואין לה אור משלה אלא מה שמקבלת מן החמה.
לפי דרך זו, אין הגדלות נמדדת רק בריבוי האור. החמה מאירה ביום, והלבנה מאירה בלילה, ולכל אחת יש צורך ותכלית בפני עצמה. כאשר כל אחת עושה את אשר נבראה לעשות, הרי היא גדולה במילוי שליחותה.
וכן הוא בכל מעשה בראשית. יש בריות גדולות ויש בריות קטנות, וכל אחת נבראה כפי הראוי לתפקידה. אין לומר שהקטנה מיותרת מפנישישגדולה ממנה.לכלאחתמקומה,ובכל אחת מתקיים רצון הבורא.
כך גם בעבודת השי״ת. יש אדם שנתברך בכישרונות ובכוחות רבים, והוא יכול להרבות בתורה ובעבודה. ויש אדם שכוחותיו מועטים יותר, וכל דברעולה לו ביגיעה רבה, אין מודדים את שניהם באותה מידה, אלא כל אחד לפי הכוחות שניתנו לו ולפי יגיעתו.
על זה אמרו חז״ל: ״אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים״. אין הכוונה שימעט אדם במקום שבידו להרבות, אלא שכאשרהוא עושה כפי כוחו ולבו לשמים, עבודתו יקרה ורצויה לפני השי״ת.
בספריםהקדושיםמבואר,שלכלאישישראל יש חלק בתורה, וכל אחד שייך לאות אחרת בתורה. כשם שבספר תורה נצרכת כל אות, כך בכלל ישראל נצרך חלקו של כל יהודי. אין אדם יכול למלא את חלקו של חברו, ואין חלקו של האחד מבטל את חלקו של האחר.
על כן, אם רואה אדם שחברו עולה עליו בכישרונות או בהשגות, אל ייפול לבו בקרבו. עליו לעסוק בחלקו ולעשות את המוטל עליו. מה שתובע הקב״ה ממנו הוא שימלא את שליחותו בכוחות שנתן לו.
ויגבה לבו בדרכיה׳
בודאי שצריך אדם להיות עניו, להכיר בחסרונותיו ולשאוף תמיד לעלות יותר בתורה ובעבודה.אמנםהענוהאינהצריכהלהביאולידי ביטול כל מעלותיו, עד שיחשוב שאין ערך לתורתו, לתפילתו ולמעשיו הטובים.
אדרבה, עליו לדעת שעבודתו חשובה לפני השי״ת, ושניתנו לו כוחות כדי לפעול בהם. הכרה זו תעורר אותו להתחזק ולעשות עוד, בבחינת ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״.
הקב״ה אמר לנח (ז, א): "בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה," נח נבחר להינצל מן המבול, וממנו ומבני ביתו עתיד היה העולם להיבנות מחדש.
והנה על הפסוק (ז, ז) ״ויבא נח... מפני מי המבול״, כתב רש״י "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים," הקשו בספרים הקדושים:כיצדאפשרלומרכןעלנח,שהתורה מעידהעליושהיהאישצדיק,ואףנאמרבו(ז,ה): ויעשנח ככלאשרצוהוה?'וכילאחרשבנה את התיבה וקיים את מצות השי״ת, עדיין היה מסופק בדבריו?
הרה״ק מבארדיטשוב זי״ע מבאר דברי רש"י שאכן האמין נח בדברי השי״ת, אלא שהיתה חסרה לו האמונה במעלתו שלו, הוא גופיה לא החשיב את עצמו לצדיק הראוי להינצל, ולא הכיר בכוחו לפעול בתפילתו בעד בני דורו.
מתוך שפלותו היה סבור שאין בידו זכות מספקת, ולפיכך לא התחזק בתפילה לבטל את הגזירה. נמצא, שלפעמים גם שפלות יתירה יכולה למנוע מן האדם לעשות את המוטל עליו. כאשר הוא חושב שאין תפילתו חשובה ואין מעשיו מועילים, הוא נמנע מלהשתמש בכוחות שהקב״ה נתן לו.
מכאן יש ללמוד, שיחד עם הענווה צריך אדם להכיר בחשיבות עבודתו. אל יאמר: מי אני ומה אני, ומה כבר יכולה תפילתי לפעול. כל יהודי יכול להתפלל, לעשות טוב ולהוסיף קדושה בעולם, ואין הוא יודע עד היכן מגיע כוחו.
שניכיסים
הרה״קרביבונםמפשיסחאזי״עאמר,שצריך אדםשיהיולושני כיסים:באחדיניחאתהפסוק ״ואנכי עפר ואפר״, ובשני את דברי חז״ל ״בשבילי נברא העולם״. ובכל שעה ידע לאיזה מהם הוא נצרך.
כאשר מתעוררת בו גאווה והוא מחזיק טובה לעצמו,יזכור״ואנכיעפרואפר״. כלמה שישלו הוא מתנת השי״ת, ואין לו להתגאות בו.
אולם כאשר הוא נופל ברוחו וחושב שאין בו שום תועלת, יזכור ״בשבילי נברא העולם״. יש לו שליחות מיוחדת, ועבודתו נצרכת וחשובה. לא לחינם נתן לו הקב״ה נשמה וכוחות, ולא לחינם הביאו למקומו ולמצבו.
שתי הידיעות הללו צריכות להיות יחד בלבו של אדם. מצד עצמו הוא עפר ואפר, וכל כוחו מאת השי״ת; ומצד השליחות שניתנה לו, עליו להתחזקולדעתשישבידולפעולדבריםגדולים.
חז״לאמרו(סנהדריןלז.):״לפיכךכלאחדואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״. לא רק רשאי אדם לומר כן, אלא חייב הוא בכך.
לראותאתמעלת חברנו
עתה, בראשית זמן החורף, כאשר הקבלות הטובות של הימים הקדושים עדיין קרובות ללבנו, ראוי לנו לקבוע יסודות אלו בלב: להחשיב כל איש ישראל, לחפש את מעלותיו, ולא לדון את כולו על פי חסרון אחד שנראה בו.
וכן כלפי עצמנו, עלינו להיזהר שלא ליפול לידי מחשבה שאין ערך לעבודתנו. נזכור שכל דבר טוב יקר לפני השי״ת, ולכל אחד יש חלק שאין אחר יכול למלא במקומו.
וזוהיבקשתנו:״אדרבה,תןבלבנושנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם״. כאשר נרגיל את עצמנו להביט בעין טובה על זולתנו, למצוא בו את הטוב ולדונו לכף זכות, נזכה שגם מן השמיםידונואותנולכףזכות,ויביטועלמעשינו הטובים.
ויעזרנו השי״ת להכיר במעלת כל איש ישראל, להתחזק כל אחד בחלקו בתורה ובעבודה, ולעשות רצונו בלב שלם.
