אהבת ישראל – למעלה מקרבנות
אהבת ישראל – למעלה מקרבנות
וּלְלֵוִי אָמַר גו' יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ (לג, ח-י)
סדר הדברים דורש ביאור, שהרי לכאורה עיקר ענינו ומעלתו של שבט לוי, שבו נתייחד מכל השבטים, הוא היותו נבחר לשרת את ה' בבית המקדש (וכמרומז בשמו "לוי" – מלשון "ילוו עליך וישרתוך" – קרח יח, ב). ואם כן, לכאורה הי' ראוי לפתוח תחילה במעלה זו – "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך", ולא בענין "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", שאינו העניין המיוחד של שבט לוי, כי אם של שבט יששכר.
אלא שמכאן נלמדת הוראה נפלאה בעבודת ה' – גודל מעלתה של אהבת ישראל:
אע"פ ששבט לוי הי' מקריב קרבנות לה', ובזה נתייחד מכל השבטים – מכל מקום אין זו מעלתם העיקרית של בני לוי, אלא הקב"ה מחבב ומייקר יותר את העניין של "יורו משפטיך ליעקב" – היותם מלמדים, מחנכים ומדריכים את אחיהם בני ישראל בדרך התורה והמצוות, וזאת, מפני גודל המעלה של אהבת ישראל.
וענין זה שייך לכל איש ישראל, שהרי כללות עבודתם הרוחנית של הלויים שייכת גם בכל יהודי, כפסק הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה' כו', הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם כו', כמו שזכה לכהנים ללויים".
