“יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה"

הוספת 'מדרש אגדה' על חזרת היונה לנח עם עלה זית בפיה

לאחר שנח שילח את היונה לראות האם קלו מי המבול מעל האדמה, נאמר "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח, יא), ופירש רש"י: טרף – חטף; ומדרש אגדה, לשון מזון, ודרשו 'בפיה' לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם.

והנה ענינו של הפירוש הראשון בדרך פשוטו של מקרא נתבאר היטב בלקו"ש (שיחה ג לפרשת נח), שהיונה חטפה את עלה הזית בכוח מן העץ ולא רק מצאה אותו על פני המים, וכך ידע נח שהמים קלו מן הארץ שכן עצי הזית (שהם חזקים במיוחד ונותרו גם בעת המבול) התחילו להצמיח עלים חדשים. אך צריך להבין מפני מה לא הסתפק רש"י בפירוש זה בדרך הפשט והוצרך להביא פירוש נוסף מ'מדרש אגדה' שלכאורה הוא רחוק מדרך הפשט¹, ואם כן בהכרח שהביאו כדי ליישב קושי מהותי שאינו מיושב בפירוש הראשון.

ויתר מזאת תמוה, שרש"י בפירושו זה שילב שתי מימרות מדברי חז"ל שסותרות זו לזו (כמבואר בפי' הרא"ם על רש"י), כי במדרש רבה (פל"ג, ט) איתא: "אילו מגן עדן הביאה אותו, לא היה לה להביא אלא דבר מעולה . . אלא רמז רמזה לו, אמרה לו: נח, מר מזה מתחת ידו של הקב"ה, ולא מתוק מתחת ידך". אך בגמרא (עירובין יח, ב. סנהדרין קח, ב) איתא שאמרה זאת לפני הקב"ה ולא לנח: "אמ רה יונה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם יהו מזונותי מרין כזית ומסורין בידך ואל יהו מתוקין כדבש ומסורין ביד בשר ודם". וביארו מפרשי רש"י שלפי דברי המדרש מובן שרק רמזה לנח כי אין ביכולתה לדבר, אך לפי דברי הגמ' שהיה זה כלפי הקב"ה – מובן שאמרה לפניו, כי לגבי יודע מחשבות מחשבתה היא אמירתה (ועי' יפ"ת ובבאר שבע עמ"ס סנהדרין קח, ב ד"ה אמר).

והנה רש"י פירש כוונת הכתוב 'בפיה' שהיונה אמרה (כדברי הש"ס), אך לאידך סגנון פירושו מורה שלא הייתה אמירה זו כלפי הקב"ה אלא אודות הקב"ה, דהיינו אמירה לנח² (כדברי המדרש). וצריך ביאור מדוע הוזקק לפרש שהיונה באה ללמד את נח (ואת בריות העולם) ולא שאמרה כן לה', על אף שפירוש זה דחוק בלשון הכתוב שהוא לשון אמירה ממש³.

האם יש כפיות טובה במעשה היונה?

עוד יש לעורר בתוכן הפירוש שלכאורה הוא תמוה ביותר:

לאחר 'שנה תמימה' שבה אכלה היונה מפתו ולחמו של נח בהיותה בתיבה, אשר כידוע נח טרח רבות לפרנסת בעלי החיים שבתיבה, כפי שפירש רש"י לעיל (ז, כג) ש"היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו". אחר כל הדברים האלה, היאך יתכן שמיד בצאתה מן התיבה, הנה הדבר הראשון שעשתה הוא לכפור בטובתו של נח ולהודיעו שקצה נפשה בטובתו?!

דבר זה קשה בייחוד בדרך פשוטו של מקרא, כאשר כבר מפרשת חטא עץ הדעת מובן חומר העניין של כפיות טובה, כמו שפירש רש"י (לעיל ג, יב) "אשר נתתה עמדי – כאן כפר בטובה".

שליחות לבעל חי – בדרך הפשט

בכדי לעמוד על סודו של רש"י הבה ניתנה ראש ונתבונן בפירושו בסמוך על מטרת שליחות היונה אל מחוץ לתיבה. כי הנה לעיל על הפסוק "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ח, ח), פירש רש"י "אין זה לשון שליחות, אלא לשון שילוח. שילחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו". בפעם הראשונה שיצאה היונה, לא מצאה מנוח לכף רגלה ולכן חזרה לתיבה; לאחר שבוע יצאה היונה ושבה עם עלה של זית, אף שנח לא ביקש ממנה לעשות שום שליחות ולהביא לו דבר מה; ורק לאחר שבוע נוסף כאשר שלח את היונה "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד", אז התקיים רצונו של נח בשליחתה – שתמצא מנוח ולא תשוב.

ודקדקו המפרשים בזה שלא הייתה זו שליחות ליונה אלא רק שילוח מן התיבה, וביארו שאין שליחות שייכת לבעל חי שאינו בר שכל ואינו מכיר בשליחותו (עי' רא"ם, מנח"י ועוד). והטעם שהוצרך רש"י לפרש זאת כאן ולא פירש זאת קודם לגבי שליחות העורב, משום שבשילוח העורב לא נאמר כלל שהיה זה "לראות הקלו המים", ומובן מאליו שהעורב לא יצא בשליחות נח אלא גורש מן התיבה (כמבואר בארוכה באוה"ח, ועי' קיצור מזרחי שפירש כן בדברי רש"י); אך בשליחת היונה שהייתה בכדי לדעת אם קלו המים, היה מקום לחשוב שמילאה שליחות נח ממש.

אך לכאורה ביאור זה בדברי רש"י קשה להולמו, כי כל מהלך פירושי רש"י מורה שבדרך הפשט כן שייכת שליחות גם לעופות אלו שאינן ברי דעת, שהרי כל סגנון לשונו ופירושו בשליחות העורב מורה על כך, שכתב שהעורב "לא הלך בשליחותו", היינו שהיה בר שליחות, ויתרה מזו הביא מדרש אגדה שהעורבים מילאו שליחות ממש: "מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (לעיל ח, ז). וכן כל פירוש רש"י דנן על דברי היונה שמוטב מזונות מרים ביד הקב"ה, הרי מורה שהביעה תוכן עמוק, ואם כן בודאי גם יכולה הייתה לעשות שליחות נח.

ההבדל בין שליחות העורב לשילוח היונה

והנה בדרך הפשט נראה לומר שהעורב יצא בשליחות נח ולא גורש, כמ"ש הרד"ק שאילו היה שב ובשר נבלות בפיו, היה נח יודע שקלו המים – אלא שהעורב לא הלך כלל לקיים השליחות והיה יוצא יצוא ושוב סביב התיבה. אך לעומת זאת היונה לא יצאה בשליחות נח אלא נשלחה לדרכה, אך יחד עם זאת דוקא היא חזרה אל התיבה שוב ושוב, ואף הביאה עלה זית בפיה.

וזהו הקושי הקיים בפירוש הראשון של רש"י "טרף – חטף", שאף שהוא מתאים ממש לפשוטו של כתוב זה, מכל מקום אינו מתיישב עם כללות מהלך הכתובים, שכן נח לא שלח את היונה כדי שתביא לו סימנים לכך שהמים קלו, אלא שלח אותה לדרכה ולא היה מוטל עליה להוכיח לו שחטפה עלה רענן שצמח אחרי המבול. ולכן הוצרך רש"י להביא מדרש אגדה לבאר שעלה זה בפיה לא היה בתורת שליחות להראות לנח שקלו המים, אלא רצתה להביע בפניו ענין אחר לגמרי על מעלת המזונות מידי הקב"ה, אף שבפועל עי"ז ידע נח ש"קלו המים מעל הארץ".

המסר המיוחד שבהבאת עלה זית

ומעתה יש להבין מפני מה הביאה היונה דוקא עלה זית, והלא לפי פירוש זה שרצתה להראות לנח שמוטב לה מזונות מרים מידי הקב"ה עצמו, הייתה יכולה להביא שאר עלים של עצים מרים⁴?

ויש לומר שדוקא מפרי הזית ניתן להבין בבירור את תוכן מאמרה של היונה לנח, כי הנה הזית הוא פרי מר רק מצד טבע ברייתו, אמנם הדרך לאכול ולהנות מן הזית היא על ידי זה שפועלים לבטל את מרירותו ולהפכו לפרי ראוי למאכל אדם, כמו שמצינו במשנה שביעית (פ"ד מ"ט) על זיתים ש"פוצע ואוכל בשדה", ופירש רע"ב "דרך הזיתים לפצען כדי למתק כשכותשין אותו נותן שמנו" (שמות רבה רפל"ו, ועי' מנחות נג, ב), עד שכל שבחו של הזית שהוא משבעה מינים שנשבחה בהם ארץ ישראל – הוא דוקא על שם התיקון שעושים בו בני האדם להוציא ממנו שמן⁵.

מרירותן", וכן ארז"ל "הזית

ובזה יובן שכוונת מאמר היונה לא הייתה לכפור ולהראות המעלה במזונות מיד הקב"ה על מזונות בשר ודם מצד עצמם, אלא להורות על סדר העבודה הראוי לנבראים: הקב"ה מסר עולמו לבריותיו בכדי שיתקנו אותו, "לעבדה ולשמרה", ועל כן אף שמזונות

בטובתו וחסדו של נח

הקב"ה נראים מרים מתחילתן – התכלית היא להמתיק אותם ע"י העבודה; ואילו כאשר מקבלים מזונות מתוקנים מבשר ודם, הרי זהו נהמא דכסופא ולא מתקיימת בהם תכלית עבודת האדם בעולמו.

ובעצם זה היה שורש חטאם של דורות שלפני (פסחים קיח, א) על דורות הראשונים "שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו", ולא עסקו בתיקון העולם בעבודתם ויגיעתם (ועי' לקוטי שיחות חט"ו שיחה ה לפ' נח). ובזה יובן מדוע שינה רש"י מלשון הגמ' ולא פירש שהיונה אמרה זאת כלפי הקב"ה, כי עיקר הבאת עלה הזית היה ללמד דוקא את נח והיוצאים מן התיבה כיצד לנהוג ביישוב העולם מכאן ולהבא.

המבול, כדאי' בגמ'

ללמוד ממעשי היונה

ראוי ללמוד מזה הוראה לחיינו, הן בכללות החיים והן בעבודת השליחות של כל אחד ואחד:

לא כל העיתים שוות, ולפעמים נראה שהמזונות ביד הקב"ה הם מרורים עבור האדם ח"ו, אבל כמשל הזית שפוצעים אותו ונעשה מתוק, כך גם על האדם מוטל להפוך את המרירות למתיקות, ועל ידי העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ולהאיר את החושך, בודאי יזכה להמתיק כל המרירות בחייו הפרטיים.

וכן יש ללמוד ממעשי היונה לעבודת השליחות: מה היונה שלא יצאה כלל בשליחות נח, אלא רק נשלחה לצאת ולא לשוב – בכל זאת טרחה לחזור ולהראות לנח שקלו המים מעל הארץ, ויתרה מזו שעיקר חזרתה הייתה לחדש דבר שלא היה כלל לפני שילוחה; על אחת כמה וכמה שאנו שזכינו למלאות שליחותו של כ"ק אדמו"ר למלא רצון ה' בעולם, עלינו לחזור לעיתים תכופות אל המשלח ולבשר בשורות טובות מפעלנו, ובעיקר להצמיח פירות מתוקים לנחת רוח המשלח.

1 ועיין 'כללי רש"י' (מהדורת תשע"ח) ע' 124 ועוד שהגדרת 'מדרש אגדה' בלשון רש"י מורה על ענין רחוק ביותר מפשוטו של מקרא (אמנם לאידך עי' לקו"ש ח"ה ע' 42 ואילך, ואכ"מ). 2 3 ולהעיר שבמדרש אגדה (בובר) שלפנינו עה"פ, הנוסח הוא שאמרה יונה לפני הקב"ה כו', כנוסח הגמ'. אך רש"י להדיא שינה נוסח המדרש, ומזה מוכח שמפרש שלא אמרה כן (רק) לפני הקב"ה אלא גם לפני נח ושאר העולם. ובודאי אין מקום לומר (ובפרט בדרך הפשט) שהיונה אכן דיברה בפה, שהרי הוא דבר מופלא ביותר והיה הכתוב צריך לפרשו ולא להסתפק ברמז שבתיבת 'בפיה', כעין שנאמר “ויפתח ה' את פי האתון" (ואכן היה נס גדול ועצום, כפי שהודיעונו חז"ל שהוזקק הקב"ה לברוא את פי האתון בעת ראשית הבריאה, בערב שבת בין השמשות – אבות פ"ה מ"ו); וכן בפ' בראשית נאמר “והנחש היה ערום מכל . . ויאמר" (כמבואר בלקו"ש חלק י שיחה ב לפרשת בראשית, שהקב"ה הטביע בו טבע זה בברייתו ולכן היה ערום מכל, שהיה בו יכולת הדיבור שאינה באף בעל חי עד שנתקלל). ועל כן יש לפרש כוונת רש"י, דכיון שלפירוש זה 'טרף' הוא לשון מזון, והמזון ניטל בפיה, הרי שנטילת מזון זה של עלה זית מר דוקא בפיה הייתה כעין אמירה וגילוי דעת שמוטב שיהיו מזונותיה מרורין וכו' (וכן פי' בכלי יקר). אמנם עדיין לא נתרווחה שמעתתא וצריך להבין מפני מה הוזקק רש"י לפרש כן ולבוא לידי דוחק, כמשי"ת בפנים. 4 5 והדיוק המבואר בלקו"ש הנ"ל בתחילת דברינו, שרק בעץ זית ניתן להבחין שקלו המים, משום שעציו חזקים ולא כולם הושחתו במבול, ועל כן יכלה להביא עלה רענן שצמח אחרי שקלו המים – אי"ז מועיל לפירוש הב' ברש"י, משום שלפי פירוש זה לא הייתה לה שום שליחות להראות זאת לנח, וממילא יכלה להראותו עלה מר משאר עצים שהיה כבוש במים במשך המבול, וגם ממנו ללמד מוסר. עד"ז ביאר כ"ק אדמו"ר את פרטי הסיפור הידוע על חסיד שנכנס לאדמו"ר האמצעי והשיח צערו שבכל עת שחוזר דא"ח ברבים מתעורר בו רגש גאוה, ויענהו “א ציבעלע זאל פון דיר ווערן, אבער חסידות וועסטו חזר'ן" (=תהפוך אפילו לבצל, ובלבד שתחזור חסידות). וביאר הרבי שאע"פ שהבצל הוא חריף ואינו מתאים לטעם האדם, אך כאשר מוסיפים אותו למאכל פועל בו עריבות מיוחדת; כך גם כאשר חסיד חוזר דא"ח מבלי הבט על מה שנעשה מזה למצבו הרוחני, הרי אדרבה ענין זה עצמו נעשה דבר ערב ביותר (סיפורים והוראות ע' 96.)