בדרך אל השופר הגדול - חיים גאולה בתכל'ס

מאת הר' יחיאל יעקובוביץ

ביישוב קטן ליד העיירה דובריאנקה אשר בפלך צ'רניגוב, התגורר חסיד ישיש מימי רבינו הזקן - ותעלומה אפופת מסתורין סביב דמותו הקשישה: מעולם, לא ביומי דפגרא ולא בשבתות ובמועדי ישראל, לא נצפה חסיד זה בלבוש חגיגי כלשהו. איש לא ידע את סודו של החסיד, עד ליום בו התייצב חייט מקצועי עם גלילי משי יוקרתיים על מפתן ביתו בהזמנה אישית של בנו העשיר. או אז, לאחר דחייה נחרצת, חשף החסיד את הסוד שליווה אותו שנים ארוכות:

באחד מימי ראש השנה אצל רבינו הזקן, שמעו החסידים מפיו את המאמר "והיה ביום ההוא" (אשר נדפס לימים בלקוטי תורה), בו הוסברה משמעותם הפנימית של "האובדים בארץ אשור" - אלו האובדים באושר המדומה של תענוגי העולם הזה. בין הדברים, תיאר הרבי את אותם טיפוסים כלובשי "ראצאמארענע זופיצעס" (סוג של בגדי משי יוקרתיים)...

איש כבר לא לבש את בגדיו החגיגיים באותו החג, אך קבוצת החסידים ששמעה את הדברים ישירות מפי הרבי - לא יכלו יותר ללבוש בגדי משי כל חייהם...

(ליקוטי סיפורים עמ' קטז)

בין תקיעה לתקיעה

בין פסוקי השופרות הנאמרים בחרדת קודש בתפילות הימים הנוראים, מושרת בנעימה מרגשת נבואתו המפורסמת של ישעיה, נביא הגאולה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם". לאחריה בוקעת מאליה התפילה והדרישה: "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ"...

בשנים עברו, בטרם זכינו לשמוע את קול השופר הגדול בפשטות ובגלוי – נשמעה התקיעה הבאה משופר פשוט ותמים, אשר חתם בסיום הברכה את סדרת ה"תקיעות דמעומד", ובכך השלים את תפקידו "לערבב את השטן" ולבלבל אותו מקטרוגיו הנלוזים על עם הקודש.

תקיעות פשוטות אלו, שלא נועדו אלא לשם ערבוביא בעלמא – נראות רחוקות שנות אור מאותה תקיעה גדולה אליה ייחלנו לפני מספר שורות. אך לאמיתו של דבר, הן קרובות אליה אפילו יותר מתקיעות החובה המקוריות:

בשם התלמוד הירושלמי נאמר, כי קולות השופר הראשונים מעוררים בלב השטן בהלה ספקנית ובלתי מוחלטת ("בהיל, ולא בהיל"), ואילו הסדרה הנוספת של התקיעות – נשמעת באוזניו כתקיעת השופר הגדול המבשרת על היבלעותו הקרבה לבלי שוב ("בילע המוות לנצח"), עד כי כל חושיו מתערבבים בחרדה קיומית, ואין לו פנאי לעסוק בזוטות כעסקי הקטרוגים.

חרדה קיומית

ברור ומובן, כי מלאך קטגור מנוסה וממולח המתייצב באורח קבע בפני בית דין של מעלה עם הררי טענות, קטרוגים וראיות – אינו מתבלבל בקלות כה רבה בין שופרו הפשוט של בעל התוקע האנושי לבין השופר הגדול הממתין מששת ימי בראשית לבקוע בקול תרועה רמה ממקור אלוקי נעלם ונשגב...

חרדתו הקיומית של השטן לשמע תקיעות אלו, מלמדת אפוא כי גם השופר הפשוט הנשמע מידי שנה בשנה בבתי הכנסת – מכיל בתוכו את אותו הכוח של השופר הגדול הבולע ומכניע את היצר מכל וכל, ומעורר באותו האופן את הלבבות האובדים באושר המדומה של תענוגי העולם ("ארץ אשור") והנפשות הנידחות והנדחקות בצרות ומיצרי הגלות המעיקה ("מצרים"), עד לכדי התבטלות והשתחוואה פנימית לה' בירושלים שבלב.

ההתעוררות האישית שלנו לקול השופר האנושי, וגאולת הנפש ממצרי היצר הפרטי – מחרידות ומבלבלות את השטן בדיוק כמו קול השופר הגדול לו מצפה העולם אלפי שנים: גם הן, מבשרות באופן ברור ומוחלט על קיצו הקרב, ביום בו יהיה ה' למלך על כל הארץ, והיתה לה' המלוכה.

(על פי לקוטי שיחות חלק כד, ראש השנה, הערה 23 והנסמן שם.)

חיים גאולה בתכל'ס

הולכים ומשתפרים. גם השופר ה"פשוט" והאנושי, מעורר את הלבבות האבודים באושר המדומה של תענוגי העולם, מחלץ את הנפשות הנידחות בצרות ומצרי הגלות היצרית, ומקרב אותנו להשתחוואה הגדולה בהר הקודש בירושלים.