בחינת הרצוא נעלמת ומסתתרת בלב
בחינת הרצוא נעלמת ומסתתרת בלב
ומזה נמשך להיות בלב כל אדם בחינת רצוא ושוב. כאמור, זה מאמר של שמיני עצרת, ומצד מסוים הוא מאוד מפויס: הוא לא מדבר על המלחמה או על הניגודים, אלא הוא מדבר על המחול כתנועה של רצוא ושוב, וגם במקומות אחרים מדובר על הקשר בין המחול והעיגול לבין רצוא ושוב, בנוגע לכך שהעיגול והמחול הם אחדות הקצוות. הרצוא ושוב שואבים בעצם מהיחס הפנימי הזה, שכאמור – הוא קשור למהות של נפש האדם מדרגתה הראשונית. הרצוא והשוב אינם תלויים בהכרח בדברים חיצוניים בהוויות העולם, אפילו לא במציאות העולם, אלא הם ריתמוס של הנפש. תיאורטית, הנפש עוברת מין רטט כזה של רצוא ושוב מעצם היותה נפש.
בחינת רצוא הוא בבחינת פנימיות נקודת הלב שבחלל הימני, להיות כלתה נפשו לה' ולהשתפך נפשו אל חיק אביה מעומקא דליבא (ועיין מענין "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל א, יד) באדרא זוטא (דף רפח תחילת עמוד ב ודף רצג עמוד ב), ובספרא דצניעותא בזהר סוף פרשת תרומה (דף קעו עמוד ב ודף קעז סוף עמוד א), ובפרשת ויצא (דף קעז ב), בסתרי תורה וברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רנה עמוד ב). אשר מהמאמר שבאדרא זוטא מובן שבחינת רצוא ושוב נמשך ממקום גבוה מאד נעלה, ועיין מה שנתבאר בזה במקום אחר בד"ה "וקבל היהודים". אפשר היה לראות את הרצוא והשוב כעניין של חוסר שלימות, כמו שאומרים לאדם: "אם רץ לבך שוב לאחור" – אם אתה רץ אז אחר כך תנוח קצת, ואם אתה עושה איזשהו דבר מסובך – תלך אחר כך תלך, תהיה בטוח. אבל כאן מדובר על התנועה של הרצוא והשוב כתנועה בסיסית, כתנועה שהיא קצב החיות. תנועת הרצוא ושוב היא כל כך בסיסית, עד שאפשר לדמות אותה לתנועת מטוטלת: אם אני אשאל את המטוטלת אם היא רוצה ללכת ימינה או שמאלה, התשובה שלה תהיה שהיא רוצה ללכת גם ימינה וגם שמאלה, מפני שאם היא תלך רק ימינה או רק שמאלה – התנועה שלה פשוט תיפסק, המטוטלת תפסיק לתפקד. אם כן, תנועת הרצוא והשוב היא למעשה עצם מהות הנפש, ולכן היא נמשכת ממקור גבוה מאד.
ועל דרך זה נתבאר כאן שמצד מקור חוצבה של הנפש מבחינת סובב כל עלמין, מזה נמשך להיות בלב כל אדם בחינת רצוא כו' בפנימיות הלב, כלומר הבחינה של רצוא ושוב שייכת בשורש הדברים. וכנודע דפנימיות הלב זהו נגד מזבח הפנימי שהוא מזבח הזהב, אשר בחינת זהב הוא אהבה כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה, עד שבא לידי כלות הנפש. יש הבדל בין אהבה כרשפי אש ואהבה כמים, ואהבה שהיא עולה מצד עצמה למעלה עד כלות היא "אהבה כרשפי אש". האהבה הזו, ככל שהיא נעשית יותר חזקה כך היא תובעת יותר, וממילא היא גם שורפת יותר. זאת אומרת שמפני שזו אהבה של אש, זו אהבה שמכלה. במקום אחר אדמו"ר הזקן מדבר על היחס בין אש ומים: המים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, ואילו האש הולכת ממקום נמוך למקום גבוה. כשיש לי מים מפוזרים באיזשהו מקום הם מתקבצים לאט-לאט עד שהם מגיעים למקום אחד, וזה חלק מהמהות שלהם; כלומר יש איזו לכידות בתוך המים. לעומת זאת, במובן מסוים האש בנויה על פרדוקס: האש מכלה לא רק את הדברים שהיא שורפת במקרה, אלא היא גם מכלה את עצמה. מצד מסוים, התכלית של האש הוא שהיא תפסיק להתקיים; לכן, ככל שהאש בוערת ונעשית יותר ויותר אינטנסיבית, כך היא תיעלם מהר יותר. יוצא, שהאש היא סוג של כיליון עצמי שנעוץ בעצם מהותה – וזאת בניגוד לעניין של המים.
וזהו "כי בכה ארוץ גדוד ובאלוקי אדלג שור" כו' (שמואל ב כב, ל), וכמו שנתבאר לעיל בענין "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם" (תהילים עג, כו). ועיין מה שנתבאר בד"ה "שרביט הזהב" ובד"ה "שמאלו תחת לראשי", מענין כמעלת הזהב על הכסף, ובד"ה נאוו לחייך בתורים).
ואם כן, בחינת הרצוא נקרא 'תעלומות לב', לפי שהיא נעלמה ומסתתרת בתוך הלב, שאינה באה לכלל גילוי השגת טעם ודעת אלא למעלה מן הדעת, מפני ששרשה מאד נעלה ממקום גבוה ונעלה למעלה מן הטעם ודעת והשגת הנבראים. במהותו, הרצוא הוא סוג של דבר שאינו תלוי בטעם ודעת. לכל המצוות אפשר לתת טעם חוץ מאשר למסירות נפש, משום שמסירות נפש עומדת נגד ההיגיון הבסיסי של עצם הקיום. כשאני מדבר על מסירות נפש אני בעצם מדבר על כיליון; לכן, אי אפשר לתת טעם ודעת לעניין של מסירות נפש אלא הוא נמצא מעבר לכך, שהרי שורשה הוא למעלה מן השכל, למעלה מהשגת הנבראים.
והוא בחינת 'קדם' שנלקח מבחינת "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" גו' (ישעיהו נה, ח), כלומר שזוהי החשיבה של הקב"ה ולא החשיבה האנושית, ומשום כך זהו עניין שהוא למעלה מטעם ודעת. וזוהי בחינת "ישת חשך סתרו" (תהילים יח, יב). ועל זה נאמר: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהילים צא, א), וכתיב: "ה' צלך" (תהילים קכא, ה), שהוא בחינת צל ולא גילוי אור כו', כמו שנתבאר במקום אחר [ועיין מה שנתבאר בד"ה "שחורה אני ונאוה" – אש שחורה. ועיין ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רנה עמוד ב הנזכר לעיל]. העניין של "יושב בסתר עליון" הוא שהעליון יושב בסתר והוא נעלם; ולא רק שהוא נעלם, אלא זו נקודה שבה הטעם, הדעת וההשגה – ובאופן כללי ה-'אני' – בטלים.
אם כן, אדמו"ר הזקן בעצם מגדיר כאן את העניין המהותי של הרצוא, והוא אומר שזו בעצם תשוקת הנפש לחזור אל המקור שלה. לתשוקה הזו, שנמצאת בעצם הנפש, אין טעם ודעת אלא היא סוג של משיכה – משהו עיוור ולא מובן, שכשהאדם מגיע לזה הוא חוזר למקור חוצבו, עד לקצה המציאות.
יש דגים מאד פופולאריים שיש להם מחזור חיים כזה: בדרך כלל הם יוצאים מביציהם בנחלים קטנים, וככל שהם גדלים הם יורדים עם הנחל אל הים, והם חיים בים וגדלים ונעשים דגים גדולים מאד, ובשלב מסוים הדג חוזר אל ביתו, לאותו נחל שבו הם נולדו. כשדג כזה עולה מול הזרם כדי לחזור לביתו – ואפשר ממש לראות כיצד הדגים הללו קופצים על אשדי מים, לפעמים בגובה של שניים או שלושה מטרים - מבינים שזו אותו סוג של אינסטינקט עיוור, שכאן הוא מתבטא ברצונו של הדג לחזור למקום שהוא נולד בו. זה דבר שטבוע בו באופן כל כך עמוק, בשורשו, עד שהוא מוכן לכלות את עצמו ולעשות דברים נגד מה שהוא צריך לעשות; במקום להמשיך לזרום כלפי מטה, הוא מחליט לנסות לעלות כלפי מעלה.
הבחינה הזו היא לא בחינה של אור, אלא בחינה של חושך ושל צל. הדג הזה לא הולך לקראת ההנאה אלא הוא הולך לקראת הכיליון והחידלון, אל המדרגה של "ישת חשך סתרו" – אל החושך הראשוני. זה בעצם גם מה שמדובר עליו כאן: האדם כביכול הולך אל הצל, הוא הולך מן האור – ממקום שבו הוא קיים – אל הצל, אל מקום שבו הוא כבה.
ובחינה זו קיימת לעד, שישנה ודאי מסותרת בלב כל אחד מישראל, הבחינה הזו נמצאת בליבו של כל אדם מישראל, כך שהוא יכול לעורר את האהבה בשעת תפלה וכיוצא בה. יש אנשים שאינם יודעים בכלל מה זו תפילה, ובשביל אדם כזה ההתעוררות היא עוד יותר מסותרת; יש אנשים שזה קורה להם מפעם לפעם, יש אנשים שיש להם התעוררות פעם בשנה, ויש כאלו שזה קורה להם פעם בכמה שנים. אך אחר כך יכולה להיות חולפת ועוברת כו', מפני שמלובשת ומסותרת בבחינת חיצוניות הלב בבחינת אחור. מכיוון שהאדם בנוי באופן של "אחור וקדם צרתני", הרי שהאחור גם כן נמצא, וממילא ללב יש גם פנימיות וגם חיצוניות. לכן, יכול להיות שהבחינה של הרצוא נמצאת בפנימיות הלב והאדם איננו מודע אליה, ולמעשה – רוב בני האדם אינם נמצאים בשלב כזה שבו הם מודעים לאיזו תשוקה בוערת שמושכת אותם כל הזמן.
ומכל מקום רשימו ניכר, ונשאר קיים בהעלם בבחינת מקיף לבד. אדמו"ר הזקן דן בשאלה הזו הרבה פעמים: אם האדם היה מתפלל והתפילה הייתה עושה רושם, כלומר שהוא התפלל תפילה בעומקא דליבא מתוך כוונה אמיתית וברגש אמיתי, הרי שהתפילה הזו הייתה צריכה לעשות עליו איזשהו רושם.
אחת הבעיות שישנן בעניין הזה היא הבעיה של הדמיונות, כלומר שהאדם עובר חוויות דמיוניות. מה ההבדל בין חוויה אמיתית לחוויה דמיונית? זהו אותו הבדל שקיים בין מציאות ובין חלום, וההבדל הוא מאד פשוט: למשל, בתנ
