הלכות איסורי לשון הרע

הלכות איסורי לשון הרע

המספר לשון הרע עובר על "לא תלך רכיל בעמך" שזהו לאו מיוחד על לשון הרע ורכילות, ומלבד זה יש עוד הרבה לאוין ועשין שהוא עובר עליהם, כמבואר בפתיחה. ואם הורגל בעוון זה נקרא בעל לשון הרע ועונשו גדול יותר, ונפרעים ממנו בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. (כלל א').

מה בכלל האיסור

איסור לשון הרע הוא אפי' על אמת (ודבר שקר חמור יותר). (א').

אפי' אם חבירו או אביו או רבו הפצירו בו שיספר אסור, ואין נחשב אינו עושה מעשה עמך ע"י שאומר לו לעשות איסור, לומר שאינו חייב לכבדם, ורק מסית נחשב אינו עושה מעשה עמך. (א').

אף אם יפסיד את פרנסתו אם ירגיל עצמו שלא לדבר כלל דיבורים אסורים, אסור לדבר, כפי שבכל הלאוים ואפילו באיסור דרבנן חייב לתת כל אשר לו ולא לעבור עליהם, וכ"ש כאשר הדבר נוגע רק לכבוד, שיחשבוהו למשתגע או שיהיה עליו איבה (דאסור לעבור אפילו על איסור דרבנן משום איבה) במה שאינו משתתף עימם בסיפוריהם, שבודאי אסור לדבר, ומה שאמרו חז"ל לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, לא נאמר כשעושים איסור, ולפום צערא אגרא, ועל כל רגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. (א').

האיסור הוא בין בכתיבה בין בדיבור ואפי' ברמז, ואפילו אם מראה לאחרים מה שכתב ומתוך כך ניכר שאינו חכם או למדן וכדומה אסור. (א').

אפי' מגנה גם את עצמו אסור. (א').

איסור סיפור לשון הרע אפילו על אמת הוא אפי' בפני יחיד, וכ"ש בפני רבים, וככל שיתרבו השומעים יתרבה עוון המספר מפני שחבירו מתגנה יותר, וגם מכשיל יותר אנשים בשמיעת לשון הרע, ולהלן יבואר איזה דבר מותר לספר באפי תלתא, והאם מותר לספר לשון הרע שכבר נתפרסם באפי תלתא. (ב').

אפילו אם היה מוכן לומר את הדברים בפניו של מי שמספר עליו אסור, וגם בפניו ממש אסור לספר, בין בדברים של דופי וגנאי בעלמא, ובין בדברים שבין אדם למקום, ואפילו אין עליו שום צד זכות כגון שהתרה בו, אסור לספר, ואדרבה יש חומרא בפניו כי הוא עז וחצוף ומביא לידי מריבה והלבנת פנים. ואינו מותר בדבר שהיה אומר בפניו אלא בדבר שהוא אבק לשון הרע ואינו ודאי גנות, שזה תלוי בצורת האמירה, ובזה מותר כיון ששיערו חז"ל שאם היה אומרו כך בפניו ודאי היה נמנע מלומר באופן שמגנהו, אבל כשמגנהו אסור אף אם היה אומרו כך בפניו. (ג').

אף סיפור בדרך שחוק ולא מתוך שנאה וללא כוונה לגנות, אסור מן התורה. ומש"כ הרמב

"ם שהמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לחבירו או לצערו הרי זה לשון הרע, היינו אפילו אינו מספר בגנותו, רק שע"י דבריו נסבב לזה. (ג').

איסור לשון הרע הוא גם כשלא אומר על מי מספר, אך השומעים יבינו זאת. וכן אם לא גינהו אבל נסבב מדבריו גנות והוא נתכוין לזה אסור. ויש שמספרים לתומם כאילו אינם יודעים שזה גנות וגם זה אסור. (ג').

אפי' לא הגיע שום רעה למי שמספר עליו, ואפי' משער מתחילה שכך יהיה, אסור לספר בגנותו מפני שהתורה לא רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו, וצריך כפרה. (ג').

אסור לספר כל דבר שחבירו יתבזה על ידי זה, כגון לזכור מעשי אבותיו, לזכור מעשיו הראשונים (בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחבירו), ואם אין כוונתו לגנותו בזה, וגם אצל השומע אינו מתגנה עי"ז, מ"מ אסור, כיון שאם היה אומר זאת בפניו היה מתבייש, אא"כ הוא יודע שהשומע לא יספר לשום אדם. וגם מעשים רעים שנעשו כעת אסור לספר, (ובבין אדם לחבירו יש פרטי דינים בזה ויבוארו בכלל י'). (ד').

אין חילוק באיסור לשון הרע בין איש לאשה. (ח').

התר דבאפי תלתא

איתא בגמרא בבא בתרא ל"ט. כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ובבאר מים חיים מאריך הח"ח בביאורי הראשונים בסוגיה זו, ולהלן יבואר מה מותר לכולי עלמא, ומה מותר לפי חלק מהראשונים, ומה הם התנאים להתר זה, כמבואר בח"ח כלל ב'.

להרבה פוסקים מה שמצינו בגמרא שדבר שנאמר בפני שלשה אין בו משום לשון הרע, אין ההתר אלא בדבר שאינו גנאי גמור, והדבר תלוי באיזה צורה מספרים אותו, שבזה התירו חז"ל לאומרו בפני שלשה, כיון שהוא יודע שהדבר יגיע למי שמדבר עליו, ולכן יזהר לאומרו בלשון שאינה נשמעת לגנאי. וכן לענין רכילות לומר לחבירו שפלוני דיבר עליו, אם מספר שאמר עליו דבר גנות אסור אפילו אם היה אומר זאת בפניו או שמספר זאת באפי תלתא והיינו לפני המדובר ולפני עוד שנים אחרים, אך דברים שאפשר לבארם באופן שאינו גנות, אם היה אומרם כך בפני המדובר או שאומרם באפי תלתא מותר, ואי לאו הכי אסור, וכאשר אסור לספר אסור גם לקבל.

י"א שדבר גנות או דבר שיוכל לגרום צער או בושה לחבירו שכבר נתפרסם בפני ג', אף שהמספר עצמו ודאי עבר על איסור לשון הרע, מ"מ אין איסור לשון הרע לספרו לאחרים, כיון שהדבר עשוי להתפרסם גם בלעדיו. אמנם גם לדבריהם יש להתר זה כמה תנאים:

א' אין ההיתר אלא לספר באקראי, אבל אם הוא מתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר אסור, אפילו אם אינו מספר בשם מי שסיפר לו. וי"א שאפילו באקראי אינו מותר אלא אם הענין נתגלגל בדרך אגב, שבזה מותר אף להזכיר שם המספר כיון שלבסוף יתגלה שהוא זה שסיפר, אבל אסור לכוין לספר דבר זה.

ב' אין ההתר אלא אם יודע בעצמו שנתפרסם לשלשה, אבל אסור לסמוך על חבירו בזה.

ג' אם אפי' אחד מהשלשה ירא אלוקים אסור לספר, מפני שהוא לא יספר וא"כ הדבר אינו עתיד להתפרסם, ואפשר דה"ה אם אחד מהם קרובו או אוהבו.

ד' דווקא באותה העיר מותר, אבל לא בעיר אחרת אע"פ ששיירות מצויות, וכן בעיר גדולה לא נאמר ההתר בכל העיר, אמנם דבר המרעיש דעת הבריות שדרכו להתפרסם גם לעיר אחרת, מותר גם בעיר אחרת.

ה' אם המספר הזהיר שלא לגלות, אסור לספר, אפילו אם רואה שהשנים האחרים כן מספרים, ואפילו אם סיפר לארבעה והזהירם שלא לגלות ושלשה מתוכם עברו וסיפרו, אסור לרביעי לספר, וצ"ע בכל זה.

ו' אם שנים סיפרו לשנים אסור לספר, כיון שהמספרים לא נכללים בכלל השלשה, כיון שמצוי מאד שהם יתחרטו על מה שהוציאו לעז ויזהרו מלספר זאת לעוד אנשים.

ז' יש להזהר שלא להוסיף שום דבר יותר ממה ששמע, ואפי' להטעים את הדבר כגון לומר שהדבר מתאים לו אסור. (ועל כן צריך ליזהר שאם מפורסם על אדם דברים שעשה בעבר וכעת נוהג כשורה, או דברים שאבותיו עשו והוא נוהג כשורה, אסור לגנותו על זה, ולא שייך בזה התירא דאפי תלתא כיון שלפי האמת אין בזה שום גנאי).

ח' אם יודע שהשומע יקבל את הסיפור ואולי יוסיף על הגנות אסור לספר לו, שהרי אסור לקבל לשון הרע ורכילות אפילו אם שמע את הדבר באפי תלתא, ויש בזה משום לפני עוור, וכ"ש שאסור ללכת למי שדיברו עליו את הגנות ולומר לו שפלוני סיפר עליו כך וכך, דהוי רכילות.

וא"כ נמצא שכמעט אין לקולא זו מקום במציאות, ובפרט שלהרבה פוסקים אין מקור לקולא זו, לכן השומר נפשו ירחק מזה.

עוד פרטים בהתר זה-

אם ישבו ז' טובי העיר לדון על אדם מסוים והכריעו לחובתו, אסור בשום אופן לאחד מהם לומר או לרמוז שדעתו היתה לטובת אותו אדם, ואפי' מחרפים ומגדפים אותו אסור.

אסור לומר על דרשן שאין בדרשותיו ממש (אא"כ נתערב בדרשה אפיקורסות), וזה לשון הרע גמור שיכול לגרום לנזק ממון או לבושה וצער, ואם כוונתו לטובתו ילך לדרשן וייעץ לו איך לתקן הדבר. ומה שאומרים שאין כוונת הדרשן אלא בשביל הנאת עצמו, זה אינו נכון, שאף אם עושה זאת בשביל פרנסתו, מ"מ אם כוונתו בשעת הדרשה בעיקר כדי שיתעוררו השומעים, הרי הוא צדיק גמור, וחובה לדונו לכף זכות שזה כוונתו, ובדרך כלל המדברים על הדרשן הם אלו שאין יראת שמים על פניהם, וקשה להם לשמוע מוסר, ובפרט שהרבה פעמים אין מה ללעוג על הדרשן, כיון שכל אדם מענין אותו סגנון אחר, וכי בגלל שהדרשה אינה לפי סגנון השומע ראוי לומר שאין בדרשה ממש, והרי זה שקר גמור. ובפרט אלו השונאים את הרב בגלל שהפסידו אצלו בדין תורה, או בגלל שהם יודעים שהרב לא מסכים לדבריהם ופעולותיהם המגונות, ובגלל זה תופסים איזה חלק מהדרשה ואומרים שאין ממש בדבריו, אף ששאר הדרשה טובה מאד, היש לשון הרע ושקר גדול מזה, ויותר מזה שהוא רץ לשמוע את הדרשה רק כדי ללעוג עליה אח"כ, וידע כי לעתיד לבוא ידעו כולם שזו היתה כוונתו, ויענש גם על ההליכה וגם על השמיעה וגם על הדיבור, ודבר מצוי הוא שאותו אדם יתחיל ללעוג עם חבריו כבר בזמן הקדיש דרבנן שאומרים אחרי הדרשה, ולפעמים אפילו בזמן אמירת ברכו, ואם נדקדק נראה שהוא והשומעים עברו על כל הלאוין והעשין המבוארים בפתיחה, והוא בכלל כת שקרים וכת ליצים וכת מספרי לשון הרע, והוא מונע את הרבים מעבודת השם, וגם השומע ושותק נענש.

המגלה דבר ענין עסקו ומסחרו, אסור לגלות זאת אם עלול להגרם לו עי"ז נזק או צער, אך אם סיפר זאת באפי תלתא, שבזה הראה שלא אכפת לו שיספר, מותר לשומעים לגלות לאחרים, בכפוף לתנאים הנ"ל, אמנם התנאי שלא יתכוין לגלות יותר נראה שאינו שייך כאן כיון שהוא בעצמו מספר, אבל המספר על עצמו דבר שעלול להתבייש אם זה יתפרסם, אסור להתכוין לגלות, כיון שכוונתו לגלות בושתו. ומידה טובה להרגיל עצמו שלא לספר לאחרים דברים שאדם סיפר לו, גם דברים שלא עלולים לגרום נזק או צער לחבירו, כדי שלא יבוא לעולם לקלקול על ידי זה, אבל אין בזה איסור לשון הרע. ועוד י"ל שדווקא כשמכניסו לביתו ומספר לו ביחידות אסור, דמשמע שהוא מקפיד שלא יגלה, אבל אם מספר בחוץ שאין שום גילוי שהוא מקפיד, מותר לספר, אא"כ יוכל להיות קצת ריעותא ע"י שיספר ולא סיפר זאת באפי תלתא.

בצדק תשפוט עמיתך- אם אדם עשה מעשה שאפשר לדונו לזכות או לחובה, בירא אלוקים אף אם הדבר נוטה יותר לחובה יש לדון לזכות. ובבינוני (הנזהר מן החטא ולפעמים נכשל בו) אם המעשה שקול יש לדונו לזכות, וזה חיוב גמור ולא מידה בעלמא, ואם נוטה לחובה נכון לדונו כספק, ובמקום שהדבר נוטה לכף זכות שבודאי אסור מדינא לדונו לכף חובה, אם דן אותו לכף חובה וגינהו עובר גם על "בצדק תשפוט עמיתך" וגם על איסור לשון הרע, אפילו אם כוונתו לקנא לאמת. ואפילו בדבר הנוטה לכף חובה, שאין כ"כ איסור להכריעו לכף חובה, היינו לענין שיוסכם אצלו שעשה של כדין, אבל ודאי שלא ימהר ללכת לגנותו עבור זה אלא לפי מה שיבואר בכלל ד' ה' וי', ומידה טובה שאפילו הכף חוב הוא הרבה יותר מהכף זכות צריך לדון לכף זכות.

מתי אסור ומתי מותר לפרסם חטאים של אחרים

איסור לשון הרע כולל כל דבר שחבירו מתגנה על ידו, ובכלל זה לספר על חטא שחטא חבירו, אמנם איתא בגמרא (יומא פ"ו:) "מפרסמים את החנפים (שהם רשעים. רש"י) מפני חילול השם", עוד מבואר בגמרא (פסחים קי"ג:) שמותר לשניים להעיד בבי"ד על חוטא, והח"ח (כלל ד') מבאר באיזה אופנים נאמרו דינים אלו, ומהם תנאי ההיתר בזה.

באיש בינוני- אסור לומר על אדם שלא נהג כשורה גם בדבר שיש רבים שנוהגים כך, ואסור לומר אפילו על פרט מפרטי המצוות שאינו מקיימו כראוי, ואפילו דבר שרבנן אמרו שאין ראוי לעשותו לכתחילה אסור לספר שפלוני עשה כך, (ועל כן אסור לגנות את חבירו על מידות רעות, כי יש רבים שאינם יודעים חומרת הדברים, וגם רגילים לטעות בענייני המידות, מפני שלפעמים מצוה להתנהג כך ולפעמים הפוך, והכל לפי האיש והענין והמקום והזמן, ומה שאמרו שכל אדם שיש בו עזות פנים מותר לקרותו רשע, זה דווקא במידה גרועה זו, וגם בה צריך להתיישב בדבר מתי נקרא בשם זה. אלא יוכיחו ויאמר לו גודל האיסור, אבל מותר לומר על אדם שהוא קפדן אם זה אמת והיה אומר זאת בפניו, כיון שזה אינו גנאי, רק שאינו מעביר על מידותיו, אבל צריך להזהר בזה מאד, דמי גרע ממה שאמרו חז"ל שלא יספר בשבחו של חבירו שמא יבוא לגנותו, וכ"ש כאן שהשומע יכול לומר שהוא כעסן), ואסור אפי' עשה כך כמה פעמים. אבל אם יודע שהוא ידע שהדבר אסור ועשהו במתכוין, אם עשה החטא פעם אחת בסתר אסור לגלות כי אולי חזר בתשובה, ואפילו לדייני העיר אין נכון לכתחילה לגלות אף יש עמו עד נוסף, אלא צריך להוכיחו בלשון רכה. ואם מספרים לו שאדם בינוני עשה עבירה כזו, אפילו אם שמע זאת משנים או יותר אסור לקבל הדבר בהחלטה רק לחוש, ואסור גם לשונאו בגלל זה, וכ"ש שאסור לספר הדבר לאחרים. ולענין לאפרושי מאיסורא, כגון אם ראה אשת איש שזינתה, אפילו אם ראה זאת לבדו צריך לגלות לבעל, אם הוא משער שהבעל יאמינו כשני עדים ויפרוש ממנה, (ולא יגלה לו עם מי, אא"כ רק אם יגלה הבעל יאמין לו. ואם הבעל לא האמינו אסור לו לספר זאת לשום אדם ואפילו לבי"ד), אבל אם הבעל לא יאמין לו אסור לספר, וכן אם שמע הדבר מאחרים שמן הדין אינה נאסרת לבעל, וכן כל כיוצא בזה, אסור לגלות.

תלמיד חכם עוון גדול הוא לפרסם חטאו, ואסור אפילו להרהר אחריו כי ודאי עשה תשובה. ולענין תוכחה, כתב ביד הקטנה שאסור להוכיח ת"ח אפילו בינו לבין עצמו, מפני שבודאי עשה תשובה, (אמנם בדבר שבממון אם לא החזירו יכול להוכיחו, וכן בשעת מעשה בודאי חייב להוכיחו), אך צ"ע אם החכה כדבריו, דנראה שרק לענין לימוד זכות תולים שעשה תשובה, אבל לא לענין להפטר ממצוה דאורייתא של תוכחה, וצ"ע.

אם החוטא הוא לץ השונא תוכחות וראוהו שנים, טוב שיאמרו לדייני העיר שייסרוהו ויפרישוהו מן החטא, או לקרובי החוטא אם דבריהם מקובלים על החוטא, ויכוונו המספרים לשם שמים, והשופטים ייסרוהו בהצנע. אבל אם הוא עד יחידי לא יעיד על כך, והשומע ממנו אינו חייב להוכיחו את החוטא, אא"כ נראה לו שהדבר אמת. אך יכול לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו שמאמין לו כשניים אפילו באופן שאין דרכו לשנות באיוולתו, ומותר לרבו לשונאו על כך ולהתרחק ממנו, אבל גם לרב אסור לספר לאחרים אפילו למי שמאמין לרב כשנים, (ויתכן שאם דברי רבו נשמעים ומתכוין לתועלת מותר לספר לרב אפי' אם יתכן שיתפרסם ממנו הדבר).

מי שעובר עבירה ידועה במזיד באופן קבוע ואין פחד אלוקים לנגד עיניו או שעבר עבירה שאינה מפורסמת או שהוכיח אותו אדם נכבד שראוי לסמוך עליו, או שהראה לו בספר שהדבר אסור, ולא חזר, מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו, ובדבר שקול יש לדונו לכף חובה, אך יזהר בפרטים המבוארים בבמ"ח, א' שיראה את העוולות בעצמו, או שנתחזק בעיר לאיש רשע עבור השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד. ב' יתבונן היטב אם באמת עשה דבר אסור. ג' לא יגדל את העוולה יותר ממה שהיא באמת. ד' שיכוין לתועלת. ה' שלא יספר רק בצינעא ובפניו יחניף לו. והפורק עול מלכות שמים מעליו לגמרי א"צ לתנאים אלו.

מי שאינו מקיים בקום ועשה דברי בית דין, ואין לו תשובה למה עושה כך, או שרואים שתשובתו אינה אמת אלא להוציא מדעתנו, מותר לספר גנותו, ולרושמה בספר הזכרונות לדורות, ואם הדבר ספק אסור לספר בגנותו. אבל אם ציוו אותו לא לעשות דבר מסוים, ועבר ועשאו, אסור, דאפשר שעשה כן מחמת תגבורת היצר, אא"כ עשה זאת בפרהסיא.

לשון הרע לתועלת

כתב הח"ח" "העיקר מה שהזהירה תורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו פשוט שמותר, ומצוה נמי איכא". והח"ח (כלל ד' וכלל י') מביא כמה סוגי תועליות שמתירות לספר לשון הרע, ומבאר בכל מקרה מהם תנאי ההיתר בזה. בכלל ד' מבאר הח"ח דיני לשון הרע לתועלת על עניינים שבין אדם למקום, ובכלל י' (יובא בהמשך) מבאר הח"ח דיני לשון הרע לתועלת על עניינים שבין אדם לחבירו, ודברים אלו נתחלקו לשנים כיון שבפרטי הדינים יש חילוקים בזה.

מי שיש לו מידות רעות נכון לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, וה"ה כשרואה הרבה אנשים שמוחזקים במידות מגונות אין להמנע מלהזהיר שלא להתערב עמהם, כיון שעיקר איסור לשון הרע הוא כשמתכוין לגנות, ואמנם יבאר לשומע למה מספר דבר זה, ויכוין לכבוד השם ולא מצד שנאה, ואם לא ראה הדבר בעצמו רק שמע, צריך לומר לשומעים שכך שמע עליו ואסור לספר הדבר בהחלטה, ואפשר שאם לא יתרחקו ממנו אא"כ יגדל את העולה, מותר לגדל העולה. ובעיני עצמו אסור להחזיקו לרשע, מפני שאולי עשה תשובה, או שאינו יודע את חומר האיסור. ולענין השמיעה, אם המספר נאמן על השומעים כשני עדים מותרים להחליט הדבר בליבם, ואם לאו מותר רק למיחש. וגם כשרואה הרבה אנשים שמוחזקים במידות רעות, אין להמנע מלהזהיר שלא להתחבר עמהם. (ד').

מי שרוצה לעשות עסק או שידוך עם אחר מותר לחקור על מהותו ועניינו כדי להמנע מנזק או מריבה (אך לא ישאל בזה את מי שהוא משער שהוא שונאו, או את בן אומנותו, מפני שהם רגילים לשקר או להגזים), ויאמר להם ששואל לתועלת (דאל"כ עובר על לפני עוור, ולכן כשמבררים על שידוך חובה לבאר לנשאל לצורך מה הוא שואל, וכמובן שאסור לברר תוך כדי על אנשים אחרים. וכן אב המברר על מצב בנו, חובה לברר לשואל שהוא קרובו וכוונתו לתועלת, אבל מי שעבר דירה אסור לו לברר על מצבם הרוחני של בני עירו הישנה, ועלול להכשל בזה בהרבה מאד איסורים), ומותר לענות לו כדי להועיל לו, אבל יזהר שלא להוסיף, אבל אם כוונת המספר כדי לגנותו אסור, והוי כמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, וביותר י"ל דזה מיקרי עלה בידו בשר חזיר, מפני שהעיקר בעניינים אלו זה הכונה. (ד').

תשובה על איסור לשון הרע- אם לא האמינוהו השומעים תשובתו היא חרטה וידוי וקבלה לעתיד, אבל אם האמינוהו ונתגנה חבירו ונגרם לו נזק או צער, מלבד הנ"ל צריך גם לרצות את חבירו, אף אם חבירו לא יודע מזה, (והרבה פעמים אינו יכול לזכור כל מי שדיבר עליו, והוא כמעוות שאינו יכול לתקון), ואם עדיין לא הגיע נזק או צער לחבירו, צ"ע אם כבר עכשיו חייב לפייסו או רק אח"כ, ויותר טוב שיראה לסובב שלא יגרם לו נזק או צער, ע"י שילך לאותו אדם ויוציא הדברים מליבו. (ד').

עוד פרטים באיסור לשון הרע

אף שבעבירות שבין אדם לחבירו יש פרטים רבים מתי אסור ומתי מותר לספר, מ"מ אסור לגנות את חבירו בעניינים שבין אדם לחבירו אם לא הזיק לחבירו, אף שודאי עבר איסור, כגון שלא הלווהו, או לא הטיב לו, או שעבר על נקימה ונטירה, ואפילו אם נמנע מלעשות טוב לאחר והמספר מכוין לקנא לאמת אסור, ואפילו אם אותו אדם נמנע בקביעות מלהיטיב לאחרים למרות שיש ביכולתו להיטיב ולא יפסיד מזה כלום, מפני שהרבה פעמים אנשים חושבים שזה לא חיוב אלא מידה טובה בעלמא, ואינו יוצא עי"ז מכלל עמיתך. (ה').

שלילת מעלות- בכלל איסור לשון הרע לומר שיש לחבירו חסרון בשלימות המעלות, כגון שאינו חכם (במילי דעלמא, וכ"ש לומר שאינו חכם בתורה או לומר שהיכן שהוא היה גר קודם לא היה נחשב כ"כ) או שאינו גבור או עשיר וכיוצא בזה, ואפי' הוא אמת, מפני שיכול לגרום הזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו. וכמו שאדם לא היה רוצה שיאמרו עליו דבר כזה כך אסור לומר כך על אחר. ובלשה"ר של שלילת המעלות יש חומרא משום שכוונתו בזה רק לגנות חבירו, וגם דברים אלו מתקבלים יותר ע"י השומעים. (הח"ח מאריך לבאר איזה נזקים יכולים להסתבב ע