אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים

מאמר דא"ח

בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ה (הנחה בלתי מוגה)

אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. והענין בזה, דהנה, אני לדודי ודודי לי, ראשי תיבות אלול, וכמבואר בלקוטי תורה בדרושי פרשת ראה [כיון שהקביעות דפרשת ראה היא לעולם בשבת מברכים או בראש חדש אלול], שבאלול מתחיל בחינת אני לדודי, דהיינו בחינת אתערותא דלתתא, עד ראש השנה ויום הכפורים כו', שזהו בחינת ודודי לי [וכמבואר בזה, דכיון שחודש אלול בא לאחרי חודש אב, שהוא ענין החורבן והגלות כו', הרי זה מצב שצריך לפעול מחדש הענין דדודי לי, ובשביל זה צריכה להיות ההקדמה דאני לדודי].

ומסיים בכתוב הרועה בשושנים (דלכאורה מהו הקשר והשייכות בין אני לדודי וגו' להרועה בשושנים), שזוהי הנתינת כח שיוכל להיות הענין דאני לדודי (שעל ידי זה יומשך אחר כך הענין דדודי לי). והענין בזה, כמבואר בלקוטי תורה שבאלול הוא זמן התגלות שלש עשרה מדות הרחמים, וזהו גם הענין דהרועה בשושנים, כי, שושנה יש בה תליסר עלין כנגד שלשה עשר מכילין דרחמי, והם המתגלים בראש חדש אלול, וזהו שכתוב הרועה בשושנים אצל אני לדודי ודודי לי שהוא ראשי תיבות אלול. והיינו,

שהתגלות שלש עשרה מדות הרחמים (שושנים) היא הנתינת כח לאתערותא דלתתא דאני לדודי.

ב) ויש להוסיף בביאור השייכות דשושנה לשלש עשרה מדות הרחמים (נוסף לכך שיש בה תליסר עלין), על פי המבואר בהדרושים ששלש עשרה מדות הרחמים נקראים בשם קישוטין, כמו על דרך משל התכשיטים הנתונים על הכלה שגורמים לה יפוי כו', והיינו, שאף שהתכשיט רחוק מהמתקשט יותר מהלבוש, שהרי הלבוש עשוי למדת המתלבש, מה שאין כן התכשיט, ועד שאין התכשיט ענין המוכרח כהלבוש, מכל מקום, דוקא התכשיט מוסיף ביופי האדם. וזהו גם הענין דשושנים, כי, השושנה עצמה היא פרח, והרי ענין הפרח הוא שמוסיף יופי. ומצד זה יש מעלה בשושנה אפילו לגבי חטה ושעורה כו', שמהם עושים לחם שלבב אנוש יסעד, כפי שמבאר הצמח צדק בהגהה שזהו כמו סממני הרפואות שיש בהם כח יותר מהמאכל כו', והיינו, שזהו תוספת כח וחיות חדש יותר מאשר על דרך הרגיל. וזהו גם ענין שלש עשרה מדות הרחמים שמאירים בחודש אלול, שזוהי המשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שהיא הוספה על המשכה רגילה מצד סדר ההשתלשלות, בדוגמת ההוספה שעל ידי סממני הרפואה על המזון הרגיל דאכילה ושתיה.

ג) והנה ענין הארת שלש עשרה מדות הרחמים בחודש אלול מבאר רבינו הזקן על פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו וכו'. וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאים להקביל אור פניו יתברך בשדה, כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך, שהוא ענין הארת שלש עשרה מדות שיהיה פנים בפנים וכו'.

והענין בזה, דהנה, ראיית המלך הוא ענין בלתי רגיל, כי, אף על פי שמלכותך מלכות כל עולמים, עד לעולם התחתון ביותר, הרי ענין זה יכול להיות באופן דאין מלך בלא עם, מלשון גחלים עוממות, שזהו באופן שהמלך עצמו מתעלם ומסתתר ואינו בגילוי, ומה שרואים בגלוי אין זה המלך עצמו, כי אם מעשיו ופעולותיו, שזהו כמו האחוריים של המלך, כמו שכתוב אחרי הוי' גו', אבל לא רואים את פני המלך. וזהו החידוש שבחודש אלול, שאז נמצא המלך בשדה, וכל מי שרוצה יכול לצאת להקביל פני המלך, ובאופן שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות, והיינו, שבחינת פנימיות (פנים) המלך היא בגילוי, שזהו גילוי שלמעלה מהשתלשלות, ובאופן שהגילוי הוא גם לאלו שנמצאים בשדה, שגם הם רואים פני המלך, ובאור פני מלך חיים.

ד) ויש להוסיף, שגם במשל דראיית פני המלך מודגש ענין היופי (שזהו פעולת השלש עשרה מדות הרחמים שנקראים תכשיטין שפועלים ענין היופי, כנזכר לעיל סעיף ב), שהרי ראיית פני המלך היא באופן שמלך ביפיו תחזינה עיניך, וכמודגש גם במשל, שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות.

ובפרטיות יותר, יש בזה שני ענינים, האחד, שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, והשני, שמראה פנים שוחקות לכולם. ובהקדים המדובר כמה פעמים בנוגע למשלים שבתורה שהם מדוייקים לכל פרטיהם, ובפרט בנדון דידן שזהו ענין כללי, שהרי זה משל על ענינו של חודש אלול שהוא חודש כללי, להיותו חודש החשבון והתיקון של השנה שעברה, וגם ההכנה לחודש תשרי, אותיות רשית, שהוא ראשית שנה הבאה, הרי בודאי שכל פרטי המשל הם בתכלית הדיוק.

ויש לומר, ששני הענינים דפנים יפות ומראה פנים שוחקות הם בדוגמת שני הענינים דיפה תואר ויפה מראה.

והענין בזה, דהנה כתיב ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה, דרחל קאי על כנסת ישראל, ואצל כל אחד מישראל ישנו ענין היופי, וכמאמר רבי ישמעאל בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן, והיינו, שכל אחד מישראל מצד עצמו הוא באופן דיופי, אלא שמצד העניות, אין עני אלא בדעת, יכול להיות מעמד ומצב שהיופי הוא בהעלם והסתר.

ובפרטיות יותר יש בענין היופי שני ענינים, יפה תאר ויפה מראה, כמבואר בארוכה בתורה אור ובתורת חיים שיפה תואר הוא ציור אברים בשלימותם בכמותם ואיכותם, ויפה מראה הוא ענין זיו קלסתר הפנים, שלכן נקרא בשם פנים שבו מתגלה הפנימיות (היינו, פנימיות החיות, כולל גם בחינת המקיף הקרוב שנמשך בגילוי כו'), וכמו חכמת אדם תאיר פניו, שמאירים פניו באופן שנגלה גם להזולת. אמנם, כל זה הוא כאשר העבודה היא כדבעי, מה שאין כן כשחסר בעבודתו כו', כולל גם חסרון בשלימות העבודה כו' [ועל דרך המבואר בכמה מקומות בנוגע לענין התשובה, שאינה על עונות דוקא, אלא עיקר התשובה הוא כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. וכיון שענין זה יכול להיות בעילוי אחר עילוי, הרי מובן, שגם אם עבודתו ביום זה היתה באופן דהרוח תשוב וגו', הנה לגבי העילוי שצריך להגיע אליו מחר, הרי זה עדיין באופן של חסרון כו'. ועל דרך המבואר בדרושי יציאת מצרים בענין בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, שזהו ענין עבודת הקריאת שמע שצריך להיות בכל יום, שהיא בחינת יציאת מצרים, שלכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דוקא (כפי שמסיימים קריאת שמע בפסוק אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים), מפני שהן דבר אחד ממש, שגם כאשר פעל בעצמו היום לצאת מהמצרים וגבולים, הנה לגבי עבודתו דמחר, שצריכה להיות עוד הפעם יציאת מצרים, הרי זה עדיין מצר וגבול. ויתירה מזה, אפילו באותו היום עצמו, לאחרי שפעל שיהיה אצלו הענין דיציאת מצרים בבוקר, נותנת לו התורה כח שבערב יהיה אצלו עוד הפעם ענין של יציאת מצרים, שלכן אומר עוד הפעם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו'], אזי יש צורך בנתינת כח מלמעלה כו', שזהו שבחודש אלול רואים את המלך בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות כו', שזהו ענין דיפה תואר ויפה מראה כפי שהוא למעלה, שזוהי הנתינת כח לכל אחד מישראל בעבודתו שיהיה אצלו ענין היופי דיפה תואר ויפה מראה בגילוי.

ה) והנה יש עוד פירוש נעלה יותר בהרועה בשושנים, שקאי על ענין התורה, כמאמר רז"ל אל תיקרי שושנים אלא ששונים, ששונים בתורה. ופירוש זה קשור גם עם הפירוש ששושנים קאי על ענין שלש עשרה מדות הרחמים, כתורת הרב המגיד נשמתו עדן ששלש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהם הם כנגד שלש עשרה מדות הרחמים, ולכן כשמשה רבינו עליו השלום אמר בתפלתו א-ל נא רפא נא לה, והזכיר מדה הראשונה דשלש עשרה מדות הרחמים שהיא שם א-ל [לפי הדעה שבקבלה], אמר לו הקב"ה קל וחמר, דכתיב ויאמר ה' אל משה וגו' הלא תכלם שבעת ימים וגו', ואמרו רז"ל קל וחמר לשכינה.

ויש להוסיף, שענין זה קשור גם עם ענין התכשיטין (יופי) שבשלש עשרה מדות הרחמים, והיינו, ששלימות ענין הקישוטין נעשה על ידי זה ששונים בתורה. והענין בזה, דהנה כתיב צוארך בחרוזים, שהחרוזים הם אבנים טובות ומרגליות מפורדים, אלא שהם נקובים וחלולים, וקבועים ותלויים בחוט שנכנס בהם ומחברם שלא יתפרדו, והם מתכשיטי כלה ששמים סביב הצואר (צוארך בחרוזים). וענינו בעבודה, שנקיבת האבנים הוא ענין ולבי חלל בקרבי, והיינו שנוקבים ועושים חלל בלב האבן (שעליו נאמר והסירותי את לב האבן), ואחר כך צריך להמשיך בהם הקו וחוט המחברם, שהוא ענין התורה (עליה נאמר הלוא כה דברי כאש), שענינה המשכה, שזהו שענין התורה בארבע האותיות דשם הוי' הוא אות ו', שמורה על ענין ההמשכה (כדאיתא באגרת התשובה). וכן הוא בעבודת הבירורים, שצריך לפעול למטה עד לבחינת דומם, שזהו ענין אבנים, שמצד עצמם יכולים להיות באופן של פירוד (ועל דרך מה שנאמר נעשה גו', לשון רבים, והרוצה לטעות יטעה, שהוא ענין הפירוד כו'), אך על ידי הקו וחוט דתורה הרי הוא מחבר ומאחד הבירורים שלו ומעלה אותם למעלה כו'.

ו) ועל ידי זה באים למה שנאמר בסיום שיר השירים על הרי בשמים, שבשמים הוא ענין הריח, וקאי על משיח, שעליו נאמר והריחו ביראת הוי', דמורח ודאין, והיינו, שגם בעניני העולם יהיה מורח ודאין (וכמבואר בארוכה בדרושי פורים). וכן תהיה לנו, שישראל עושים תשובה מאהבה, ומתוך שמחה, שזהו ענין תשובה עילאה (כמבואר באגרת התשובה), ועל ידי זה מיד הן נגאלין, באופן שגם הגאולה תהיה מתוך שמחה, על ידי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו אמן.

ביאור בדרך אפשר

נאמר ב'שיר השירים': כנסת ישראל אומרת, אני שייכת ל'דודי' הקדוש ברוך הוא, והוא שלי ופירש רש"י, "הרועה בשושנים - הרועה את צאנו במרעה נוח וטוב". התוכן הפנימי של אני לדודי ודודי לי, ראשי תיבות אלול, וכמבואר במאמרי חסידות לאדמו"ר הזקן [כיון שהקביעות תמיד, בכל השנים של פרשת ראה היא לעולם בשבת מברכים את חודש אלול או בראש חודש אלול ולכן מאמרי החסידות לחודש אלול מופיעים בספר 'ליקוטי תורה' בפרשת "ראה"], שבאלול מתחיל בחינת אני לדודי, התקרבות של בני ישראל אל הקדוש ברוך הוא עבודת ה' בדרך של אתערותא דלתתא, התעוררות מלמטה, מצד האדם, ועבודת ה' בדרך זו נמשכת מתחילת חודש אלול עד ראש השנה ויום הכיפורים כו', שזהו העבודה של ראש השנה ויום הכיפורים בחינת ודודי לי בדרך של המשכה מלמעלה, מהקדוש ברוך הוא לבני ישראל [וכמבואר בזה, דכיון שחודש אלול בא לאחרי חודש אב, שהוא ענין מצב רוחני של העלם והסתר, התרחקות מהקדוש ברוך הוא הרי זה מצב שצריך לפעול מחדש הענין דדודי לי שהקדוש ברוך הוא יחזור להאיר לבני ישראל, ובשביל זה צריכה להיות ההקדמה דאני לדודי בימי חודש אלול]. ומסיים בכתוב הרועה בשושנים (דלכאורה מהו הקשר והשייכות בין אני לדודי וגו' להרועה בשושנים), העובדה שהקדוש ברוך הוא 'רועה' ומפרנס את בני ישראל ויש הארה של אלוקות בחודש אלול שיוכל להיות הענין דאני לדודי (שעל ידי זה יומשך אחר כך בראש השנה ויום הכיפורים הענין דדודי לי) כפי שממשיך ומבאר.

והענין בזה, כמבואר בלקוטי תורה שבאלול הוא זמן התגלות והארה מלמעלה של שלש עשרה מדות הרחמים האמורות בתורה "ה', ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה", וזהו גם הענין דהרועה בשושנים, כי, כדברי הזוהר, שושנה יש בה שלש עשרה עלים כנגד שלש עשרה מידות הרחמים, והם המתגלים ומאירים בראש חדש אלול, וזהו שכתוב הרועה בשושנים בסמיכות אל אני לדודי ודודי לי שהוא ראשי תיבות אלול להורות ולרמז על כך שענינו של חודש אלול הוא שבו מאירות שלש עשרה מידות הרחמים. והיינו, (בימים אלה של חודש אלול) היא הנתינת כח לעבודת ה' המיוחדת של חודש אלול שהיא התעוררות מלמטה, מצד האדם, להתקרב אל הקדוש ברוך הוא.

ב) ויש להוסיף בביאור השייכות הפנימית של השושנה לשלש עשרה מדות הרחמים (נוסף לכך שיש בה שלשה עשר עלים כנזכר לעיל), על פי המבואר במאמרי חסידות ששלש עשרה מדות הרחמים נקראים בשם קישוטין, כמו על דרך משל התכשיטים הנתונים על הכלה שגורמים לה יפוי כו', והיינו, שאף שהתכשיט הוא דבר רחוק מהמתקשט יותר מהלבוש בגד, שהרי הלבוש עשוי למדת וההתאמה של הלבוש לפי מידות האדם הלובש אותו מלמדת על קשר ושייכות של הלבוש למתלבש, מה שאין כן התכשיט שאינו מותאם לפי מי שעונד אותו, ועד כדי כך התכשיט רחוק מהאדם שאין התכשיט ענין המוכרח לאדם כהלבוש, מכל מקום, אבל למרות ה'ריחוק' בין התכשיט לאדם דוקא התכשיט ולא הבגד מוסיף ביופי האדם. וזהו גם הענין דשושנים, כי, השושנה עצמה היא פרח, והרי ענין הפרח הוא ענין היופי שמוסיף יופי. ומצד זה יש מעלה בשושנה אפילו לגבי חטה ושעורה כו', שמהם עושים לחם שלבב אנוש יסעד, כלשון הכתוב בתהילים, והיינו שחיטה ושעורה הם דבר מוכרח לאדם כפי שמבאר הצמח צדק בהגהה על המאמר הנזכר ב'לקוטי תורה' היתרון של פרח השושנה על החטה והשעורה, שהוא בדוגמת היתרון של תכשיט על בגד, הרי הוא כמו היתרון של סממני הרפואות תרופות שיש בהם כח יותר מהמאכל כו', והיינו, שזהו מה שהאדם מקבל על ידי התרופות תוספת כח וחיות חדש יותר מאשר על דרך הרגיל עם יתרון לגבי החיות והכוח שהאדם מקבל מהמזון הרגיל. וזהו גם הענין התוכן הפנימי והיתרון של שלש עשרה מדות הרחמים שמאירים בחודש אלול, שזוהי המשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות שבו האור האלוקי נמשך ויורד מלמעלה למטה בהשתלשלות וצמצום מדרגה לדרגה כדי לברוא עולמות ונבראים מוגבלים, שהיא ההארה של שלש-עשרה מידות הרחמים הוספה על המשכה הרגילה של אור אלוקי המתגלה ונמשך מלמעלה למטה מצד סדר ההשתלשלות, בדוגמת ההוספה של כוח וחיות שעל ידי סממני הרפואה על המזון הרגיל דאכילה ושתיה.

ג) והנה ענין הארת שלש עשרה מדות הרחמים בחודש אלול מבאר רבינו הזקן על פי משל למלך שקודם בואו לעיר כשעדיין לא נכנס לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז כאשר המלך נמצא בשדה רשאין כל מי שרוצה לצאת אל השדה להקביל פניו, והוא המלך מקבל את כולם את כל הבאים להקביל פניו בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו וכאשר המלך הולך מהשדה העירה הרי הם הולכים אחריו וגם הם באים לעירו של המלך וכו'. וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאים בני ישראל להקביל אור פניו של הקדוש ברוך הוא בשדה, כי הנה כתיב בתורה, בנוסח ברכת כהנים יאר ה' פניו אליך, שהוא ענין הארת שלש עשרה מדות שיהיה פנים בפנים וכו' שהיא הארה בקירוב גדול שה'פנים' שלמעלה מאירות ל'פנים' של בני ישראל, וכפי שממשיך ומבאר.

והענין בזה, דהנה, ראיית המלך התגלות של הקדוש ברוך הוא לעולמות ולנבראים הוא ענין בלתי רגיל, כי, אף על פי שמלכותך מלכות כל עולמים, כלשון הכתוב בתהילים, ואמנם הקדוש ברוך הוא נמצא בכל העולמות ומחיה ומהווה את כל העולמות עד לעולם התחתון ביותר העולם הזה הגשמי, הרי ענין זה של מלכות הקדוש ברוך הוא יכול להיות באופן דאין מלך בלא עם, 'עם' מלשון עוממות היינו גחלים כבויות שהאש אמנם נמצאת בהם אבל לא נראית ולא ניכרת בהם (וכמבואר בשער היחוד והאמונה שבספר התניא, וזה לשונו "תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, דאין מלך בלא עם, פירוש עם מלשון עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך, כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד לא שייך שם מלוכה עליהם וכן אפילו על שרים לבדם רק ברוב עם דווקא הדרת מלך"), שזהו באופן שהמלך עצמו מתעלם ומסתתר ואינו בגילוי אל העם, ומה שרואים בגלוי בעולמות אין זה המלך עצמו, כי אם מעשיו ופעולותיו, שזהו כמו האחוריים והחיצוניות של המלך, כמו שכתוב אחרי הוי' גו', אבל לא רואים את פנימיות המלך וה'פנים' נשארים בהעלם. וזהו החידוש שבחודש אלול, שאז נמצא המלך בשדה, וכל מי שרוצה יכול לצאת להקביל פני המלך ולקבל את הארת פניו, ובאופן שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות, והיינו, שבחינת פנימיות (פנים) המלך היא בגילוי, שזהו גילוי שלמעלה מהשתלשלות, כנזכר לעיל, ובאופן שהגילוי הוא גם אפילו לאלו שנמצאים בשדה אנשים פשוטים, שגם הם רואים פני המלך, ובאור פני מלך חיים כלשון הכתוב במשלי.

ד) ויש להוסיף, שגם במשל דראיית פני המלך מודגש ענין היופי (שזהו פעולת השלש עשרה מדות הרחמים שנקראים תכשיטין שפועלים ענין היופי ונרמזים בלשון הכתוב 'הרועה בשושנים', רמז ליופי שבפרח השושנה, כנזכר לעיל סעיף ב), שהרי ראיית פני המלך היא באופן שמלך ביפיו תחזינה עיניך, כלשון הכתוב בישעיה, וכמודגש גם במשל, שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות והיינו שבנוסף לכך שהגילוי הוא גילוי הפנימיות, בחינת פנים העליונים, יש בזה גם את ענין היופי.

ובפרטיות יותר, יש בזה בגילוי שלש-עשרה מידות בחודש אלול באופן של הארת פנים שני ענינים, האחד, שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, והשני, שמראה פנים שוחקות לכולם היינו גם ענין היופי וגם ענין השמחה, כפי שממשיך ומבאר. ובהקדים המדובר כמה פעמים בנוגע למשלים שבתורה שהם מדוייקים לכל פרטיהם, ובפרט בנדון דידן שזהו ענין כללי בתורה ובעבודת ה', שהרי זה משל על ענינו של חודש אלול שהוא חודש כללי, להיותו חודש החשבון עריכת חשבון נפש והתיקון של השנה שעברה, וגם ההכנה לחודש תשרי, אותיות רשית, שהוא ראשית שנה הבאה ולכן גם חודש תשרי הוא 'חודש כללי', וכיון שמדובר בענינים חשובים ו'כלליים' כל כך הרי בודאי שכל פרטי המשל הם בתכלית הדיוק.

ויש לומר, ששני הענינים האמורים הנזכרים במשל המלך בשדה על ההארה האלוקית בחודש אלול דפנים יפות ומראה פנים שוחקות ענין היופי וענין השמחה הם בדוגמת שני הענינים דיפה תואר ויפה מראה, כפי שממשיך ומבאר.

והענין בזה, דהנה כתיב בתורה ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה, דרחל קאי מכוון על כנסת ישראל, ואצל כל אחד מישראל ישנו ענין היופי ברוחניות, וכמאמר רבי ישמעאל בנות ישראל מצד עצמן נאות הן אלא שהעניות מנוולתן, והיינו, שכל אחד מישראל מצד עצמו הוא באופן דיופי בדרגה רוחנית, אלא שמצד העניות ברוחניות, אין עני אלא בדעת, כדברי הגמרא, יכול להיות מעמד ומצב שהיופי הוא בהעלם והסתר.

ובפרטיות יותר יש בענין היופי שונים, יפה תאר ויפה מראה, כמבואר בארוכה בתורה אור לאדמו