הבמה שלנו

א) בנוגע לשנה מעוברת

בדורות הקודמים מצינו אצל רבותינו נשיאינו התייחסות לשנה מעוברת כמצב שיש בו צד של חסרון וקטרוג, הקשור למיעוט הלבנה. ואכן, בשנים מעוברות היו לעיתים הנהגות מיוחדות שבהן ניכרה אי-שביעות רצון מעניין העיבור (סה"ש תרצ"ז עמ' 157; סה"ש תש"ג עמ' 9).

אמנם הרבי האיר את העניין מזווית נוספת וחידש כי אדרבה, בשנה מעוברת יש מעלה מיוחדת שאינה קיימת בשנה רגילה. משום כך היא אף נקראת "שנה תמימה" שבה ומשתווה לשנת החמה. באמצעות חודש העיבור משתווים ימי שנת הלבנה לשנת החמה, ובכך מתוקן החיסרון שנוצר בעקבות מיעוט הלבנה (שיחת שבת בראשית תשי"ד; שמחת תורה תשי"ט).

הרבי גם הוסיף וביאר שעיבור השנה קשור גם לתיקון הקנאה שהייתה בין הלבנה לחמה בתחילת הבריאה, שבעקבותיה נתמעטה הלבנה. הקנאה היא שורש לחטאים רבים, וכבר חטא עץ הדעת נגרם בעקבות קנאת הנחש באדם וחוה. בשנה מעוברת מתבטא, אם כן, תיקון עמוק שנת הלבנה בעין טובה, נבנה אצלו אמון עמוק. גם כשהוא נתקל בקשיים, יש לו את הכוח להתגבר על הבושה, לבוא, לדבר ולבקש עזרה - דבר שלעיתים הוא הצלת נפשות ממש. אך כשהחשש מהאשמה גובר, המחיר עלול להיות כבד. ואלו מקרים שאני פוגש בכל שבוע.

ב) בנוגע לראש השנה שחל בשבת

מבאר הרבי שכאשר ראש השנה חל בשבת, גם עבודת ראש השנה מקבלת את אופייה של השבת - מנוחה ותענוג. הדבר מתחיל כבר בערב ראש השנה ומשפיע על השנה כולה, שתהיה שנה של מנוחה ותענוג.

ומכאן ממשיך הרבי אל השלמות העתידה של המנוחה - "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש (ראה ד"ה יום טוב של ראש השנה שחל בשבת, ערב ר"ה תשל"ג, מלוקט ג', עמ' רצ"ט) וזה לשון ק' שם בסיום המאמר:

"וכיון ששבת הוא עניין המנוחה והתענוג, גם העבודה בראש השנה שחל להיות בשבת, ועל דרך זה העבודה דערב ראש השנה, היא מתוך מנוחה ותענוג, וזה פועל גם על כל השנה שתהי' שנה של מנוחה ותענוג, ועד לאמיתית ענין המנוחה - יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ובקרוב ממש בעגלא דידן".