היהודי הטוב מניישטאט
ובענין זה נספר (בסוד עבדיך - חלק ב עמוד קטו, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א):
אברך צעיר היה יוסל, בנו של הגה"ק רבי קלונימוס קלמן בעל ה'מאור ושמש', שנים ספורות בלבד לאחר נישואיו.
מנהג של קבע אימץ לעצמו, מספר שבועות בשנה היה עוזב הכל ובא להסתופף בחצר קדשו של החוזה מלובלין.
לילה אחד, כחצות, שעה שבית המדרש דחוס היה מפה לפה בתלמידים הקדושים, היושבים ועוסקים איש איש בעבודתו בקודש, הופיע, לפתע, הרבי בכבודו ובעצמו בתוך ההיכל, פניו להבים כאחד משרפי מעלה וכל דמותו כעמוד אש. לבבות הנוכחים פרכסו מיראת הרוממות, כאשר החל הרבי מודד בצעדיו את ההיכל רצוא ושוב, ועיניו הטהורות תרות בין היושבים, כמבקשות אי מה או אי מי.
בחולפו על פניו של יוסל, תפסו הרבי בזרועו, ותוך שהיה מושכו אחריו לחדרו, קרא בקול צוהל: הלא אותך אנכי מבקש! בוא, בוא עמי, בנו של רבי קלונימוס, ואאלפך בינה!
שעות על גבי שעות מסוגרים היו השנים בקודש פנימה, ומשיצא יוסל בפנים משולהבות, הכירו בו בני בינה כי קרן עור פניו. מני אז הקפידו האריות שבחבורה שלא לקרותו עוד בכינויו 'יוסל', כי אם בשמו המלא, דרך כבוד: רבי יוסף ברוך! ואילו מאחורי גבו, מתלחשים היו וממתיקים סוד, על גדולתו המסותרת של אותו בנן של קדושים...
ורבי יוסל לא נמשך לבו לכל גינוני הכבוד הללו, לבו סלד מן הפרסום והתהילה, ולכן הוא החליט לעטות על עצמו לבוש של סוחר.
סמוך לקבלת ההחלטה שלו, חל היריד העונתי הגדול שהתקיים בעיר דינוב.
ויוסל קם והצטרף לקבוצת סוחרים הנוסעת מקראקא לדינוב.
הנסיעה לשם היתה מלווה בעליצות והתרוממות רוח. לבם של הסוחרים היה טוב עליהם, שעה שהובילו את מיטב סחורותיהם לדינוב.
בעוד הסחורה מתנהלת אחריהם בכבידות, הסבו הסוחרים היהודים קבוצות קבוצות בעגלות הנוסעות ראשונה, ובילו בצוותא את שעות הדרך הארוכות.
הסוחרים היהודים בקראקא דאז לא היו 'כלי חרס' חלילה. לחלוחית של תורה, חסידות ויראת שמים נטפה מכל עבריהם, וכשהיו מבלים כך בצוותא, יום תמים על גבי עגלות מיטלטלות, היו הויות דאביי ורבא, אמרות חסידיות וסיפורי צדיקים ממלאים וגודשים את הזמן הפנוי, כדי שלא יתבזבז לריק.
מפעם לפעם, בוקע היה איזה 'מארש' (שיר לכת) חסידי מתוך אחת העגלות, אשר מקיף היה, תוך רגעים אחדים, את השיירה כולה וסוחף את נוסעיה לשירה קצובה וסוערת, שלא במהרה היתה דועכת. היתה השירה מרחפת ומשתרעת על פני המישורים המוריקים שבשני צידי הדרך, מטפסת ועולה על צמרות העצים, משתפלת ויורדת אל הנחל המתפתל בגיא, וכל המסילות שבדרך נעשות סוגות בעליזות יהודית, המלופפת מכל עבריה בנימים של קדושה.
בין הסוחרים ישב גם 'יוסל'. אך למרות היות הסוחרים שורים בעולם נעלה ומעבירים את זמנם במילי דשמיא, נתון היה הוא בעולם נעלה עוד יותר, ושרעפיו המרחפים הגביהו עוף. ברם, הוא מצידו משתדל היה, עד מקום שידו מגעת, לטשטש את החיץ שבינו לבינם.
עם אילת השחר, הגיעה שיירת הסוחרים לדינוב.
פזיזים שבהם, קפצו חיש מהר מעל העגלות, אצו רצו לבית הכנסת, התעטפו קלילות בטליתותיהם, חפתו שרוולים, כרכו כהרף עין את רצועות התפילין על זרועותיהם והצטרפו למניינם של המקדימין מן המקדימין, שהרי לאו בכל יומא מתרחש יריד כזה, והיריד גופו בן יום אחד בלבד הוא! ואילו המתונים, הקדימו טבילה לתפילה, והמתינו עד הנץ החמה כדי שיתפללו עם הוותיקין.
אולם, אלו ואלו כבר היו ערוכים עם סחורותיהם ביריד וכבר הספיקו לשקול ולטרות עם אי אלו קונים, כאשר סיים יוסל לעשן את מקטרת הטבק אשר לו, והחל מכין עצמו לשתיית כוס חמין של שחרית.
אדהכי והכי, התבוננו הסוחרים הקראקאים על סביבותיהם, והנה אין יוסל ביריד. מתוך רגש של אחריות שחשו כלפיו, בגין יחוס אביו, שלחו שליח לבקש אחריו באכסניא ולזרזו אל השוק, שהרי יום של יריד איננו יום של התמהמהויות ושל שהיות יתירות.
עד שהגיע השליח, כבר היה סיפק בידו של יוסל להתעטף בטלית ולהתעטר בתפילין ולהתייצב סוף סוף לתפילת שחרית. החל השליח מאיץ בו למהר לכלות תפילתו, לפי שהיום קצר והמלאכה מרובה, אבל הוא איננו שת לבו להאצותיו כל עיקר, וכמי שכל עתותיו בידיו, ממשיך הוא להתפלל בניחותא ובדביקות, מתון מתון כמונה מעות. משסיים תפילתו, החל באמירת ה'מעמדות', אחר המעמדות 'יום' של תהלים, אחר התהלים 'חוק לישראל' ועוד ידו נטויה...
בין פרק לפרק, עוד הגיע השליח שוב ושוב, והתחנן באזניו של ה'בטלן' לחוס על עצמו, לבל תהיינה כל יגיעתו וביאתו דינובה להבל ולריק, שהרי עוד מעט יפנה היום, ועמו ילך גם היריד לבלי שוב למשך שנה תמימה, ואם אינו מזדרז עכשיו, חבל על כל הדרך שעשה עד הלום. אבל יוסל, איננו יוצא משאננותו, ואינו מניח את שלוותו כהוא זה, חשובה בעיניו ישיבה אחת של תפילה יותר מאלפי ירידים וסחורות ועיני השליח רואות וכלות.
סוף סוף, החל חולץ תפיליו ופושט טליתו, והיה השליח המאיץ בטוח, כי עכשיו הוא כבר נוטל עמו בזרועו ואץ אתו כחץ מקשת אל היריד, אולי עוד תזדמן לו עסקה כל שהיא בשעה מאוחרת זו, ולא יצטרך לשוב לביתו דך ונכלם בידים ריקות. אלא שלא כן עלתה במחשבה לפני יוסל. אין הוא מוצא כל סיבה לבהלה ולחפזון, ואינו יודע כל עילה לענות את האצטומכא ביום של יריד. שב הוא, איפוא, והולך מעדנות, עקב בצד אגודל, אל האכסניא, ומזמין להגיש לפניו פת של שחרית...
'חוס על עצמך!' - החל השליח משווע בקול באזניו של יוסל - 'התינח התפילה, אין אתה מוכן למהר בה - ניחא! אבל פת שחרית זו, מה קדושה יש בה, שאינך מוכן להניחה לפעם אחרת?!
מתחייך הוא לעומת השליח ומשיב: 'האומנם סבור אתה, כי באתי הנה כדי לעזור לבורא ברוך הוא?! שמא לעזרתי הוא צריך, כדי לפרנס את יוסל הקראקאי?! אלא מאי 'וּבֵרַכְתִּךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה' (עפ"י דברים טו, יח) כתיב, חייב אדם להשתדל ולעשות פעולת מה בכחות עצמו, הרי לשם כך 'עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה' (עפ"י בראשית כט, ז)!'
כאשר הגיע יוסל ליריד, כבר נטה היום לערוב, ועד שסידר את דוכנו על מכונו והכין עצמו למשא ומתן - נטו צללי ערב. החל השחוק מרחף על שפתי הסוחרים ועובר מאחד למשנהו, ולא יצאה שעה מועטת, עד שהיה יוסל ללעג ולהיתול בפי כל באי היריד למגדול ועד קטן.
הסוחרים הקראקאים, אשר ראו עצמם כפטרוניו של ה'בטלן' בן עירם, החלו מייעצים לו, ספק בהלצה וספק ברצינות, שלא ישטח את סחורתו כלל, לפי שחבל על אותה טרחת חינם שיהיה לו לטרוח, כאשר יצטרך לשוב ולארוז את הסחורה כדי להשיבה הביתה כל עומת שבאה.
'השאר את סחורתך עמוסה על העגלה כפי שהיא', אמרו לו: 'ותחסוך מעצמך לשוב תיכף ולהעמיסה!'
עודם מדברים עמו, וקול שקשוק אופני עגלה עלה באזניהם, כמו ביקשו לעורר לתחיה את היריד ההולך וגווע עם היום הדועך. מעל העגלה אשר נעצרה בסמוך אליהם, דילג איכר מגושם, סר וזעף, ופיו מלא נאצות על גדותיו. מחרף ומגדף הוא את הסוסים העצלים ששירכו את דרכם ואת המהמורות והמכשולים שניקרו בדרכו, אשר האריכו עליו את הנסיעה עשרת מונים וגרמו לו לאחר עד כה.
הוא החל פונה כה וכה, מתרוצץ בין הדוכנים הריקים ובין העגלות העמוסות, אשר בעליהן מועידים היו את פניהם לשוב לבתיהם, עם הסחורה החדשה שהספיקו לרכוש היום ביריד, ועיניו כמו יוצאות מחוריהן מחרון ומקנאה כאחד. לאחר שכיתת רגליו אילך ואילך ולא העלה בידו דבר, התחיל פונה אל באי היריד בשאלה מתחננת: 'אולי יודעים אתם, רחימאים, היכן ניתן לרכוש עוד מעט סחורה? הן בוש אני לשוב הביתה בידים ריקות!'
לא הוצרך אותו איכר לשאול הרבה, ומיד נענה: שכן הכל ידעו לכוונו ולשולחו אצל אותו יוסל בטלן, אשר כל סחורתו מונחת מן הסתם שמורה וערוכה תחת ידו.
לא התייגע יוסל במשא ומתן מיותר עם האיכר הממורמר, ותוך דקות מועטות היתה כל סחורתו מכורה על כרעיה ועל קרבה, ובכיסו - מטבע הראויה להתכבד בה.
'אכן, בר מזל אתה, יוסל!' - הריעו לעומתו כל הקראקאים, תוך טפיחות שכם מבודרות.
'מזל עדיף משכל!' - התריס מאן דהוא בעקיצה.
ובאי השוק מצאו להם ענין לפרוק בו את המתח, שהצטבר אצלם לאחר יום יריד עמוס שכזה.
כיון ששקעה חמה, נארזו כבר כל המטענים והועמסו על העגלות, ההמולה שככה והלכה והסוחרים יצאו שיירות שיירות בדרכם חזרה. גם השיירה הקראקאית יצאה בדרכה, ויוסל בתוכה. ברם, כדבר אחד נשתנה יוסל מיתר הסוחרים: עד שכולם שבים ועגלותיהם מלאות, עמוסות בסחורות החדשות שנקנו ביריד, שב יוסל בעגלה ריקנית, אחרי שלא הספיק כי אם למכור את סחורתו שהביא עמו. הפרוטה אמנם מצויה בכיסו, אך לא כך דרכו של יריד, שאין לך אדם השב מן היריד והמעות מנויות עמו בצלחתו, אלא, כיון שהאירה לו ההצלחה פניה וזכה למכור סחורתו, מיד מתפנה הוא לרכוש סחורה חדשה בתמורתה - מוכר סחורה שיש לה מהלכים ביריד, וקונה סחורה שיש לה מהלכים בעירו - כדי שתהא הסחורה מצויה לו לסחור בה ולהתפרנס הימנה במשך כל ימות השנה. אבל יוסל איננו דואג. גם הסוחרים האחרים אינם לועגים לו עוד, שכבר ראו שמץ מה מכחו ונוכחו לדעת, כי בטחונו בה' עושה פירות בעליל.
עודם נוסעים, והנה לקראתם על אם הדרך, עגלת מדות עמוסה בסחורות עד לעיפה, רתומה לצמד סוסים אבירים, נוטה על צידה ואינה מסוגלת להמשיך בדרכה. לידה ניצבים אין אונים בעליה, אף הסוסים רוקעים ברגליהם ביאוש - ותזוזה אין.
עצרה שיירת הקראקאים ממהלכה, וירדו הסוחרים להציע עזרתם לזקוקים לה.
משניגשו אל העגלה, הופתעו לזהות בבעליה, את אחד הפריצים העשירים אשר שמו הלך לפניו בעולם המסחר. ציר העגלה היה שבור באורח חמור, מבלתי סיכוי לתקנו בתיקון ארעי, והיה, איפוא, מן הצורך לגרור את העגלה אל העיר לסדנתו של בעל מלאכה אומן.
כמעשהו של האיכר שאיחר ליריד, כך מעשהו של הפריץ שנשבר ציר עגלתו: מה הלה מחרף ומגדף, מתקצף ומקלל אלהיו, אף זה כך, מחומר אחד נקרצו גם שניהם!...
שעה ארוכה ארכה לו, עד שנרגע קמעה וניאות להטות אוזן להצעת העזרה של הסוחרים היהודים.
'אינני זקוק לעזרתם של יהודים!' - צווח בתחילה, אך לאחר שהרבו הסוחרים להפציר בו לקבל את שכמם המוטה לסייע, מפני שידעו כי פרנסתם של יהודים רבים עוברת דרכו, ואין בעזרתם לו אלא כדי להועיל, נענע ואמר בזעף: 'אם בכל זאת חפצים אתם לעזור, הבו נא קונה, אשר יאות לקנות ממני את כל המשא הכבד הזה בחצי חינם, אתפטר לפחות ממנו, ויוכלו הסוסים לגרור את העגלה השבורה עד העיר!'
לא היה אחד מבין הסוחרים הקראקאים, שלא היה מוכן בכל לבו לעסקה מופלאה שכזו, עסקה שאינה מזדמנת אלא בהיסח הדעת. אך דא עקא, שכיסי כולם מרוקנים היו עד הפרוטה האחרונה שבהם, שהרי הוציאו כל מה שהיה להם כדי לרכוש סחורה ביריד, ועגלותיהם עמוסות עד העדר מקום למחט סדקית אחת נוספת. שוב הגיעה, איפוא, שעתו של אותו 'בטלן', השב לביתו מן היריד בכיס מלא ובעגלה ריקנית...
שמחה גדולה שמח הפריץ, שנמצא סוף כל סוף אי מי, שמוכן לקבל ממנו את מטען עגלתו השבורה ולהעבירו לעגלתו שלו, והוא ניאות בתשואות חן לכל סכום שאך הוצע לו בתמורה לסחורה. גם הפעם לא התייגע יוסל על עסקתו יותר מרגעים ספורים, כדי מסירת מעות לידי הפריץ ותו לא, כשאת מלאכת הטענת הסחורה על עגלתו מותיר הוא למשרתיו של הפריץ...
כאשר יצא בעולם טבעו של הצדיק הקדוש רבי יוסף ברוך, 'היהודי הטוב' מניישטאט - עיר חדש - היו הסוחרים בעיר מכורתו, קראקא, מרבים לספר את אשר ראו באותו יום היריד בדינוב, למרות שלא ידעו, כאמור, את אשר אירע באישון ליל אחד בבית מדרשו של 'החוזה' הקדוש בלובלין...
