לזכות את ישראל

בגמרא הקדושה (מכות כג:) הובא כן:

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא).

ופירש רש"י (בגמרא שם):

'לזכות את ישראל' - כדי שיהו מקבלים שכר במה שמונעים עצמם מן העבירות. לפיכך הרבה להם, שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבילות שאין לך אדם שאינו קץ בהם, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם.

והקשה הגה"ק הרב ברוך מרדכי אזרחי זיע"א (ברכת מרדכי, ויקרא - עמוד קיח),

שלכאורה הדברים הללו לא מובנים. אם 'אין לך אדם שאינו קץ בשקצים ונבילות', אם טבענו, המאוס בשקצים, הופך את ההתגברות למיותרת. אם כן, על מה מגיע השכר?!

והוא יישב כן:

בשניה אחת יכול להתפרץ כח הרסני, כמו פצצה אטומית שהורסת את כל העולם, האישי והכללי.

כל אחד, בטבעו, פוחד מהמפלצת שבתוכו - שמא פתאום תתפרץ. לא כל אחד מודע לפחד הזה, אבל הוא קיים אצל כל אחד. כדי שהמפלצת לא תתפרץ האדם מחזיק את עצמו - מחזיק את הזקן, מחזיק משהו...

כל אחד מרגיש שאני כתם שחור על סדין לבן - כל אחד פוחד מהעוצמות הבלתי מרוסנות שלו, מהאין סופיות שלו...

ובמילים אחרות:

על פני השטח ברמת המודע של הנפש, כחות האדם מדודים ומוגבלים - ועליו לנצלם באופן נכון ומועיל.

אמנם, מתחת לפני השטח, בתהומות הלא מודע, יש לכל אחד עוצמות אין סופיות ובלתי מרוסנות. בשגרה, הכחות הללו נסתרים, נשמרים מתחת לחזות המהוגנת והמתוקנת, אך לעתים הם מאיימים לפרוץ החוצה והאדם נדרש להיות 'גבור הכובש את יצרו'. לכן, במודע או שלא במודע, כל אדם מפחד מעצמו - מפחד מהתפרצות הרסנית של כחות התוהו שבו...

ולצורך כך העניק לנו הקב"ה את התורה והמצוות, ועל ידן הוא נתן לנו כח להכניס את כל העוצמה הזו בכלים של תורה, בחידושי תורה המיוחדים שלו. וכמו שכתב התניא (אגרת הקודש - סימן כו): 'וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש, הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחינת שורש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה, כנודע'.

בשביל ונבילות, התורה דורשת שהאדם יהיה במדרגת צדיק גמור! שלעולם הוא לא יצטרך להתמודד בנושא הזה עם היצר הרע.

וזה שאמר רש"י: (שם) 'שיקבלו שכר על שפורשים מהם' - פרוש הוא אחד שהרים את כל אישיותו למרקע אחר. כולו בנוי אחרת. טבעו, הפך להיות 'פרוש'. הפרישות הפכה להיות חלק ממהותו ועצם הווייתו. מהלכיו צפויים וחזויים מראש. זהו 'פרוש'!

בעניין איסורי אכילה, הקב"ה רוצה שכל יהודי יגיע למדרגה של צדיק גמור. שלא יעלה בלבו אפילו בדל קלוש של רצון לאכול או לשתות משהו אסור!

19. למרות שזו התביעה, תמיד צריכים לחזור על הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה" (קהלת ט, י)!... כל פעולה ואפילו הקטנה ביותר, יש לה חשיבות עצומה למעלה!

ובענין זה סיפר הגאון הרב אשר קובלסקי שליט"א (פניני פרשת השבוע, חלק א - עמוד סא), וז"ל:

היה זה בלובי הכניסה למרכז הרפואי 'מעייני הישועה'. מסדרונות בית החולים לבשו חג, הצוות הרפואי היה נרגש, המאושפזים ובני המשפחות כבר המתינו לרגע הגדול. בשעה היעודה הגיע הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל לבקר בבית החולים שנוהל בהכוונתו, והכל היו נרגשים לקראת ביקורו של גדול הדור.

בין העומדים בשורה הראשונה לקבל את הרב בברכת שלום, עמד גם הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רב בית החולים בזמנו וכיום רבה של אחוזת ברכפלד. הוא לא המתין לברכת שלום בלבד, עז היה רצונו לפרוש בפני גדול הדור שאלה הלכתית, אותה נשאל הבוקר על ידי אחד המטופלים. מכיון שלא ידע כיצד לענות, המתין להזדמנות לשאול את פוסק הדור כיצד יש להורות.

לקראת תום הביקור המרומם, ניגש הרב זיכרמן אל הרב וואזנר, ופרש את השאלה: מדובר ביהודי מבוגר יחסית, הסובל כאבים שונים ומשונים בכל חלקי גופו. הוא רתוק למטתו, זקוק לעזרת הצוות הרפואי בכל פעולה קטנה כגדולה, וימיו ובעיקר לילותיו הפכו לכעין סיוט מתמשך, כשהוא לא מסוגל לסייע לעצמו בכלום, ממש כך. 'האם אני יכול לברך שעשה לי כל צרכי? והלא אני מוגבל כל כך, אין בכחי לדאוג לצרכי כלל?' שאל החולה.

כשמוע הרב וואזנר את השאלה, לבו הגדול כבר הבין דבר מתוך דבר... 'היכן הוא מאושפז?' - שאל. 'במחלקה ה'פנימית', בחדר השלישי משמאל...' - השיב הרב זיכרמן, והרב וואזנר ממרום גילו ומעמדו, החל עושה את דרכו למקום. כשהמעלית נפתחה ודמותו של גדול הדור נראתה בפתח המחלקה - נעמד כל הצוות ביראת כבוד, דרוכים ונרגשים מהביקור המפתיע.

הרב וואזנר חיפש את חדרו של החולה, ומיד שם פעמיו לשם. כשנכנס ונתקל בעיני החולה המדובר, ניכר הצער על פניו של הרב. לא קל לראות יהודי סובל כל כך, מחובר לכל כך הרבה מכשירים ומחטים, ושוכב חלוש וכאוב כמעט ללא ניע... החולה הבחין פתאום באורח המרומם שנחת בחדרו, וניסה לקום מהמיטה...

הרב וואזנר חיוה לו מיד בידיו כי יישב, לבל יטריח את עצמו אפילו מעט. הוא קרב אליו, לחץ את ידו בחום, ושאל בהשתתפות: 'מה שלומך? איך אתה מרגיש?'...

החולה נאנח, חייך קלות, ושוב נאנח. הרב וואזנר ניצל את 'פרצת' החיוך הקטנטן שעלה על שפתי החולה, ושאל קצרות: 'תרצה לשמוע סיפור?', החולה הנהן במבוכת מה.

'היה זה כשהייתי עלם צעיר', פתח הרב וואזנר בהתרגשות וחשף טפח משנות נעוריו: 'כאשר למדתי בישיבת 'חכמי לובלין' בראשות הגאון הנודע רבי מאיר שפירא זצ"ל, פעם קראני ראש הישיבה לבוא עמו, לבקר יהודי שחלה עד שכבר לא הצליח לקום מהמיטה. התלוויתי לרבי לביקור בביתו של החולה, ומיד כשנכנסנו ראינו כי מצבו אכן קשה מאוד...

כשהחולה הבחין בנו, חייך מאוזן לאוזן, ועל שפתותיו עלתה בת שחוק קלה. זה היה קצת מוזר - האיש במצב כה קשה, בקושי יכול לזוז והוא מחייך חיוך גדול ורחב?! 'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'?! מורי ורבי שאל את החולה שאלה זו, ונפעם מתשובתו'.

הרב וואזנר עצר לרגע, נתן לחולה פנאי לעכל את הסיפור עד הנה, וגם וידא כי הוא אינו נרגש יותר מדאי ומסוגל להקשיב ולהאזין. ואז המשיך וציטט את תגובתו של אותו חולה, וכך אמר אותו חולה:

'הייתי שמח לקום לכבוד הבאים במעוני, להגיש להם שתיה קרה, אולי לכבדם בעוגה חמה... אך אין ביכולתי לעשות זאת! הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לשמח ולכבד את הבאים בצל קורתי, הוא לחייך אליהם, לשמוח על ביקורם, להגיב להם בחיוך רחב וגדול. יבין כבוד ראש הישיבה! זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות לכבוד הבאים לבקרני, זו השליחות שלי עלי אדמות, כי זה מה שאני מסוגל לעשות! - האם לא אעשה זאת בחיוך גדול ורחב ככל יכולתי ויותר?!'

הרב וואזנר סיים לספר, ולחץ בחום את ידי החולה השוכב לפניו: 'כשראיתי את החיוך שלך, נזכרתי בסיפור הזה. אתה שואל כיצד תוכל לברך 'שעשה לי כל צרכי' כשאינך יכול לעשות דבר? אתה מרגיש חסר יכולות מעש? - הרי יש לך שליחות מיוחדת, יש לך שליחות לחייך! תחייך לאנשים הבאים לבקרך, תחייך אפילו לעצמך! תתעודד, בעזרת השם אנשים יצאו ממצב כמו שלך, תחייך ותשמח, 'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ' מכל הצרות ותזכה לרפואה שלימה!'

הרב וואזנר הוסיף לעודדו במילים חמות ומרגיעות, ואחר כך פנה ויצא מבית החולים. את המשך הסיפור שמענו מכלי ראשון, המעיד עליו כפי ששמעו מהרב זיכרמן, שהתעדכן מהרופא המטפל: באופן מפתיע ויוצא דופן, החל מאותו ביקור השתפר מצבו של החולה. הוא החל לקום ואף ללכת בכחות עצמו, באופן מעורר השתאות!...