בחינה גבוהה יותר מ"קנאת סופרים"

וַיִּשְׁכּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל

בטח בדד – כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב (לג, כח. רש"י)

יש לבאר גודל המעלה בזה ש"אין צריכין להתאסף ולישב יחד":

אמרו חז"ל (ב"ב עה, א): "עתיד הקב"ה לעשות כו' חופות לכל צדיק וצדיק כו', כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו". וענין זה הוא למעליותא, בדוגמת ענין "קנאת סופרים תרבה חכמה" (ב"ב כא, א. ועוד), כי ע"י הצער שלא זכה לחופה שזכה לה חבירו, נעשה העניין ד"מן המצר קראתי", שעי"ז "ענני במרחב" (תהלים קיח, ה).

אבל תכלית השלימות היא שלא יהי' שייך הענין ד"נכוה מחופתו של חבירו", ולא תהי' קנאה כלל, כי אצל כל אחד יהיו כל הענינים בתכלית השלימות, מבלי שיצטרך לשלימותו של הזולת.

וענין זה כלול בברכת "וישכון ישראל בטח בדד", "ואין צריכים להתאסף ולישב יחד", כי לכל אחד ואחד יהי' כל הדרוש לו בתכלית השלימות מצד עצמו, ולא יצטרך להשיג שלימות נעלית יותר ע"י "קנאת סופרים".