שתי אזהרות על הבדלה

שתי אזהרות על הבדלה

בפרשה הקודמת, פרשת צו, למדנו על שבעת ימי המילואים. שבעה ימים בהם הוקם המשכן בבוקרו ופורק בערב (כך בכל יום ויום מהשבעה ימים), ובשבעה ימים הללו שימש משה רבינו ככהן.

ובנוסף נצטוו אהרן וארבעת בניו, נדב ואביהו אלעזר ואיתמר, לשהות במשכן במשך שבע יממות, וכמו שנאמר: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ויקרא ח, לג), (ולכן הימים אלו נקראים 'ימי המילואים').

ובפרשת השבוע, פרשת שמיני, אנו ממשיכים במאורעות היום השמיני. ומכאן שם הפרשה 'שמיני', הוא היום לאחר שבעת ימי המילואים.

8. בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת צו - מאמר ו) אמר, וז"ל: חציה השני של פרשת צו (מפרק ח ואילך) עוסק בענין חינוך ומשיחת אהרן ובניו לתפקידם במשכן. מילוי ידם לכהונתם נעשה במשך שבעה ימים, החל מתאריך כ"ג באדר עד כ"ט באדר - ועל שם כך נקראו ימים אלו 'שבעת ימי המילואים'. בשבעת ימי המילואים שקדמו להקמת המשכן האיר בעולם אור עצום ונשגב, והשכינה חזרה לדירתה בעולם הזה. ולכן ציוה משה את אהרן ובניו: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם... ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים..." (ויקרא ח, לג-לה). והיינו כי כדי שיצליחו אהרן ובניו לקלוט בנפשם את האור העצום שהאיר באותם ימים הוכרחו להימצא במשך כל אותם שבעת ימים במקום הקדוש ביותר בעולם - במשכן - ולעסוק בעבודת ה' יתברך ללא הפסק כלל...

וברשותכם נסכם את מאורעות היום השמיני:

ביום השמיני לחנוכת המשכן (א' ניסן) הקים משה את המשכן, ואהרן ובניו החלו לעבוד בו.

משה קרא לאהרן וציוהו על הקרבת קרבנות לחנוכת המשכן, שנאמר: "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן... ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת..." (ויקרא ט, א-ב)...

וגם את בני ישראל הוא מצוה: "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה. ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה', ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם. ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל־העדה ויעמדו לפני ה'" (שם פסוקים ג-ה).

הקרבנות התאספו ליד אוהל מועד, מחכים לאהרן הכהן שיקריב אותם. אך לשוא! אהרן הכהן לא ניגש אליהם.

עד שמשה רבינו פונה אליו ואומר לו: 'אהרן! "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך, ואת עלתך, וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, כאשר צוה ה'"' (שם פסוק ז).

ומצאנו לרש"י (שם) שביאר מדוע לא ניגש אהרן מעצמו להקריב את הקרבנות, עד שאמר לו משה: שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!...

זמן קצר עבר מאז... ושני בניו של אהרן, נדב ואביהוא לקחו (כל אחד מהם) מחתה מלאה בגחלי אש ושמו עליהם קטורת ויקריבו לפני ה'. ומכיוון שזו היתה אש זרה, לכן נענשו ושני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה, ושנים בחוטמו של זה, ושרפום! (סנהדרין נב.).

וכך נאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" (ויקרא י, א-ב).

אהרן אביהם קיבל על עצמו דין שמים באהבה, כמו שנאמר: "וידם אהרן" (שם פסוק ג), ולכן זכה ונתייחד עמו הדיבור, כמו שנאמר: "וידבר ה' אל אהרן לאמר" (שם פסוק ח).

באותו דיבור, ציוה הקב"ה: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד... ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהר" (שם פסוקים ט-י).

ולאחר מכן בהמשך הפרשה, הקב"ה מלמד את משה רבינו אלו דברים מותר לאכול, ואלו דברים אסורים באכילה.