כ"ק מו"ח אדמו"ר צוה ללכת לשמח יהודים

כשבאים ליהודי שלומד תורה, תושב"ב ותושבע"פ, נגלה וחסידות, ואומרים לו: שמע נא! כ"ק מו"ח אדמו"ר צוה ללכת לשמח יהודים – יתכן שיתחיל לערוך חשבון כמה זמן דרוש לכך, ללכת עד מקום פלוני, ולשהות שם משך זמן ולחזור למקומו, ולהגיע למסקנא שאינו יכול לבטל ריבוי זמן ב"ב, ולכן יעדיף לשלוח לשם מישהו אחר שיודע לרקוד טוב יותר ממנו... ויצא ידי חובתו ע"י שליח, שהרי "שלוחו של אדם כמותו", ואילו הוא בעצמו ישאר במקומו ויעסוק בלימוד התורה!

ומוסיף לטעון, שגם אם צריך לשמח יהודים שנמצאים במקום שההליכה לשם דורשת משך זמן, הרי ההליכה עצמה אינה "עבודה" – בידוע השקו"ט אם הולכת הדם לצורך הזריקה על המזבח נחשבת למצוה, דכיון שיש אפשרות לשחוט בצד המזבח ולזרוק מיד (ללא צורך בהולכה), הנה כאשר השחיטה היא באופן שיש צורך בהולכה כדי לזרוק על המזבח, יש מקום לומר שההולכה אינה נחשבת למצוה.

זאת ועוד: גם אם לא יצטרך לילך לשם כיון שהיהודי שנמצא שם יבוא אליו – יטפח על שכמו ויאמר לו: כיון שהיום שמח"ת, אתה צריך לרקוד, אבל אני צריך ללמוד תורה!... ויסביר לו, שלכל אחד יש תפקיד, ומי שהוא בבחי' ראשיכם, אינו יכול לעסוק בעבודה פשוטה, וכפי שמצינו שפרנס שנתמנה על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה.

ועד"ז בנדו"ד: כיון שהתורה "היא חכמתכם ובינתכם", והוא "חכם" ששייך ללימוד התורה, שלכן אומרים לו שצריך לברך ש"נתן לנו את תורתו" – הנה בשאומרים לו שצריך לרקוד עם הרגלים, אזי צועק "געוואַלד": היתכן שמי שראוי לעבוד עם הראש, יבזבז זמן וכחות כדי לעבוד עם הרגלים?!...