המחול: קירוב וריחוק
"ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" וגו' (מלכים א ח, סו) (ועיין מזה בגמרא פרק ב דשבת דף ל עמוד א, פרק קמא דמועד קטן דף ט עמוד א, במדרש רבה פרשת נח פרק לה, במגלת אסתר בפסוק "כטוב לב המלך ביין"). הנה בשמיני עצרת מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה, במובן מסוים משמיני עצרת בעצם מתחילה שנה חדשה. והוא ענין 'מוריד הגשם' שאומרים משמיני עצרת עד הפסח, ומשם ואילך 'מוריד הטל'. עניינו 'מוריד הגשם' הוא ההשפעה והברכה, ולאחר מכן יש זמן אחר – והוא זמן העבודה. והנה בכל שנה ושנה צריך להיות תחלה ראש השנה ויום כפור וסוכות, ואחר כך שמיני עצרת, וזהו חלק ממבנה השנה. לכאורה, היה אפשר להתחיל שנה חדשה ויפה משמיני עצרת ולהתחיל גם בלי ראש השנה ויום הכפורים; אבל במאמר הזה, ובסדרת מאמרים כאן על שמיני עצרת, אדמו"ר הזקן בעצם מדבר על כך ששמיני עצרת הוא הסיכום של כל החגים, שכל מה שעושים בראש השנה ויום הכפורים וסוכות הוא רק הקדמה לכך שיהיה אפשר להגיד "אתה הראית לדעת" בשמחת תורה.
המחול: קירוב וריחוק
והענין, כי הנה כתיב: "אז תשמח בתולה במחול" וגו' (ירמיהו לא, יב). 'בתולה' היא בחינת כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל (ועיין בתנא דבי אליהו חלק א פרק כו, ובזהר פרשת אמור דף פט עמוד א וסוף עמוד "בלא פגימו" כו', ועיין סוף פרשת פנחס דף רנח ריש עמוד ב על פסוק "והקרבתם עולה ועשיתם עולה", ועיין במאורי אור אות ב סימן מד). ו-'במחול' יש לו שני פירושים: האחד הוא לשון מחילת עון, כלומר שהבתולה תשמח במחילת עוונות. והשני הוא כפשוטו – לשון ריקוד במחולות (ועיין ברבות בשיר השירים על פסוק "כמחולת המחניים").
ורצה לומר ששמחת כנסת ישראל בה' עושיה, שזהו העניין של שמחת תורה ושמיני עצרת, הוא כמו על דרך משל שמרקדים במחול. ומהו בעצם המחול? שמתרחק האחד מחבירו וחוזר ומתקרב, והריחוק הוא סיבת הקירוב. זה שמתרחקים ומתקרבים במחול איננו שווה לריחוק וקירוב שאנו מכירים באופן כללי ביחסים בין בני אדם, משום שכרגיל ריחוק הוא ריחוק והוא איננו סיבה לקירוב; ריחוק הוא בעיקר הניגוד של הקירוב. לעומת זאת, בתוך הריקוד הריחוק הוא הסיבה של הקירוב. באיזה מובן? לפי שאינו ריחוק אמיתי, שאין הריחוק פנימיות המכוון אלא שדרך ריקוד כך הוא (ועיין מה שנתבאר בד"ה "ביום השמיני עצרת" על פסוק "בן חכם ישמח אב"). הריחוק שיש במחול איננו מבטא התרחקות אלא הוא חלק מהתנועה של המחול. זאת אומרת שאמנם התנועה של המחול כוללת בתוכה את שתי התנועות של ההתרחקות וההתקרבות, אבל לא רק שהן לא מנוגדות זו לזו אלא הן שייכות לעניין אחד ולמהות אחת.
וכך הוא ענין שמחת כנסת ישראל בבחינת ריחוק וקירוב, ולא ריחוק ממש חס ושלום אלא בבחינת רצוא ושוב. הצד של הריחוק הוא חלק מהריתמוס של החיים, שהוא בעצם מבוסס על רצוא ושוב, לפי שאי אפשר להיות תמיד בבחינת רצוא. תנועת הרצוא היא תנועה שאו שהיא מגיעה למטרה שלה ואז היא נעצרת, או שהיא נעצרת באיזושהי נקודה אחרת באמצע. לכן תנועת רצוא אינה יכולה להיות תמידית, וממילא תנועת השוב היא חלק מהעניין. אם אני רוצה להמשיך בתנועה, אז אני צריך שהרצוא והשוב יהיו חלק מהמבנה של התנועה; אינני יכול להמשיך כל הזמן באותו כיוון, ולכן אני צריך ללכת פעם ברצוא ופעם בשוב. וכמאמר "ואם רץ לבך שוב לאחד" (ספר יצירה א, ח), שגם בבחינת שוב שהוא לכאורה תנועה הפוכה מן הרצוא, היא דבוקה בה' אחד כו'. מהצד הזה, אף על פי שהרצוא והשוב נראים כתנועות מנוגדות בכיוונים שונים, הרי שבעצם אין כל הבדל ביניהם.
