השכינה שורה במקום שיש אחדות
והטעם שאין היחיד יכול להגיע לשלימות דרכים בששים רבוא של ישראל'] שזה מורה
השכינה שורה במקום שיש אחדות
"וַיְהִי בִישָׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה).
'דבר אחר, "בהתאסף", בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם' (רש"י).
דברי רש"י אלו הם יסוד גדול הנוגע לכל עניני השראת השכינה והתחברות להקב"ה, שרק בזמן שיש בינינו שלום הקב"ה נקרא מלכנו ומתחבר עמנו. אבל במקום שיש פירוד ומחלוקת אין הקב"ה נמצא שם כביכול, ואי אפשר לאדם להתחבר ולהתדבק בו יתברך.
ונראה הטעם בזה, מפני שהקב"ה הוא שלם בתכלית השלימות, ולכן אינו מתקרב אלא לשלימות. וכיון שהיחיד בפני עצמו אינו יכול להגיע לשלימות גמורה, ממילא אינו יכול להתקרב להקב"ה בתכלית השלימות. ולכן כשיש פירוד בכלל ישראל ואין איחוד ביניהם, יש חסרון בשלימות שלהם ואין הקב"ה מתקרב אליהם. ורק כשהם באגודה אחת ויש שלום ביניהם, נעשה על ידי זה ענין של שלימות, והם ראויים שהקב"ה יתקרב אליהם.
הוא, מפני שלכל אחד יש תפקיד המיוחד לו, ורק בצירוף כל אחד ואחד הממלא את תפקידו המיוחד לו, יש שלימות גמורה בכלל ישראל. ולזה נתן הקב"ה לכל אחד את הכוחות והכשרונות הנצרכים להביאו למלא תפקידו המיוחד, ולא ניתן לאף אדם אחד את הכח למלא תפקידו של זולתו.
וכן מצינו שנשמת כל אחד מישראל מקושרת לאות אחת שבתורה [כמבואר ב"נפש החיים" (ד, יא), וז"ל: 'כל אחד מישראל שרש נשמתו העליונה מדובק ונאחז באות א' מהתורה והיו לאחדים ממש'. וכן כתב הרמח"ל ב"דרך עץ החיים", וז"ל: "אמנם עוד ענין אחר נמצא, כי יש כמה פנים לתורה, וכבר קבלו הקדמונים, שלכל שורש מנשמות ישראל יש כולם בתורה, עד שיש ששים רבוא פירושים לכל התורה מחולקים לששים רבוא נפשות של ישראל. וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת, ואז נראים בה כל האורות הראויים לענין ההוא, ואותם האורות עצמם מאירים בששים רבוא על תפקידו המיוחד לו לבדו. וכמו שכל אות שבתורה יש לה כח מיוחד, ורק בצירוף כולן נשלמת קדושת הספר תורה, כך לכל אחד מישראל יש כח מיוחד, ורק בהתחברות כולם יחד יש איחוד של כל הכוחות כולם, ונשלמה קדושת ישראל.
מכיון שהמקדש הוא מקום השראת השכינה, והקב"ה משרה שכינתו רק על הכלל ולא על היחידים, ממילא כל זמן שיש אחדות ושלום בישראל, הם ראויים להשראת השכינה ולבנין בית המקדש. אבל כשבטלה האחדות ונתרבו הפירוד והמחלוקת, בטל הכלל ונשארו רק יחידים, וממילא לא היו ראויים עוד להשראת השכינה, ונחרב הבית.
אך חומר בלומד, שאם יארע חלילה מכשול להת"ח בהוראתו מזה אין מגיע להמחזיק שום עונש, כי הוא חף מפשע. וזהו מה שאמר "שלום רב לאוהבי תורתך", הוא רק להאוהבים והמחזיקים בהתורה ואין למו להאוהבים והמחזיקים בה מכשול, כי מהמכשול אינו נוטל כלום רק בהשכר מחלק עמו, אבל להתלמיד חכם בעצמו יכול לצאת מכשול ח"ו. ('אמרי פנחס' ורארשא תרס"ה בשם רבי יצחק אלחנן מקובנא) מדה כנגד מדה יש בזה. אלא הטעם הוא כהנ"ל,
