והאלוקים עשה שייראו מלפניו
"בעשרה מאמרות נברא העולם", "וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם", "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". הקב"ה ברא בריאה, ונתן לאדם תפקיד עלי אדמות "חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם",: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הבורא עולם הטביע בעולם חוקים ברורים, גדרים חדים וקבועים. חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. כל דבר עומד במסלול ובתחום שלו, ומה שמעמיד את הכל היא גערת ה' יתברך, שציווה "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", הקב"ה נתן פקודה לשר של ים: עד כאן תבוא ולא יותר. וכך בכל שאר מערכות היקום, חוק וגבול נתן בהם, הכל מתופעל ונשמע לציווי הבורא יתברך. והבריאה הנפלאה הזו, אם יכולנו לצייר בדעתנו איזו שהיא סטייה קלה בתוך המערכת, הרי שהכל יכול היה להמחק ביעף ולחזור לתוהו ובוהו. אבל כולם סרים לקול גדול ולא יסף של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והוא יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומיראתו יתברך כולם סרים לפקודה, ולציווי ולמאמר שנותן להם את החוק הקבוע, להיות מתפקדים בסדר נפלא, כל אחד במשבצת שלו ובמקום שלו.
ואמנם הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בענין הים והיבשה. שהרי טבעו של הים להיות ממלא את כל היקום כולו. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים", כל היקום כולו היה מים! פתאום יש הפרדה בין מים עליונים למים תחתונים, בין ים ליבשה, לגלות את היבשה, להיות אדם עלי אדמות, כדי שהאדם הזה יבצע את התפקיד שלו. "והאלוקים עשה שייראו מלפניו"!
את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור - כי זה כל האדם
זהו ג"כ תפקידו של האדם, לשים גדרים ותחומים על הפעולות, לתת גדר מה מותר להגיע אליו, מה אסור להגיע, מה מותר לראות, מה אסור לראות, מה מותר לשמוע, מה אסור לשמוע, מה מותר לדבר, מה אסור לדבר, מה מותר לאכול ומה אסור לאכול. שמירת הגדרים והיראת שמים זו כל התכלית, "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור - כי זה כל האדם".
וכמו שהבריאה כולה גדורה בגדרות, בתחומים, בציוויים ובמאמרות, כך גם האדם עלי תבל קיבל את הפקודות, בשבע מצוות בני נח ובכל התרי"ג מצוות כולם, כדי לתת גדרים לפעולותיו ולמעשיו. והנה, כבר בפרשת בראשית נאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". אדם חי פה עלי אדמות, אדם שלפני המבול. וכי אנחנו יכולים לצייר לעצמנו מה זה אדם לפני המבול? זה אדם שמרגיש נצח! חי מאות שנים! אלו עוצמות יש לו, הוא לא צריך קדילאק לנסוע ממקום למקום, הוא פוסע את העולם כמו הנפילים אשר בארץ. מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות, כל אחד מהנפילים, מהענקים. עם שפע, ברכה, ושנים, לא יודעים מהו חולי, ומהי זקנה, הכל רק עוצמות אדירות!
שהכל ברא לכבודו
ומה קורה לאדם שמרגיש כזו חסינות, מרגיש כזה שפע וברכה, מרגיש כזו עוצמה?
הבורא עולם נתן לו את זה כדי שידע להכיר טובה לבורא עולם, ומכח הכרת הטוב ידע להיות מחויב לעבודת ה' , וידע לקיים "והאלוקים עשה שייראו מלפניו", ידע לתחום תחומים ולגדור גדרים ולהרבות כבוד שמים, שהכל ברא לכבודו. מה עושה האדם? כופר בטובה. במקום להשתמש באותה טובה שהבורא עולם מעניק לו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו כאן על הקרקע בעל הבית. עושה ככל העולה על רוחו. "ותשחת הארץ... ותמלא הארץ חמס". אבל זה היה תהליך. בתחילה הקב"ה מנסה קצת לגמד אותו, לא יתן לו לחיות מאות שנים: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". אולי על ידי שנגמד אותו קצת הוא יתעורר! אבל האדם לא מתעורר. הוא רואה כבר שהשכן שלו בגיל מאה ועשרים מוליכים אותו להלוויה וטומנים אותו בקרקע. המוות הקרב כבר יכול לעורר את האדם, אבל ממשיכים: "וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום", והוא לא מתעורר.
ואז הקב"ה רואה שהבריאה כולה מאבדת את המטרה שלשמה נוצרה. הבריאה נבראה לשתי מטרות: המטרה הראשונה הזכרנו - "והאלוקים עשה שייראו מלפניו", "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". והבריאה נבראה להרבות כבוד שמים, שהכל ברא לכבודו ו"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". והאדם לא רק שלא מרבה כבוד שמים, ומקיים יראת שמים, אלא מתחיל להשחית את הבריאה כולה!
הרי הקב"ה טייל עם אדם הראשון בגן עדן בשעת הבריאה, ואמר לו: ראה את כל מה שבראתי, הדברים הנפלאים האלה, הכל הכל בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. אם אתה הולך בדרך המתוכננת, המוגדרת, ואתה עושה את המוטל עליך ומרבה כבוד שמים, אתה מתקן את עצמך, ומתקן את הבריאה, והכל טוב מאוד. אבל ברגע שאתה מתחיל להיות עבד ליצרים שלך, בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא ליה", עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, "ותשחת הארץ" השחתה של זנות והפקרות, על ידי כך האדם מקעקע ושובר את יסודות הבנין.
עולם חסד יבנה
אך יש עוד מטרה בבריאה: "כי אמרתי עולם חסד יבנה". להיות יציקה אחת, להיות בהתקשרות אחת, "עולם חסד יבנה". גם את זה הורסים: "ותמלא הארץ חמס". כל אחד דורך על חברו וחוטף משל חברו, מטשטשים את כל הגבולות, הורסים את כל התחומים. "קץ כל בשר בא לפני", נפל היסוד, נפל הבנין.
בשעה שהעולם מפסיק להרבות כבוד שמים, ומאבד את התחומים של יראת שמים - העולם משתנה ממצב של עולם האחדות ומתחיל להיות עולם של פירוד, חמס, גזל – הרי שהעולם מתחיל להתפרק מעצמו. "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם". מה מביא לזה? איך זה קורה דבר כזה? זה קורה מכוח זה שהאדם חי במצב של דישון, שובע, הרגשה שה כל נמצא תחת השליטה שלי, הכל בכוחות שלי 'אני ואפסי עוד'.
זה גם היה אחר כך בדור הפלגה. דור הפלגה למדו את הלקח מדור המבול. הם הבינו שלא טוב לחיות בפירוד, צריכים לחיות באחדות. וכיון שנחתם גזר דינם של דור המבול על הגזל, אמרו אדרבה, נהיה שפה אחת, דברים אחדים, נתאחד כולנו לענין אחד. אבל את העיקר הם שכחו. אחדות זה דבר נפלא, רק כאשר היא מחזקת את המטרות והמגמות הראשונות של הבריאה, כשמקיימים את "האלקים עשה שייראו מלפניו", מקיימים את ש"הכל ברא לכבודו", אז אחדות היא נפלאה ביותר.
אבל כאשר דור הפלגה הסיק את המסקנה האחת: נחתם גזר דינם של דור המבול על הגזל ועל הפירוד, ואנחנו נהיה מאוחדים. מאוחדים על מה? נעשה מטבע יורו ! כל אירופה אחת! על מה להיות אירופה אחת, על תועבות שנעשים בפריז, על המרעין בישין שנעשים בכל המקומות השפלים שלהם? אז הבורא עולם אומר: "הבה נרדה ונבלה את שפתם", נעשה להם פירוד ונפורר את האחדות שגרמה להם למרוד בבורא עולם. אנחנו צריכים לחיות את הדברים שאנחנו רואים סביבנו, מתוך מה שאנחנו קוראים בפרשיות אלו, ועל פי זה לקבל את המסקנות האישיות שצריכות להיות לכל אחד ואחד מאיתנו. "ותישחת הארץ", ולכאורה אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא גם בעלי חיים קלקלו, גם הצומח קלקל, גם האדמה היתה צריכה לעבור תהליך של טיהור ג' טפחים בעומק המחרשה. ועדיין, איזה כבוד שמים אתה דורש מהצומח? איזה יראת שמים אתה דורש מהבהמה ומן האדמה?
אבל צריכים לדעת: בשעה שהאווירה מורעלת, אז זה מדבק. בשעה שיש פיצוץ אטומי, זה מקרין לכל, וגם מקלטים רגילים לא יעזרו. זה חודר! זו מגפה!
ותרעש ותרגז הארץ ומוסדי הרים ירגזו
אנחנו נמצאים בתקופות בהם העולם רועש וגועש, מלחמות, הוריקנים, צונאמי, מגפה של שפעת העופות, מי יודע באיזה מימדים, ומה יש לדבר על תקופת הקורונה במגיפה העולמית שגם הרופאים המדופלמים הרימו ידים בחוסר אונים. מלחמות ודברים שאנחנו לא יכולים לדעת לאן יובילו. שלא יקרה ולא תקום צרה. מה זה צריך ללמד את כולנו? בשעה שהאדם עלי אדמות שומר על הגדרים, אז כל הבריאה כולה היא בריאה של "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", וה"שמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ושהכל ברא לכבודו, והכל הווה וקיים ליהנות בהם בני אדם.
אבל בשעה שהאדם עלי אדמות ממציא לו כל מיני מכשירים שהם בחינת "ותשחת הארץ לפני האלקים", מכשירים שמשחיתים מנפש ועד בשר ועד עומק פנימיותו של האדם. והאדם משקיע את כל תחכום הטכנולוגיה רק כדי ליהנות יותר, להיות יותר מדושן, להיות יותר גשמי וחומרי, לפרוץ ולטשטש את כל הגבולות והמחסומים ע"י פגעי הטכנולוגיה שעל ידם משחית כל בשר את דרכו על הארץ.
ומה אומר הקב"ה? אתה האדם פורץ מחסומים שציויתי אותך לשמור ולתחם, אף אני משחרר מחסומים, וכשהבורא עולם משחרר מחסומים, אז גם המעצמות האדירות מרימות ידים. זה ענין של שניות. זה צונאמי שפתאום שוטף מאות אלפים.
זה הוריקנים שפתאום לא יודעים, אחד רודף אחרי השני.
הבורא עולם לא צריך יותר, רק לשחרר את המחסומים שתיחם לכל דבר ודברבגבולותיו הטבעיות. אם זה ברוחות, אם זה בים, ופתאום אינתיפאדה, עד היום אותם פורעים יכלו להיות במחנות שלהם ולהישאר במצב נינוח, ופתאום רואים אותם מתפרצים, לא פתאום פרצה אינתיפאדה! אם אנחנו פורצים את הסכר ואת המחסום, הבורא עולם משחרר את המחסומים במקומות שעד היום היו חסומים.
הישיבה - תיבת נח
אנחנו בני התורה נמצאים בפתיחת זמן חורף, הזמן הכי הכי עוצמתי שיש לנו, שאותו אנחנו יכולים להעביר בשקיעה ובעמל התורה. יש רק דבר אחד שיכול לשמש חיידק אלים ח"ו, כשהוא נכנס לא מרגישים בו, ומרוב שהוא לא מורגש אפשר להתעלם ממנו ח"ו. אבל כשמתעלמים ממנו, הוא מתחיל להתפרץ, וכשהוא מתפרץ, אז הסוף הוא אבדון ב"מ.
גדולי הדור קבעו לנו קביעות ברורות בנושא של החזקת המכשירים, פלאפונים מחשבים אינטרנט וכו'. אלו מכשירים שהבעל דבר במילניום החדש המציא לנו, מכשירים ידידותיים כביכול, מכשירים מפתחים ומעשירים. אתה יכול לראות באינטרנט כל מיני דברים חכמים ומשוכללים, הכל מכל כל, וגם מורה היתר להחכים בתורה. מי ניגש ח"ו לעשות עבירות?
אבל רבותי, "ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס". זה כבר לא דברים של חזון עתידי. אנחנו יודעים, בחורי ישיבות מהמצוינים שבמצוינים, ואני לא מדבר מליצות, מהמצוינים שבמצוינים, שראית אותם יושבים על ספסל הלימודים עם עמל ויגיעה של תורה, עם שמחה בלימוד והתקשרות ב עבודה של תפילה, עד שבא החיידק הקטלני.
והחיידק הקטלני נכנס בפיתויים שלא יאומנו, בלי הרגשה ובלי משים. בסך הכל הוא נמצא מחוץ לבית, הוא צריך גם כן שיהיה לו קשר עם ההורים, ואם כבר קונים, אז קונים מכשיר משוכלל. ואז, ה' ירחם, "כל באיה לא ישובון", פתאום אתה רואה אותו נראה אחרת, ואח"כ אתה רואה אותו מסתובב בכל מיני מקומות , ואח"כ הוא בכלל נעלם מהסדרים, עד לאבדון.
וזה לא במעגל גדול. כשמתחילים לפרוץ את הגדר, אז זה פרצה קטנה. אבל הבידקא דמיא, כשאתה פורץ את הסכר בנקב קטן, על ידי כך אחר כך הפרצה היא נוראה ואיומה.
ריבוי כבוד שמים והרבצת תורה ואמונה לכלל
מה היא העבודה? "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". כל העולם מבול, אבל נח מהעבר השני. ואולם גם נח נתבע, והיה צריך לעבור תהליך של טהרה. "ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ, עשה לך תיבת עצי גפר קינים תעשה את התיבה". מהם "קינים"? מדורים מדורים.
ויש להבין, מדוע התורה כותבת קודם את הכותרת: "עשה לך תיבה וכו' " וממשיכה "קינים תעשה את התיבה", ואחר כך מפרטת: "וזה אשר תעשה אותה, שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, שלושים אמה קומתה", לכאורה היה צריך לסיים אחרי הפירוט של בנין התיבה: "קינים תעשה את התיבה".
והביאור בזה מהמדרש, אמר רבי יצחק: "קינים תעשה את התיבה", מה הקן הזהמטהר את המצורע, אף אתה תיבתך מטהרת אותך. נח מקבל דין מצורע שנאמר בו: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" וצריך להביא קן ציפור לטהרתו! והנה מצורע הוא אדם שחי בעולם הפירוד – מדבר לשון הרע, מפריד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. וכשם שהוא הפריד, אף עונשו להיות בפירוד: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", וצריך להביא קן ציפור לטהרתו.
אבל נח שמצא חן בעיני ה'. איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח.
העולם שמסביבו חי בעולם הפירוד, ומלאה הארץ חמס, ונח עצמו איש צדיק תמים היה בדורותיו! ומדוע נותנים עליו דין מצורע "בדד ישב"? יש לך בדד יותר משהוא נכנס לתוך התיבה בדד?
אז אנחנו קודם כל שומעים שהכניסה של נח אל התיבה לא היתה רק בשביל הצלה גרידא מן המים, אלא "קינים תעשה את התיבה". זו התכלית של תיבת נח – להיות תיבה של טהרה.זו הכותרת! ולא רק בשביל ללמד מדורים מדורים. ובהמשך כתוב איך תיראה התיבה: שלוש מאות, חמש מאות וכו'.
זאת אומרת, שגם נח היה נגוע בעולם הפירוד. יש שני מיני פירודים. יש פירוד של העולם התחתון, זה "ותישחת הארץ לפני האלוהים", בגזל, בעריות, בהשחתה נוראה. זה לא שייך לנח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח. נח לא הולך בדרך ההשחתה של דור המבול. אבל, עדיין נתבע על זה שהוא לא התנהג כמו משה רבנו, וכמו אברהם אבינו. אברהם אבינו מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, אברהם אבינו מתפלל על אנשי סדום ועמורה ומרבה כבוד שמים לא רק במעגל הפרטי שלו, "אני ואפסי עוד", אלא גם אצל עובדי ע"ז, גם אצל אנשים מושחתים, הוא מכניס אותם תחת כנפי השכינה.
ועל זה בא הכתוב ואומר לנח: נכון, אתה איש צדיק תמים, אתה לא נפלת בהשחתה של דור החמס, אבל אתה חיית את החיים הפרטיים שלך. ולא חיית בעולם האחדות, אתה חיית בעולם הפירוד. ולכן "קינים תעשה את התיבה" ונא' "כי מי נח זאת לי" שנקראו מי המבול ע"ש נח על כן נצטוה – להיכנס לתיבה, ושם לעבור תהליך זיכוך וטהרה, וכפי שצווה לעשות חסד עם בעלי החיים.
מה הלימוד שלנו, רבותי? העולם מסביב, - דור המבול. הסכנה הגדולה ביותר היא כאשר ההשחתה היא עטופה בעטיפות צלופן מוזהבות, או ורודות. הכול נראה כ"כ סימפתי ויפה. מכשיר של מחשב זה דבר שכ"כ מפתח, אפשר להשתמש בו לדברים תועלתיים, וא"א להתכחש לזה. אבל דרך הסימפטיה והתמימות הזאת, נכנסים למקומות אפלים ונוראיים. אם לא שמים לו את הגדרים שגדולי הדור ציוו – שלא לקנות מכשירים מהסוג שאפשר ב"מ לגלוש בהם לאבדון – הרי שבמכשיר התמים הזה אפשר ליפול לבאר שחת.
אז הדבר הראשון: עשה לך תיבת נח. אנחנו צריכים לדעת שהישיבה היא תיבת נח.
וכדי שתיבת נח תהיה שמורה ומגינה ומצילה – "קינים תעשה את התיבה". היא צריכה להיות קן טהרה, מקום שלא חודרים, ח"ו ממי המבול לתוך התיבה.
אם מכניסים ח"ו למקום הקודש מכשיר שאפשר ב"מ לעשות בו דברים נוראיים – מכניסים ממי המבול לתוך התיבה! לא צריך הרבה, מספיק סדק אחד. אבל זה חיידק אלים, וזה אח"כ יכול להיות מספחת לכל האזור כולו. ובישיבה אנחנו זוכים להיות עמלים בתורה. לנח לא היה תורה ללמוד בה, הוא היה צריך לעשות חסד עם בעלי חיים. אנחנו פה בישיבה נעשה חסד בינינו לבין עצמנו. מה הוא החסד שלנו?
אין 'ביניהם' דברי תורה
נאמר במשנה בפרקי אבות: "שניים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים". ויש להבין איזו ליצנות דיברו? לא דיברו שום ליצנות!
אומר התוספות יו"ט שני פירושים. פירוש ראשון: מהי הליצנות? תאר לךאדם ש עובר ברחוב ורואה שקית של מרגליות, אבני חן, או דולרים, והוא לא טורח אפילו להרים את השקית! אחד מהשניים: או שהוא חולה, או שהוא לא יודע מה זה אבני חן ומרגליות.
אם יש לך זמן בישיבה ללמוד תורה ואתה לא לומד, יש לך יותר זלזול וליצנות יותר מזה? אדם שיש למרגלותיו מרגליות והוא לא טורח להרים אותן, הדבר אצלו מזולזל, הוא לא יודע את הערך של הדבר. זה נקרא ליצן! לא צריך לדבר ליצנות כדי להיות ליצן. יושב ולא לומד תורה – המשנה קוראת לו ליצן, מפני שהוא לא מעריך את המרגליות של "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". זה הפירוש הראשון.
והפירוש השני, אומר התוספות יו"ט, נדקדק יותר ונראה: לא כתוב "שניים שיושבים ולא לומדים תורה, הרי זה מושב לצים". כתוב: "שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה". לומדים תורה! אבל כל אחד לבד, כל אחד בפירוד.
למה אתה לא לומד חברותא? או לא מדבר בלימוד עם חברי השיעור שלך? יצאתם עכשיו משיעור, המגיד שיעור נתן שיעור כזה נפלא, שאל שאלות רציניות. אתה לא הבנת במאה אחוז, וגם אם הבנת, אבל יש לך מה להחכים. למה אתה לא מדבר עם בני החבורה שלך?
כי אתה אומר: "מה כבר הוא יוכל להחכים אותי? מה הוא יוכל כבר ללמד אותי? אני לומד לעצמי". ופה מדובר בבחורים רציניים, לא כ אותו ליצן שבכלל לא מרים את המרגליות, כאן מדובר באחד שלומד! אבל אין 'ביניהם' דברי תורה. אם אין ביניהם דברי תורה, לא חיים בעולם האחדות אלא בעולם הפירוד – זה מושב לצים, מפני שאם היית מעריך את הלימוד של החברותא שלך ושל בני החבורה שלך, הייתם ביחד מחכימים זה את זה, ומתגדלים זה עם זה.
זה התיבת נח שלנו - הישיבה. קודם עושים חסימה ממי המבול, שלא יכנס אפילו סדק אחד מההשחתה של דור המבול, אוי ואבוי אם יעיז אחד להכניס אליה מהמים הזדונים. אם אדם לעצמו ירגיש: באיזה באיזה עוז אני יכול לעשות כזה דבר? להכניס מים לתוך התיבה? להטביע את התיבה? לא יעלה על הדעת. ותיבת נח של "קינים תעשה את התיבה", תיבת נח של טהרה. תיבת נח שלא מכניסים בה עיתונים ומכשירים לא ראויים ח"ו, וכל דבר שח"ו יכול להיות במשהו מהרוח של "ותישחת הארץ".
אבל זה לא מספיק רק שלא ייכנסו מים מהמבול, צריך שתהיה התיבה, תיבה שבונים בה את עולם האחדות, של השניים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה. כמו שנח עשה חסד עשרים וארבע שעות בתוך התיבה, ובזכות זה ניצול, כמו שאמר שם בן נח לאברהם, כך גם אנחנו צריכים את ה"תורת חסד על לשונה" – להיות בחבורה אחת, בהתכללות ובהתקשרות אחת. אז עי"כ בוודאי הישיבה תשמש לנו מקום ובסיס לעלייה נפלאה.
ייתן ה' שאכן נשכיל לעבור את זמן החורף בצורה המושלמת והראויה. וכל אחד יכול אחר כך לבדוק בעצמו, כאשר בחור תופס את עצמו בצורה רצינית לידיים ומנצל כל דבר שקיים בישיבה: מנצל את זמן התפילה שתהיה תפילה נכונה, מנצל את זמן השיעור להחכים ולהתעלות, מנצל את לימוד המוסר ואת כל הסדרים בעמל וביגיעה - בוודאי שיום רודף יום, שבוע שבוע, חודש וחודש, ועל ידי כך מתגדל להיות אילנא רברבא. יתן ה' שנעבור את הימים הבעל"ט בעמל התורה וביגיעתה, אכי"ר.