מיין משה
פעם אחת הגיע הגה"ק רבי חיים - הדברי חיים מצאנז - לעיר אויפן, וכל יהודי הסביבה באו לראות את פניו.
גם, משה דייטש בא עם חבריו שהיו 'רחוקים' כמותו לראות את הדברי חיים. באותה שעה ערך הדברי חיים את שולחנו הטהור ('טיש').
הדברי חיים ראה את משה דייטש קרא לו ונתן לו חתיכת דג, ומשה אכל מטעמי נימוס. וכשחזר משה לביתו, הגישה לו אשתו לאכול, ומשה? לא הצליח להכניס מאומה לתוך פיו, וכשניסה לבלוע דבר מאכל הקיאו... ונסע לדרוש ברופאים מפורסמים ולא העלו לו תרופה למכתו.
אט אט החל לאבד מכחו וממשקלו, עד שהגיע קרוב לאפיסת כחות... הרופא שהוזעק הודיע בצער למשפחתו: זהו זה! נגמר הסיפור!...
וכשראה שאין לו עוד תקוה, ביקש שיקחוהו ל'דברי חיים', וכשהגיע טען בפניו שהוא גרם לו את המחלה על ידי שנתן לו לאכול דג מקולקל!...
ה'דברי חיים' חייך ואמר לו: אין לך כל שמץ של מחלה, ובריא ושלם הינך כשאר בני אדם, ומה שאין אתה מסוגל לאכול מפני שבאותה שעה שאכלת את הדג נזדכך גופך ושוב אין בכחך לאכול מאכלות אסורות, ומאחר שבביתך כל הכלים והמאכלים טריפה הם, לפיכך אין אתה יכול לאכול, והראיה לכך הנה אצוה להגיש לפניך כל מיני מאכלים ותאכל ותשבע נפשך!
ומיד ציוה הדברי חיים להגיש לפניו סעודה ערוכה מכל טוב, ואכל מכל אשר הביאו לפניו ולא נודע כי איזה מחלה שכנה בקרבו...
ומשה חזר בתשובה שלימה, ונהיה לאחד מן היושבים בצאנז בבית מדרשו הגה יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והדברי חיים היה מכנהו בדרך חיבה: 'מיין משה'! (משה שלי).
ופעם נכספה נפשו של משה לראות בפלאי העולם הגדול ונפרד מכל מכריו באומרו שנוסע הוא לתקופה ארוכה, ורבו הדברי חיים לא הסכים כל כך לנסיעתו, ומשה בכל זאת נסע...
ליל שבת, המוני חסידים מסתופפים סביב שולחנו של הדברי חיים, ולפתע החל הדברי חיים לדבר על משה ולספר לקהל על הגעגועים העזים שהוא חש למשה ועל רגשי החרטה שיש בקרבו שלא מנע אותו מנסיעתו...
שקט השתורר באולם, והלא אף אם בן יחיד נוסע מעל פני אביו לכמה שבועות אין הוא מתגעגע אליו כל כך, ומה פשר הגעגועים?...
והנה, הגיע יום שני, ומשה התייצב בבית המדרש, ושם התוודה: היה לי קשה עם החיים החדשים, רציתי לעזוב הכל ולחזור לחיים הישנים שלי...
והנה, בליל שבת חשתי קרני אורה נשלחים אל לבי, מאירים מעודדים מלטפים, עוטפים אותי באהבה בחיבה ובידידות... געגועים עזים וכיסופים נוראים לראות שוב את פני הדברי חיים... והנה באתי.
