יום ג' בראשית – כה תשרי
אחר תפילת שחרית ערך מר"ש מעמד לחיים לרגל הילולת שרי התורה והחסידות הרה"ק לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע והרה"ק בעל החתם סופר זי"ע במהלכה שח כדלהלן
מסופר שהרבי מבוהוש זי"ע שאל אברך: מה עושה יהודי כשהבן שלו מעלה חום באמצע הלילה? ענה האברך, נותן לו אקמול. ומה עושים אם זה לא עוזר? הקשה הרבי. אם רואים שזה מצב לא פשוט, הולכים למיון, ענה האברך. ענה לו הרבי מבוהוש: לי יש עצה יותר טובה. ניגשים לארון הספרים, פותחים ספר "קדושת לוי" ולומדים בו, ובזכות הלימוד יש רפואה לתינוק.
באותו שבוע הגיע הדבר לידיו. הבן של האברך הגיע למצב חמור באמצע הלילה. הוא כמעט פנה לבית חולים ואז נזכר בדברי הרבי. פתח ספר "קדושת לוי", ואכן תוך כמה דקות השתפר מצבו של הילד ויהי לפלא.
~ ~ ~
כן מסופר על אחד מבני ה"חתם סופר" זצ"ל ששוחח פעם עם איזה משכיל, ובתוך הדברים הקשה לו הלה קושיה חזקה באמונה, שלא מצא לה תשובה. נכנס הבן אל אביו, ושאלו את השאלה שטרדה את מנוחתו, אך ה"חתם סופר" לא השיב לו מאומה, הדבר גרם לבן עוגמת נפש גדולה, ובלבו תמה, מדוע אביו שבוודאי יודע את התשובה, אינו מיישב את הקושיה שמציקה לו ולא נותנת לו מנוח. למחרת שאל שוב הבן את אביו, אך גם אז לא השיב לו ה"חתם סופר" מאומה, רק ביום השלישי התייחס ה"חתם סופר" לשאלתו של הבן, ויישבה. שאל הבן את אביו: "מדוע לא ענית לי כבר ביום הראשון?" ענה לו ה"חתם סופר": "רציתי ללמדך, שגם כאשר ישנה שאלה, ופתרונה אינו ידוע, יש להמשיך להאמין באמונה תמימה".
בהמשך היום השתתף מרן רבינו שליט"א בסעודת הילולא של שרי התורה והחסידות הרה"ק לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע והרה"ק בעל החתם סופר זי"ע, שהתקיים בבית המדרש מאקאווא באשדוד.
גאב"ד מאקאווא כיבד את מר"ש לשאת דברים
במהלכה סיפר מר"ש לפני שהקדושת לוי נתמנה להיות הרב של ברדיטשוב, היה רב בכמה ערים ועירות וביניהן בפינסק, עיר ואם בישראל. שם גרשו אותו בשלב מסוים, בבזיון הכי גדול שיכול להיות: בני העיר גרשו אותו בערב שבת, בלי יין ובלי לחם, והוא הסתובב בחוצות חסר כל עם משפחתו. מדוע? על מה גרשו אותו? מסופר שמצאו בו ג' 'עוונות חמורים', ועל שלשת העוונות האלה גרשו אותו מהעיר.
העוון הראשון: פעם אחת נכנסו אליו הביתה גדולי הקהילה, משבעת טובי העיר, וראו כוס מים על השלחן אך לא ראו אף אחד. פתאום שמעו קול שואג את ברכת "שהכל נהיה בדברו", וכעבור רגע ראו את רב העיר קופץ מתחת המטה שלו, אוחז את כוס המים ושותה. משוגנער כזה יהיה כאן הרב?!
העוון השני: בפינסק גרו אז שני ידידים של רבי לוי יצחק: רבי שלמה מקרלין, ורבי צבי בנו של הבעל שם טוב. רבי שלמה מקרלין נעשה לבסוף רבי גדול, ואילו רבי צבי בן הבעל שם טוב נשאר כל ימיו צנוע, צדיק נסתר. הם היו נוהגים להתוועד יחד ולדבר שעות רבות, והתקשו מאוד, במיוחד הברדיטשובר, להפרד. פעם אחת, רבי צבי היה חייב לצאת ולא היה נעים לו, כי ידע כמה כואבת לברדיטשובר הפרדה. הוא חכה להזדמנות שהברדיטשובר יצטרך לקום לאיזה מקום, ובאותו רגע שהוא קם הוא יצא והסתלק מהבית. כשרבי לוי יצחק חזר לחדר, ופתאום ראה שרבי צבי לא נמצא, הוא נבהל והצטער מאד. פתח הברדיטשובר את הדלת ורץ לרחוב בצעקה: "צבי, לאן נעלמת? היכן אתה? חזור!" מרוב בהילות הוא לא לבש את המעיל העליון, יצא בטלית הקטן שלו. כל הקהילה ראתה איך הרב יוצא עם הפיג'מה, עם טלית קטן בלי בגד עליון, בלי צורה. זה העוון השני שלו.
העוון השלישי, שנתפס בקהילה כ'הפרת חוזה' והכריע את הכף לרעתו: כאשר התקבל רבי לוי יצחק להיות רב בפינסק, התנו איתו בני הקהילה שכאן מתפללים נוסח אשכנז, וחלילה וחס עם מישהו משנה, נוגע בנוסח. כידוע, החסידים היו מתפללים נוסח ספרד, וזה היה אצלם ענין מאוד מהותי. בכל זאת, רבי לוי יצחק קבל את התנאי והתמנה לרב העיר. פעם אחת, בתפלת מוסף של שבת קודש, הוא עצמו עבר לפני התיבה והתפלל בהתלהבות עצומה כדרכו. כשהגיע לקדושת מוסף, ברוב התפעלות קדש, צעק "כתר". זה כבר היה ממש בלתי נסלח, ורבי לוי יצחק גורש מפינסק בחרפה.
בשיעור בין מנחה למעריב שח מר"ש כדלהלן:
שלשה דברים אמר על עצמו החתם סופר:
הראשון: מיום שעמדתי על דעתי (כנראה בגיל צעיר מאד, אפילו כילד) לא עבר יום בחיי שלא חדשתי בו חידוש תורה.
השני: מעולם לא היתה לי מחשבה זרה בתפלה.
והשלישי: אף דרשה שדרשתי ברבים (וכידוע דרש פעמים רבות מאוד – כראש ישיבה, רב עיר, פוסק ומנהיג) לא היתה לי זחיחות הדעת מהדרשה שאני דורש.
~ ~ ~
סיפר מרן גאב"ד טשעבין זצ"ל: בישיבתו של ה"חתם סופר" זצ"ל למד תלמיד אחד שהיה אוהב לקנטר בקושיות שאין בהן ממש. פעם אחת בעת שיעורו של ה"חתם סופר" הקשה אותו בחור קושיה כאילו מעצמו, שראה בספר אחד, אך לא ידע אפילו להקשות הקושיה כראוי, רק חפץ היה לקנטר בקושיות. והוכיחו ה"חתם סופר" בשבט פיו על כך. אך לאחר מכן הצטער ה"חתם סופר" מאד שהוכיחו ברבים, והזמין את התלמיד הזה לסעוד על שולחנו בשבת קודש, שבזה היו מתכבדים רק מובחרי התלמידים ממש והיה נחשב לכיבוד נשגב. אך עדיין לא שקטה רוחו הטהורה של ה"חתם סופר", וקרא לבחור הזה ולימדהו להקשות את הקושיה שהקשה אז, כראוי וכלמדן, וביקש ממנו שבשיעור הבא יקשה לו את הקושיה כמו שלימדהו, בפני כולם.
וכן היה שבשיעור הבא שאל אותו תלמיד את הקושיה, ותיכף ששאל נענה ה"חתם סופר" בהכניעה נוראה:
אכן זה כוונתך לשאול בשבוע שעבר ואנכי על חינם הוכחתיך בשגגה, אנא מחל נא לי אכן זה קושיה גדולה. ויישב לו תירוץ על הקושיא, ורק לאחר שהיה מובטח שאותו תלמיד נתפייס כפליים, נחה דעתו הקדושה".
