יום א' בראשית – אסרו חג

אחר תפילת שחרית שח מר"ש כדלהלן:

כתב הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע (ח"ב עמ' רכז), טבע האדם שממחרת היו"ט שוכח לגמרי מה שהיה, היכן היה אמש ומה היה הילוך מחשבתו, מה היו משאלות לבו בעת שרקד עם התורה 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי', ועל זה נאמר 'אסרו חג בעבותים', לקשור את החג בעבותות חזקים שלא ישמט מבין הידיים, ושתישאר חקיקה מהיו"ט לכל השנה.

מרן רבינו שליט"א הגיע לשיעורי תורה וקבלת קהל בעיר ראשון לציון.

בשיעור בין מנחה למעריב שח מר"ש כדלהלן:

הזדמנו פעם שני גאוני ומאורי הדור, הגה"ק בעל 'חפץ חיים' זי"ע, והגה"ק בעל 'אמרי אמת' מגור זי"ע, לנסוע יחד בקרון אחד ברכבת. בכל תחנה המתינו ברציף המוני יהודים ששמעו על הנסיעה המשותפת, ובאו לקבל את פניהם של שני צדיקי הדור. האמרי אמת נעמד בחלון, הושיט את ידו ובירך לשלום את ההמונים, ואילו החפץ חיים נשאר יושב על מקומו, וסירב לקום ולהביט על הקהל הגדול שבאו לכבודו.

פנה האמרי אמת אל החפץ חיים ושאל: 'הלא ציבור גדול התאסף כאן, לא רק לכבודי, אלא גם לכבודכם, ומדוע לא תעמדו כדי שיזכו כולם לראות את פניכם ולהתברך מפיכם?!'

ענה החפץ חיים: כתוב בתלמוד ירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) שבשמים מנכים לאדם מזכויותיו על הכבוד והשבח שקיבל בחייו, ואינני רוצה שיגרע משכרי בעולם הבא! השיב לו האמרי אמת: "אכן, יתכן שעל ידי הכבוד ינכו לנו מהעולם הבא, אבל בשביל לשמח יהודים מותר וכדאי אפילו להפסיד חלק מהעולם הבא!".

שמע החפץ חיים את דברי האמרי אמת, ותוך כדי דיבור קם מלוא קומתו ואמר: "מצוה לשמוע דברי חכמים!" ונעמד ליד החלון כדי שהקהל יוכלו לראותו, והאציל מברכותיו על הקהל הנרגש שעמד בחוץ.