"אחזנוה" – לשון אחוזה

תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב אחזנוה ולא נעזבנה (לג, ד. רש"י)

צריך להבין מה שנקט רש"י לשון אחיזה ("אחזנוה"), שאינו לשון רגיל לגבי התורה, ולא נקט בלשונות כדוגמת אלו שמצינו בכתובים לעיל - שמיעה, לימוד, שמירה וכיו"ב

ויש לבאר, שתיבת "אחזנוה" כאן אינה מלשון אחיזה, אלא מלשון אחוזה, כמו "שדה אחוזה", היינו שהתורה היא אחוזתם וירושתם של ישראל.

ובזה בא רש"י לפרש כוונת הכתוב, שמכנה את התורה "מורשה קהילת יעקב", לשון ירושה:

מצינו בשדה אחוזה, שאף אם מכרוה הבעלים, הרי היא חוזרת להם ביובל, כמ"ש "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (בהר כה, יג), היינו שמאחר ששדה זו היא אחוזתם, הרי היא שייכת וקשורה אליהם תמיד.

וכן הוא בתורה, שמאחר שהיא ירושה ואחוזה לישראל ("אחזנוה"), הרי היא קשורה אליהם בקשר תמידי, ואפילו בזמן שנמסרים בידי אומות העולם - עדיין קשורים הם בקשר אמיץ לתורה.

ויתירה מזו, שדלא כשדה אחוזה שיכולה לצאת מרשות בעל האחוזה למשך זמן (עד שנת היובל), הרי בתורה אינו כן, כי ה"אחזנוה" הוא באופן ש"לא נעזבנה" לעולם, גם לא לזמן קצר.