להבין ענין יום-טוב שני של גליות
להבין ענין "יום-טוב שני של גליות":
כי הנה כל יום-טוב הוא בחינת שמחה, התגלות הפנימית. כמשל המלך שדרכו לישב בחדרי חדרים, ובזמן שמחתו הוא מתגלה ומתראה. וראייה זו היא גורמת האהבה, וכמשל אהבת המלך שהיא באה מחמת ראיית פניו, שעל ידי זה תיקר אהבתם אליו. מה שאין כן על ידי שמיעה מרחוק, הנה לשמע המלך נופל בחינת יראה ולא אהבה.
וזהו "פני אריה אל הימין" (יחזקאל א, י): אריה אותיות ראיה, שמזה נמשך "אל הימין" שהוא בחינת אהבה.
והנה עיקר ענין גילוי זה שהמלך מתגלה ומתראה, היה בזמן בית-המקדש בעליות רגלים, שאז היו מקבלים ישראל בחינת ראית המלך כדכתיב (משפטים כג, יז): "יראה כל זכורך", ו"יראה – יראה – כדרך שבא לראות כו'", שהיה בחינת ראיה והתגלות מלמעלה, ומזה נמשך "כל זכורך" – מדת האהבה, כדכתיב (תהלים צח, ג): "זכר חסדו כו'".
והנה כתיב (שיר השירים ב, ח-ט): "קול דודי הנה זה בא כו', משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", פירוש "קול דודי" – הוא המשכה, ופירוש "משגיח" – היא המשכת הראיה שמלמעלה בא "מן החלונות" על ידי בחינת "חלון" שהוא פתוח, והוא על דרך משל – בחינת השמחה, פתיחת הלב כו'.
וזהו בזמן שהיה בית-המקדש קיים, שהיתה השמחה על מכונה, והיו מקבלים בחינת הראיה בגילוי הלב, בבחינת חלון פתוח. וזהו "עיניך יונים" (שיר השירים א, טו) – כמשל היונים שמסתכלים זה בזה וזהו תענוגן. אך בזמן שאין בית-המקדש קיים, הוא "מציץ מן החרכים" על ידי נקב וסדק קטן שבכותל.
ומענין חלון, הנה בזהר (חלק א', ק"מ, עמוד ב') על פסוק (תולדות כו, ח) "וישקף כו' בעד החלון" – פירש: "באצטגנינותא דיליה". וריש פרשת בלק (דף קפ"ד, ב'): "מאי בעד החלון? דא חלון דחכמתא". ומהתם נלמוד גם כן לסטרא-דקדושה.
ועל דרך זה פירש במקום אחר, ד"חלון" הוא חסדים-שביסוד, ו"חרכים" – גבורות-שביסוד.
וב"פרדס" ב"ערכי הכינויים" בערך חלון, על פסוק (נח ח, ו) "חלון התבה" פירש, דחלון הוא הדעת, שממשיך ומחבר חכמה ובינה, או שהוא בחינת תפארת כו'.
ועיין מה שנתבאר על פסוק (ישעיה נד, יב) "ושמתי כדכד שמשותיך", דפירוש "שמשותיך" היינו חלונות, והוא גילוי בחינת "שמש הוי"ה" כו'.
וב"עץ חיים" בתחלתו שער הכללים, ריש פרק א' כתב וזה לשונו:
ודע "כי שמש ומגן ה'" צבאות – וכמו שהשמש אור עליון גדול, ואין יכולת להביט בו כי אם בהתמעטות – דרך חלון, או על ידי מסך כו', או על ידי נקב קטן כו'.
והנה בעולם האצילות האור בא שלא על ידי מסך כלל כו', אבל בא על ידי חלון – פירוש: מיסוד דאריך-אנפין הנקרא חלון, שנתמעט האור מכמות שהוא; גם מחכמה לבינה בא על ידי חלון – פירוש: מיסוד-אבא ליסוד-דז"א הנקרא חלון גם כן, וצר מאד דוגמת נקב קטן כו'. אך מבריאה ולמטה האור בא על ידי מסך גמור, והאור עובר בתוכו ומאיר. עד כאן לשונו.
ועיין מזה גם כן ב"עץ חיים" היכל הז' (שער מ"א, ריש פרק א' וסוף פרק ב'. ובשער מ"ז, פרק א'):
שהמלכות דאצילות משברת ובוקעת את המסך שבין אצילות לבריאה, ויורדת ומתלבשת בכתר-דבריאה.
ועל פי זה יש לומר, שזהו ענין "מציץ מן החרכים", שהוא מה שמשברים הכותל ונעשה חרך ונקב קטן, וכך הוא שהמלכות משברת המסך כו'. ואין זה דומה לחלון שהוא גילוי האור ממש בלי מסך וכותל שיצטרכו לשוברו. וכמו שכתב שם סוף פרק א': "שכבר אין לה ערך עם אצילות כו'", עיין שם באריכות.
ואפשר להבין מעט ענין זה, על פי מה שנתבאר בביאור על פסוק "כי תשמע בקול" בפרשת ראה, שיש ב' השגחות: הא', באופן כמו שהוא מלמעלה-למטה, ד"כולא קמיה כלא חשיב" – יחודא-עילאה; ולפעמים משגיח כמו שהוא בבי"ע כו'.
וזהו ענין חלונות וחרכים: שבבחינת חלונות היינו כמו שהוא באצילות, שהאור בא שלא על ידי מסך כלל, והיינו הגילוי כמו ד"כולא קמיה כלא כו'". מה שאין כן חרכים היינו נקב וסדק שבכותל; שהכותל הוא ענין המסך המפסיק, שהוא הגורם להיות בחינת יש. ואף על פי שהמלכות-דאצילות בוקעת המסך ונעשה כמו נקב וסדק, ומזה נמשך ביטול היש, מכל מקום היינו יש ובטל – יחודא-תתאה. וההשגחה שבבחינה ואופן זה נקרא "מציץ מן החרכים".
ועל פי זה יתבאר המדרש שיר השירים על פסוק זה: "משגיח מן החלונות" – זו זכות אבות, "מציץ מן החרכים" – זו זכות אמהות:
כי הנה נתבאר בדבור המתחיל "לבבתני כו'" (לקמן שיר השירים כט, ג): "באחד מעיניך" (שיר השירים ד, ט) כתיב, והקרי "באחת". היינו, כי בכנסת-ישראל שהחכמים נקראו (שלח טו, כד) "עיני העדה", יש שהם בבחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא", שהם מסתכלים בביטול דיחודא-עילאה כמו ד"קמיה כולא – כלא כו'", ויש שהם בבחינת ביטול דיחודא-תתאה כו'.
וזהו ענין האבות והאמהות, דכר ונוקבא – מלמעלה-למטה ומלמטה-למעלה. ועל דרך זה נמשך גם כן ההשגחה מלמעלה "מן החלונות" על ידי זכות אבות, והם היסודות דאצילות כנ"ל; ו"מן החרכים" – "מה שהמלכות שוברת המסך כו'" – על ידי זכות אמהות.
וזהו שכתוב בזהר ויחי (דף רמ"ז, עמוד א') על פסוק (ויחי מט, כב) "בנות צעדה עלי שור": "ההוא עין דכתיב לעילא כו'". כי "שור" הוא לשון הבטה והסתכלות, והשגחה זו נמשך על ידי המלאכים דהיכלות דבריאה, וזהו ענין החרכים כו'.
אי נמי יש לומר: חלונות וחרכים יש גם כן בהתלבשות בבי"ע, על דרך מה שנתבאר בדבור המתחיל "ארדה נא ואראה" בענין ב' הבחינות: דלפעמים כתיב (זכריה ד, י): "עיני ה' המה משוטטים", ולפעמים כתיב (דברי הימים-ב טז, ט): "עיניו משוטטות" – לשון נוקבא.
וקרוב לזה איתא ב"רעיא מהימנא" פרשת משפטים (דף קי"ז, סוף עמוד א'): "עיניו על דרכי איש (איוב לד, כא), ובהון משגיח מן החלונות – בז' נקבין דבר-נש – בתרין עיינין, ותרין אודנין כו'", עיין שם.
ובזהר פקודי (דף ר"נ, עמוד א'):
"תריסר גלגלין כו', ואינון אקרון שרפים כו', אלין קיימין לאשגחא תדיר כו', ואקרון חלונות. והיינו דכתיב: משגיח מן החלונות כו'".
ושם ריש עמוד ב':
"מאלין נפקי ארבע סמכין לאינון תריסר דקאמרן כו', ואלין אקרון חרכים כמה דאת אמר: מציץ מן החרכים כו', מציץ – כמאן דאשגח מאתר דקיק, דחמי ולא חמי כל מה דאצטריך, ולבתר משגיח מן החלונות – אתר אשגחותא יתיר".
(ודף רנ"א, עמוד א'):
לעילא – כנסת-הגדולה אית בה תריסר חלונות עילאין כו'.
ועיין שם ב"מקדש מלך", שהם י"ב אותיות של שם אד' מלא.
ועיין ב"מקדש מלך" ריש פרשת בראשית, סוף המאמר "כשושנה בין החוחים": "מצאתי בדברי האריז"ל, שנקודת המלכות היורדת לבריאה נקרא בשם אד'". ומזה יובן שייכות ענין זה למה שיתבאר כאן אחר כך בסמוך בענין "כשושנה בין החוחים".
כי הנה ב"זהר הרקיע" שם ריש פרשת בראשית, דבור המתחיל "מה שושנה כו'", פירש:
שכינתא תתאה – העומדת על י"ב בקר, והים עומד עליהם מלמעלה הרי הם י"ג, והם י"ג עלין דילה. אשר כעין זה ממש הוא ענין י"ב חלונות הנ"ל דכנסת-הגדולה דלעילא כו'. ודי למבין.
והנה אפשר להבין ענין זה ד"חלונות" ו"חרכים" שבבי"ע עצמן – איך ידמה ענין זה לדרך שנתבאר לעיל – ד"חלונות" היינו באצילות שהאור נמשך שלא על ידי מסך, ו"חרכים" היינו שבירת המסך.
והענין:
דכמו שיש מסך בין אצילות לבי"ע, שבאצילות הוא ביטול אמיתי, ובבי"ע מחמת המסך נעשה בחינת יש, אלא שאף על פי כן הוא ביטול-היש; כך על דרך זה יש מסך המפסיק בין קדושה לסטרא-אחרא, שהוא מסך מבדיל גמור, שמעלים ומסתיר האור עד שנעשה נפרד ממש כמו היכלות החיצונים.
והנה על ידי התשובה ו"לב נשבר" ו"רוח נשברה", משברים המסך הנ"ל – שיהיו בחינת החולין גם כן נעשים על טהרת הקדש כו'. וזהו ענין החרכים, דהיינו שבירת המסך הנ"ל. אמנם החלונות זהו הגילוי כמו שהוא בבריאה, למעלה מבחינת מסך המפסיק בין קדושה כו'. וזהו על ידי פתיחת הלב, דהיינו שמחה וטוב לב מרוב כל – שלאחר בחינת "לב נשבר כו'".
ועל דרך זה יתבאר מאמר הזהר דפרשת בחקתי (דף קי"ד, עמוד ב'): "וסליק כותלין, לאסתכלא ולאשגחא בין נקבי כותלא עלייהו". ופירוש "סליק" היינו שביום-טוב ההמשכה נמשך על ידי עולם הבריאה, ויצירה ועשיה עולות לשם כו'.
וענין "חלונות" – לשון רבים, יש לומר על דרך מה שכתוב בזהר (חלק ב', דף ל"ז, עמוד א') בפירוש "המשפילי לראות" (תהלים קיג, ו): "מכתרא לכתרא כו', מנהירו לנהירו כו'". והיינו כנ"ל: מיסוד דאריך-אנפין לחכמה-עילאה, ומיסוד אבא כו', וכנ"ל.
ובספר "עמק המלך" שער השני, פרק א' פירש:
"החלונות – ה' חלונות, דהיינו ה' בחינות ההוי"ה, ה' פרצופים – עם הקוץ העליון של היו"ד. והם ארובות השמים הנוזלים חכמה כו'. ועל דרך זה החרכים – ה' חרכים, ה' גבורות".
(ועיין שם דהיינו גם למעלה מהאצילות).
והנה בהתגלות המלך יש מדרגות רבות חלוקות, כמו שכתוב (אסתר א, ב-ג): "על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה כו', עשה משתה לכל שריו ועבדיו כו', ושרי המדינות לפניו כו'", ואחר כך (שם, ה): "לכל העם הנמצאים בשושן [..] למגדול ועד קטן כו', בחצר גנת ביתן המלך כו'".
כך הוא בבחינת הראיה שמלמעלה, שבחינת "שריו ועבדיו" הם בחינת נשמות הגבוהות שבזמן בית-המקדש – היו מקבלים בחינת ראיה מ"כסא מלכותו כו'". פירוש: בהגלות נגלות בבחינת "כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית כו'" (אסתר ה, א), שהוא בחינה גבוה ומדרגה גבוה מאד נעלה.
וזהו "אשר בשושן" – בחינת "שושנת העמקים" (שיר השירים ב, א); "שושן עמק איומה כו'".
מה שאין כן בזמן שאין בית-המקדש קיים צריך גילוי בחינה ומדרגה השנית שהיא "בחצר גנת ביתן המלך", שהוא "לכל העם הנמצאים בשושן", דהיינו כל מי שיש לו ניצוץ אלקות ממקור כנסת-ישראל, שהיא בבחינת "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב, ב) – בגלות כו', שהוא גילוי אחר גילוי במדרגה אחר מדרגה.
וצריך לעשות יום-טוב שני – לקבלת בחינת הראיה גם בבחינה זו שאין בית-המקדש קיים, "שאין אנו יכולים לעלות ולהראות כו'". וכמו שכתוב (תהלים כד, ג): "מי יעלה בהר ה' כו'".
והנה המשכיל יבין כמה תגדל השמחה ביתר שאת בגילוי המלך, בגילוי אחר גילוי, גם "לכל העם כו'" – יותר מגילוי הראשון שהוא "לכל שריו כו'" דוקא, וכמשל בן כפר שראה את המלך כו'.
וכמו דאיתא ב"תיקונים": "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח, ז) – בגלותא כו', "בוז יבוזו לו" (שם). והיינו מפני שאז האהבה היא בצמאון, ו"חולת אהבה" (שיר השירים ב, ה), וכמו שכתוב (תהלים ס"ג, ב) "צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה ועיף בלי מים" – "בלי מים" דייקא, שמחמת שאין מים גדלה בחינת הצמאון כו'.
וזהו "ואני אראה בשונאי" (תהלים קיח, ז) דוקא, היינו היצר-הרע "כד אתכפיא כו'". אך דוד המלך עליו-השלום (תהלים סג, ג): "כן בקדש חזיתיך" – שיהיה אהבה כזו גם "בקדש", דהיינו במעלת ומדרגת הצדיקים. כי הנה אהבה זו היא מבחינת בעלי-תשובה, ו"במקום שבעלי-תשובה עומדים אין צדיקים גמורים כו'". אלא שמשה רבינו עליו-השלום קודם מותו זכה לבחינת תשובה.
ומעלת המשיח הוא "לאתבא צדיקייא בתיובתא", דהיינו שתהיה מעלת ומדריגת התשובה מתגלה בצדיקים גמורים, שזה תלוי בביאת משיח דוקא. וזהו "כן בקדש חזיתיך" – שיהיה בחינת "לאתבא צדיקייא כו'". כי כללות ישראל צריכים לחזור בתשובה קודם ביאת המשיח, וביאת המשיח תלוי בזה, כמאמר רז"ל: "אם ישראל עושים תשובה – נגאלין כו'". אבל צדיקים שיזכו למעלת התשובה – יהיה אחר ביאת המשיח דוקא.
עוד יש לומר בענין יום-טוב שני:
דהנה ענין "יראה כל זכורך כו'" – שיהיה בחינת ראיה והתגלות מלמעלה. והיינו על ידי שהאדם בא לראות המקום – "בשתי עיניו של אדם כו'" (ריש פרק קמא דחגיגה, עיין שם).
והנה כל הנביאים ראו על ידי אספקלריא, אלא שמשה רבינו נתנבא ב"אספקלריא המאירה", ושאר הנביאים נתנבאו ב"אספקלריא שאינה מאירה".
ועיין ב"שמונה פרקים" להרמב"ם פרק ז', מה שכתב בזה על פי דרך המחקר. אך על פי הקבלה יש ממש ב' בחינות ראייה הנ"ל ענין ש"כל הנביאים נתנבאו בכה, ומשה נתנבא בזה".
והנה מבואר שם, בדבור המתחיל "תנו רבנן" הנ"ל, איך בכל אדם בעבודת ה' יש גם כן ב' בחינות "אספקלריא" הנ"ל. והיינו:
כי עסק התורה ומצות זהו כענין בחינת "אספקלריא דנהרא" שהרי בעסק התורה נאמר (ישעיה נט, כא): "ודברי אשר שמתי בפיך", שזהו על דרך "משה נתנבא בזה".
ובחינת קריאת-שמע ותפלה "בכל לבבך – בשני יצריך", זהו ענין "אספקלריא שאינה מאירה", שהוא על ידי כיסוי וצפוי מכסף דק, שעל ידי זה נעשה אור חוזר כו', להיות "בכל מאדך".
והנה עיקר בחינה זו ד"אספקלריא שאינה מאירה" הוא עכשיו שאין בית-המקדש קיים.
ועל פי זה יש לומר שזהו ענין יום-טוב שני, כי יום-טוב ראשון שהוא מדאורייתא נמשך בחינת "יראה את פני" – מבחינת ומדרגת "אספקלריא דנהרא", אבל יום-טוב שני עושים לקבלת בחינת ראיה מבחינת "אספקלריא דלא נהרא כו'".
וכמו שכתוב ברכות, דבחינת "יראה כל זכורך" זהו ענין "הראיני את מראיך". והרי מבואר סוף דבור המתחיל "יונתי בחגוי" הנ"ל, דבחינת "הראיני את מראיך" זהו על דרך תשובה, שהיא בחינת מראה, כמו (שפיג"על) הנקרא "אספקלריא דלא נהרא", ויש בזה מעלה יתירה בבחינה אחת כו', וכמו "והאופנים ברעש כו'".
יש להעיר לענין יום-טוב ראשון ויום-טוב שני, ממה שכתבו חכמי האמת בפירוש בית-ראשון ובית-שני, שהם ה' עילאה וה' תתאה. ולכן נקרא בחינה זו "שני", כי אות ה' נכפלה ב' פעמים בשם הוי"ה.
ועל דרך זה יש לפרש בענין יום-טוב: שביום-טוב ראשון מקבלים כנסת-ישראל מבחינת ה' עילאה, וביום-טוב שני מבחינת ה' תתאה.
או יש לומר: כי גם בבחינת ה' אחרונה יש מילוי ה', והיא בחינת ההכפלה. ואפשר לומר, שזהו ענין יום-טוב שני כו', ואפשר שהן הן גם כן ב' בחינות אספקלריא הנ"ל.
ועל פי זה יש לומר, שזהו מה שכתב הרמ"ק בספר "אור נערב":
שבחוץ-לארץ אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בארץ-ישראל, אלא צריך להיות יום שני כו'. כי כל יום-טוב הוא המשכה והתגלות קדושה עליונה מלמעלה מהזמן – בבחינת הזמן, כמאמר: "מקדש ישראל והזמנים". ולכן עושים אותו יום-טוב, על דרך "את האור כי טוב" (בראשית א, ד), ועל דרך (יחזקאל מו, א): "שער החצר הפנימית כו', וביום השבת יפתח". ולכן נאמר (תהלים צב, א-ב): "מזמור שיר ליום השבת – טוב להודות".
והנה בארץ-ישראל שנאמר בה (עקב יא, יב): "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה" – יכולים לקבל ביום אחד אותו ה"אור כי טוב". ובחוץ-לארץ צריך להיות שני ימים.
ויש לפרש: כי כל המשכת האור למטה הוא על ידי ה' אחרונה דשם הוי"ה, ויש בה מילוי ה' כנ"ל;
והנה כמו המילוי של הה"א שכשכותבים האות בכתב אין צריך כלל להמילוי, כי משיגים בטוב את האות על ידי עצם האות לבד, רק כשצריך לומר האות בדבור הוא על ידי המילוי של האות כו', דלא סגי בלאו הכי;
וידוע מענין קרי וכתיב, שהכתיב הוא בעולם העליון יותר, וכמו שאמרו רז
