המטפלת הצילה, הרבי אימץ

לפני המלחמה, החיים בוורשה היו יפים. אבי היה כימאי שהתפרנס היטב, ואף שהוריי עצמם לא היו דתיים במיוחד, אימי הגיעה ממשפחה דתית, והקפידה על בית כשר.

אך אז הגיע היטלר, והכול השתנה. אחרי שעברנו לגטו, יצר אבי קשר עם המטפלת הגויה שלי ושלח אותי אליה. היא הייתה כמו אם שנייה עבורי, ונשארתי אצלה עד תום המלחמה. לצערי הרב גיליתי שכל בני משפחתי נרצחו. הייתי אז בקושי נערה, ולא רציתי לעזוב את המטפלת שלי, אך היא התעקשה, "את צריכה לחזור לעם שלך".

מספר ארגונים יהודיים טיפלו ביתומים, ואלה שלחו אותי למוסדות שונים, שכמה מהם נוהלו בידי חב"ד. הארגונים הללו ניסו לברר אם יש לי קרובי משפחה במדינות אחרות שיוכלו לקלוט אותי, אך לא נמצאו כאלה. בסופו של דבר, כשנתיים אחרי המלחמה, הקונגרס היהודי הקנדי ביקש להביא לקנדה קבוצה של חמש מאות יתומים, ואני נמניתי עם הנערות שנכללו בקבוצה. הגענו לנמל הליפקס באונייה גדולה, ומשם נשלחנו למונטריאול.

שם, בגיל שש עשרה, פגשתי את בעלי לעתיד. הוא הגיע במקור מווינה, אך התגורר במונטריאול מזה כמה שנים, אחרי שגם הוא נקלט שם כפליט מלחמה, ובהמשך הועסק כמורה בישיבת חב"ד המקומית. הייתה לו מכונית ישנה, והוא נהג לבקר אותי מדי יום. הוא כנראה חיבב אותי, ובחודש ניסן תש"י (1950), כאשר הייתי בת שמונה עשרה, נישאנו. הייתי לחוצה מכך שלא היה לי כסף, אך למרות זאת חתונתנו הייתה יפה מאוד, ובעלי גרם לי להרגיש בטוחה ומוגנת.

ר' יוסף מרדכי פליג ביום חתונתו.

בשנת תשי"ב (1951), החליט בעלי שניסע יחד עם בננו, יענקי, לניו יורק, לרגל חג שמחת תורה, כדי לפגוש את הרבי בפעם הראשונה. הייתה זו השנה שבה הרבי קיבל על עצמו באופן רשמי את הנשיאות אחרי הסתלקות חמיו, אך כבר שמעתי עליו רבות, והייתי סקרנית להכירו.

נסענו לניו יורק, ונכנסנו למבואה ב-770 שבה נכחו אנשים רבים שהמתינו להזדמנות לראות את הרבי. מזכירו של הרבי אמר לנו שההמתנה תהיה ארוכה, וככל שהזמן חלף, כולם נראו נלחצים ונרגשים יותר ויותר; אחדים בכו, אחרים צחקו, ואחרים אמרו תהילים.

בסופו של דבר, המזכיר פתח את הדלת, ונכנסנו לחדר הרבי. הבטתי בעיניו היפות של הרבי, ומיד חשתי רגועה. היה לו חיוך טוב לב, והאווירה בחדר הייתה נעימה מאוד.

"האם יש משהו שברצונך לומר?" שאל הרבי.

"כן, רבי", אמרתי, וסיפרתי לו כיצד התחתנו, ילדנו תינוק, וכעת אני בהיריון עם הילד השני. "הייתי רוצה שיהיו לי ילדים רבים, ושאצליח לגדל אותם היטב!"

היטלר לקח ממני את הכול, אבל החלטתי להשיב את מה שאבד, בכך שאביא ילדים רבים לעולם, שגם הם ירצו יום אחד ילדים משלהם.

"אבל", המשכתי, "אני חוששת שלא אצליח להסתדר. אין לי משפחה, ולכן אני חוששת שלא אדע מה לעשות, ולא יהיה לי ממי לבקש עצה".

"אף אחד?" שאל הרבי.

"רק בעלי, ואף אחד מלבדו. הייתי רוצה מאוד שהרבי יאמץ אותי. כך לא ארגיש כה בודדה". הייתה זו בקשה יוצאת דופן, אך זה מה שהייתי זקוקה לו.

"בסדר", אמר הרבי. הוא הוציא מכיסו פנקס שחור קטן, ורשם בו את השמות שלי, של בעלי ושל יענקי. הסכמנו שכאשר ייוולדו לנו עוד ילדים, אשלח את שמותיהם לרבי, כדי שיוכל להוסיף אותם לפנקסו.

אחר כך אמר לי הרבי להיות תמיד בשמחה, שהכול יהיה בסדר, ושניפגש בשנה הבאה. מה שעברתי בשואה גרם לי לצער רב, אך באותו רגע, חשתי שמחה גדולה. הודיתי לרבי אלף פעמים, ויצאנו לדרכנו.

חזרנו בשנה שלאחר מכן, ועד אז כבר נולד לנו תינוק נוסף - הרשי. הרבי התעניין בי ובילדים, וסיפרתי לו שאני נוטלת תרופה כלשהי בשל בעיית קיבה.

הרבי הבין במה מדובר, ואמר, "אל תשתמשי בתרופה. במקומה את יכולה לשתות מי סרטוגה". הוא התכוון למים המינרליים המיוחדים ממעיינות סרטוגה שבניו יורק; כיום מוכרים אותם בכל מקום. בדרך חזרה למונטריאול, עצרנו שם וקנינו את המים.

בשלב מסוים במהלך אותה יחידות, החל הרב לייבל גרונר, אחד ממזכירי הרבי, לדפוק על הדלת כדי לסמן לנו שעלינו לסיים.

"בבקשה, רבי", התחננתי, "אני עדיין לא רוצה ללכת. תגיד לו שיניח לנו".

כששמע זאת, אמר הרבי לרב גרונר שהבאים בתור ימתינו עד שנצא.

"אנו מאוד רוצים להמשיך ולבוא כל שנה, אבל אין לנו מקום להתארח".

"אל תדאגי", הרגיע אותי הרבי, "יהיה לכם מקום".

בדרך כלל, היינו חוזרים מדי שנה לשמחת תורה - מכניסים את כל הילדים למכונית הסטיישן שלנו ונוסעים לניו יורק. אבל עד מהרה, בהיעדר משפחה בניו יורק ועם כל כך הרבה ילדים, מציאת מקום לינה מתאים הפכה למשימה לבלתי אפשרית; רוב האנשים לא יכלו לארח כל כך הרבה אורחים.

באחת השנים העליתי את הנושא בפני הרבי. "נראה שהבתים של כולם מלאים במשפחותיהם", התלוננתי.

כאשר חזרנו בשנה שלאחר מכן, הביא לנו הרב בנימין קליין, מזכיר נוסף של הרבי ואדם נחמד מאוד, צרור מפתחות. הם היו שייכים לדירה ששכנה ממש מאחורי 770, ושנרכשה לא מזמן על ידי משרדי הרבי. מאוחר יותר שימש הבניין כ"כולל" - מסגרת תורנית עבור אברכים צעירים, אך באותו שלב הוא עמד ריק.

"הנה המפתחות", אמר. "כאשר תסיימו, תחזירו אותם".

נדהמתי. הבאנו כמה מיטות לישון עליהן, ומדי שנה היינו מתאכסנים שם. הרגשתי שהשהות בניו יורק מדי שנה במחיצת הרבי בחגים, העניקה לי את הכוח לטפל בילדיי לאורך השנה כולה.

פעם אחת, כאשר שיתפתי את הרבי בכמה מהחששות והדאגות שהטרידו אותי - תמיד דאגתי מכל דבר - הוא אמר לי, "אל תהיי דאגנית; היי לוחמת!"

חשתי קרבה רבה לרבי, כאילו הוא היה המכר היחיד שלי. הוא הבין אותי, ותמיד העניק לי עצות טובות ומלאות חמלה. הוא הבין שאנו זקוקים לו, שאנו מאמינים בו, וסומכים על כך שכל מה שיאמר יהיה נכון - ואיכשהו, זה תמיד היה כך. הוא היה האדם שידעתי שביכולתי לסמוך עליו, והוא מעולם לא אכזב אותי.

לאחר ששרדה את השואה, גידלה מרים פֶליג, יחד עם בעלה ר' יוסף מרדכי, עשרה ילדים, ובהמשך נולדו להם נכדים ונינים רבים. היא רואיינה בחודש טבת תשס"ט (2009), ונפטרה בחודש כסלו תשפ"ב (2021).