א.
עניינו המיוחד של ראש חודש שבט נתפרש בתורה שבכתב, בתחילת ספר דברים: "בעשתי עשר חודש באחד לחוד ... שהואיל משה באר את התורה" – בו ביום החל משה רבנו עליו השלום בלימוד וביאור "משנה תורה". בעריכת חזרה ובביאור כל דברי התורה שנאמרו עד כה, בתוספת עניינים חדשים, כך במשך 36 ימים עד סמוך לפטירתו בז' באדר.
מאוחר יותר, לאחר ז' באדר, כאשר יהושע בן נון, תלמידו המובהק של משה רבנו, משרתו אשר לא מש מתוך האוהל, החל להנהיג את ישראל, היה עיקר עיסוקו ושינונו בספר דברים, ב"משנה תורה", בו הגה כל הזמן, וכלשון רבי שמעון בר יוחאי במדרש: "ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע", הוא היה הדגל והחותם שלו שהיה שגור על לשונו תדיר. ומהסיבות לכך, מעבר כמובן לחיבתו היתירה של יהושע לדברי רבו ("אלה הדברים אשר דבר משה"): א. בספר זה נשנתה התורה כולה בקצרה. ב. בו מופיעים לראשונה דיני המלך ודיני מלחמה וכיבוש הארץ והרבה מצוות התלויות בארץ, ויהושע שמלך היה, ראש לכובשים וראשון למנחילי הארץ נדרש במיוחד להלכות אלו.
אגב, ישנם הסוברים שמצות המלך לכתוב עבורו ספר תורה בעת שישב על כיסא מלכותו מתייחסת אך ורק לספר דברים, "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר", דברים ככתבם, משנה תורה בלבד. גם קריאת המלך באזני העם אחת לשבע שנים ב"הקהל" היא בחומש דברים.
מסופר במדרש: "בשעה ש נגלה עליו - על יהושע - הקדוש ברוך הוא ("אחרי מות משה עבד ה'"), מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו חזק יהושע, אמץ יהושע, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". וממשיך המדרש ומספר, כי במלחמת גבעון, כאשר הוצרך יהושע להעמיד את החמה, אחד הניסים הגדולים ביותר בדברי ימי ישראל, "נטלו לספר משנה תורה והראה אותו לגלגל חמה, אמר לו, כשם שלא דוממתי מזה אף אתה דום מלפני, מיד וידום השמש וירח עמד".
ב.
קשר הדוק ישנו בין "משנה תורה" ל"תורה שבעל פה" כנאמר בזוהר ועוד, וכפי שמבאר זאת בבהירות נפלאה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
"ידוע מה שאמרו רז"ל "מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא", ופרש"י "ולא רמזה משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולם יש סמך למצוא מן התורה". ועפ"ז י"ל, שכשם שלתוכן הדברים שבנ"ך "יש סמך למצוא מן התורה", כך הוא בנוגע לאופן התגלות הדברים שבנ"ך, שכדי שיחול עליהם שם "תורה", צ"ל "יסוד" להתגלות כזו בתורת משה עצמו.
כלומר: הענינים שבספרי נביאים וכתובים שנתגלו ע"י נבואה ורוה"ק אינם רק בגדר "דברי נביא" וכיו"ב, אלא הם "תורה". שלכן הציוויים שבהם, חייבים אנו לקיים לא רק מצד החיוב לשמוע אל דברי הנביא, אלא מצד חיוב התורה לקיים "דברי קבלה" אלא שאין בהם אותו החומר כדברי תורה, חמשה חומשי תורה.
ויש לומר, שהיסוד לזה שיחול על דברים שנתגלו ע"י נבואה או רוה"ק גדר "תורה" בתורת משה גופא, הוא משנה תורה, שנאמר (רק) "ברוה"ק", ומ"מ הרי הוא חלק מתורת משה, "שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם".
ובדרך זו יש לבאר גם דברי הזהר שמשנה תורה נק' "תורה שבע"פ" והיא מקורה של תושבע"פ - וכמבואר בספר מגלה עמוקות ש"עניין משנה תורה היא על סוד תורה שבעל פה שקיבלו ישראל בסוף מ' שנה בכניסתם לארץ", וזהו גם הרמז בכך ש"מ' דורות ממשה רבינו עד רבי שסידר המשניות" — ע"ד "מ' שנה שהמתינו (ישראל) לקבל תורה שבעל פה":
השייכות של משנה תורה לתורה שבעל פה מובנת ע"פ המבואר בכמה מקומות בחילוק בין "מפי הגבורה" שבד' ספרים הראשונים ו"מפי הגבורה" שבמשנה תורה, דספרים הראשונים נתגלו ע"י הקב"ה, אלא שהי' באמצעותו של משה, שהקב"ה שם את הדברים בפיו, ומשה הי' מעתיקן בכתב, באופן שלא התערבה דעתו והשגתו של משה במסירת הדברים; משא"כ במשנה תורה, אף שגם הדברים שבמשנה תורה נאמרו "מפי הגבורה", מ"מ התגלות הדברים היתה ע"י משה, שמשה הי' מדבר מעצמו את דברי ה' אשר השיג בדעתו. והיינו שדברי הקב"ה נתלבשו בדעתו של משה ולכן מסרם משה לבנ"י כאילו הי' אומרם "מפי עצמו".
וע"פ הנ"ל יש לומר, שהטעם שהוצרך להיות ענין כזה בתורת משה, שהתגלות הדברים תהי' באופן שבתחלה נתלבשו בדעתו והשגתו של משה רבינו, הוא — כי זהו ה"יסוד" לגדר תורה שבע"פ. דהנה בנוגע לתורה שבע"פ מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא, התגלותה, מלבד הענינים שהם הלכה למשה מסיני ובאו בקבלה, היא ע"י בני ישראל, שהם המגלים עניני תורה שבע"פ, ע"י לימודם. ובזה מוכרחת דעתו והשגתו של לומד התורה; אבל לאידך, כל תוכן לימוד תורה הוא לגלות דבר ה'. כלומר: ההלכה תלוי' לא בהבנת האדם, אלא שזהו רצונו ית', כי מהותה של תורה היא — חכמתו ית', אלא שהקב"ה מסר אותה לבנ"י שהם יגלו אותה ע"י הבנתם. וכיון שכל הגדרים שבתורה צ"ל להם יסוד בתורת משה, לכן ענין זה — שיחול שם תורה ("תורת ה'") על דבר חכמה שנתגלה ע"י דעתו והשגתו של אדם נברא — בתורת משה, הוא במשנה תורה, שגם שם ישנם שני קצוות אלה, שהיא דבר ה' שנתלבשה בדעתו והשגתו של משה, ועי"ז שישנו גדר זה בתורת משה, נמשך כן גם בכללות תורה שבע"פ".
ובהקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה מתואר העיסוק של משה רבנו באותם ימי הוד גם בתורה שבעל פה כפשוטה ("תורה בפירושה ניתנה"): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש, בראש חודש שבט, הקהיל את העם ואמר להם הגיע זמן מותי ואם יש בכם מי ששמע הלכה ושכחה יבוא וישאלני ואבאר אותה, וכל מי שהסתפקה לו שאלה יבוא ואפרשנה לו ... ולקחו מפיו בירור ההלכות ולמדו הפירושים כל הזמן ההוא, שהוא מראש חודש שבט עד שבעה באדר".
ג.
כידוע כינה הרמב"ם את מפעלו ההלכתי הגדול והנאדר בקודש בשם "משנה תורה", כפי שמנמק בהקדמת הספר: לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה. גם נושאי כליו החשובים נקבו בשמות כמו "מגיד משנה" "כסף משנה" ועוד.
ולכאורה, בדומה לחומש דברים ("משנה תורה") גם הרמב"ם בספרו: א. "מקבץ לתורה שבעל פה כולה" "בלשון ברורה ודרך קצרה." ב. כולל בתוכו את הלכות המקדש כולם, כל מצוות התלויות בארץ, וספר שופטים: הלכות הסנהדרין, הלכות מלכים ומלחמותיהם, והלכות מלך המשיח. בשונה מיתר הפוסקים שהתמקדו בעיקר בהלכות הנהוגות בזמן הזה הרמב"ם לא חשך מאומה. "לפניו לא היה כן ... ואחריו לא יהיה כן" כלשון המאירי.
הרמב"ם גם מתייחד בפסקיו בהלכות "יסודי התורה" ודומיהם, נושאים אשר מופיעים בהרחבה בספר דברים ("משנה תורה") "אתה הראת לדעת", "וידעת היום" ו"שמע ישראל".
ב"לקוטי תורה" אומר רבנו הזקן, "משנה תורה היא בחינת מלכות, מלשון משנה למלך", ואולי זו גם סיבה מדוע נאמרו דיני המלך בתורתנו הקדושה בספר משנה תורה דווקא. להאיר כי גם כלפי הרמב"ם ניכר בקרב החונים עליו ("משנה למלך" "שער המלך" ועוד) יחס מלכותי, "מאן מלכי רבנן", וכך נאה בהיותו "מקבץ לתורה שבעל פה כולה" אשר כמאמר אליהו "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה".
זכינו בדורנו לתקנה הנפלאה של הלימוד היומיומי בספר "משנה תורה" לרמב"ם, תקנה שהוכרזה על ידי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו באחרון של פסח לפני ארבעים שנה, והלימוד בפועל, במקהלות עם, אנשים נשים וטף, החל בראשון שלאחריו "ממחרת השבת" הראשונה אחר הפסח (בה מתחילים באמירת פרקי אבות "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע") בכ"ז בניסן 'התשד"ם.
נפלא הדבר אשר כ"ז בניסן הוא היום שבין יום הילולת יהושע בכ"ו בניסן לכ"ח בניסן, יום הפלת חומות יריחו על ידי יהושע בכניסתו לארץ. ומן המפורסמות אשר יום ההילולא של מייסד התקנה הוד כ"ק אדמו"ר זיע"א ("ויהי בשלושים שנה") חל בג' בתמוז, ביום בו "שמש בגבעון דום" על ידי יהושע בן נון, נס שהתרחש, כמובא לעיל, מכוח לימוד "משנה תורה".
מובן אפוא עד כמה הלימוד והשינון בספר הרמב"ם מהווה הכנה מתאימה מאין כמוה, בעמדנו על סף הגאולה "על ירדן ירחו", ל"ביאה שלישית" לארץ הקודש תיכף ומיד ממש על ידי משיח צדקנו כאשר "ירחיב ה"א את גבולך" ארץ עשר אומות.
