האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו
"הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִבִּיר וְאֶת בָּנָוּ לֹא יָדַע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג, ט).
"ובריתך ינצרו" - ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין ומלין את בניהם. (רש"י)
ולכאורה צריך עיון איך היו בני לוי מלין את בניהם, הלוא הטעם שלא מלו כלל ישראל את בניהם היה מפני הסכנה מכיון שלא נשבה להם רוח צפונית במדבר כל אותם ארבעים שנה.
ובספורנו כתב, שאמר "ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך" על בני לוי, לומר גדולתם שלא הקפיד על חיי בניו במדבר כדי לשמור אמרתך, והוא מצות מילת הבנים, אף על פי שהיו מתים רבים מהם מפני רוח צפונית שלא נשבה.
אמנם בשו"ת "חתם סופר" כתב (או"ח סי רח) שאי אפשר לומר ככה שהניחם משה רבנו ע"ה למול ולסכן בניהם ולא מיחה בהם, אלא כי הטעם שלא נשבה רוח צפונית על בני ישראל היה מפני שהיו נזופים על עוון העגל ששגו בו, אבל בני לוי שלא חטאו בעגל נעשה להם נס ונשב להם דייקא רוח צפונית או דבר אחר כיוצא בו ונכנס בחדרי משכבי הילדים הנימולים לרפאם, ולכן היו מחויבים למול את בניהם.
ולהבין דברי הספורנו איך מסרו נפשם על זה, הלוא במקום סכנה היו פטורים מן המצוה דומיא דמתו אחיו מחמת מילה שפטור מלמול עצמו. וראיתי מי שמדמה נדונם למה שכתב ה"חתם סופר" בתשובות (יור"ד סימן רמה) לגבי מי שמתו אחיו מחמת מילה אי מותר למול את עצמו, ומביא דתליא מילתא במחלוקת הפוסקים (עי' ש"כ יו"ד רסי' קנ"ז) אם רוצה אדם למסור נפשו על מצוה קלה הרשות בידו וקדוש יאמר לו או שהוא מתחייב בנפשו על זה כיון שהתורה אומרת יעבור ואל יהרג, ולסוברים שמותר למסור הנפש על שאר מצוות הרי מצות מילה בכלל. ולפי זה הוא הדין בנידון דבני לוי היו, מותרים למסור נפשם על המילה.
אמנם בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קיח) לא נקט כשיטת אביו מאוה"ג זצ"ל, וס"ל שדווקא במצוה שמוטלת על האדם לקיים ונכרי רוצה להורגו אם יקיים, בזה ס"ל דהרשות נתונה לו למסור נפשו כדי לקיים מצוה המוטלת עליו, והוא בר חיובא ובר קיימא של מצוה, אבל במתו אחיו מחמת מילה וכדומה, שפטור הוא מן המצוה משום סכנתא ואין עליו חיוב המצוה כלל, ואדרבא עבירה הוא לגבי', בזה כולי עלמא ס"ל דאסור למסור נפשו. וצריך להוסיף דהא דלא אמרינן הכא הכלל ״שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דְּבָר רָע" (קהלת ח, יב), דבמקום דשכיחא הזיקא שאני.
ובספר "הדרת יהושע" מדמה לזה מה שכתב ב"העמק דבר" בפירוש הפסוק האמור בפרשת העגל (שמות לב, כו) "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", שהיה משה דורש וחוקר מי יודע בעצמו שהוא אך לה' למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה' וכבודו שאינו עובד את עצמו כלל רק הוא מופרש לה', ונדרש משה לשאלה זו, משום דאע"ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין, זה אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא כידוע, וא"כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה. משום הכי חקר "מי לה' אלי", דזה הכלל דשכיחא הזיקא שאני אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם לקוות שכר וגמול אם בעוה"ז אם בעוה"ב, אבל מי שהוא מופרש לה' בלי שום רצון עצמו כלל, אינו ראוי לפחד משום דבר אפילו מהזיקא דשכיחא, ע"כ דבריו.
ולפי זה יש לומר כאן, הא דלא מיחה משה בבני לוי שמסרו נפשם על מצות מילה, כיון שהכיר בהם שלא יבואו לידי סכנה בהיותם מופרשים לה' בלי שום רצון עצמם כלל. וזהו שאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" וגו' ופירש רש"י דקאי על שעת חטא העגל שמסרו נפשם להרוג איש את אבי אמו והוא מישראל או את אחיו מאמו או את בן בתו, והיינו שמסרו עצמם לקיים מצות ה' בלא פחד ומורא. ולכן מסרו נפשם גם עבור מצוות המילה ואפילו דשכיחא הזיקא. אך פירוש זה אינו כדברי הספורנו, שלדעתו אכן מתו רבים מהם מחמת המילה. (משחת שמן הרב חיים שאול קויפמאן)
