ליקוטים בעניין שמחת תורה
שמחת תורה - שמחה מעל הטבע
יום שמיני עצרת יש לו ב' שמות: שמיני עצרת ושמחת תורה. כלומר יש כאן ב' בחינות של שמחה. יש שמחה בבחינת "עצרת", שהקב"ה אומר לבנ"י "עצרו עמי עוד יום אחד" (עי' תנחומא פינחס סי' טז ורש"י ויקרא כג,לו ורש"י במדבר כט,לה), והשמחה בבחינה זו היא שמחה בקב"ה, בשהייה עמו בצותא, ביחידות. ויש בחינת שמחה מחמת שמחת תורה, שמחה בדבקות בתורה, ושמחה לגומרה של תורה.
יש שמחה של חתן וכלה, שמחה זו היא שמחה של ז' ימים. לעומת זאת, השמחה בשמיני עצרת, היא שמחה בבחינת שמונה, "יום שמיני". מהות ההבדל, כנודע שבחינת מספר שבע, הוא בתוך הטבע, ולכך שמחת חתן וכלה שהיא שמחה בתוך הטבע, שמחה בהתחברות של שני כוחות טבעיים, לכך שמחה זו היא בבחינת שבע, שמחה בתוך הטבע. לעומת זאת השמחה ביום שמיני עצרת, היא שמחה מעבר לגבולי הטבע.
נבאר: מנהג ישראל שמיד שמסימים את התורה "לעיני כל ישראל", מתחילים מיד ספר בראשית. טעם הדבר שהתורה היא בלתי מוגבלת, אין לה סוף. האות האחרונה של התורה היא ל', והאות הראשונה של התורה היא ב', הרי לנו אותיות "לב". הלב הוא המלך של האברים כנודע, וכל בחינת מלך הוא מעל אלו שמולך עליהם. במלך נאמר "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (פסחים קי ע"א) זהו בחינת "הלב", הוא למעלה ממגבלות האיברים: אין לו הגדרים והסיגים של האיברים. וזו בחינת שמחת תורה, שמחה בבחינת "לב", לא שמחה בבחינת המוגבלות שבתורה, אלא בחינת שמחה בבלתי מוגבל שבתורה. הן הן הדברים בבחינת השמחה של "שמיני עצרת", השם מעיד על עצמו שהוא בחינת "שמיני". בכל שבעת ימי חג הסוכות העבודה היא להבל את כל העוה"ז והטבע, ולבטלם (כפי שבואר לעיל) לאחר שביטל האדם את כל שבע מדות הטבע, ממילא דבק בקב"ה בבחינה של למעלה מן הטבע, בבחינת "שמיני עצרת".
השורש של המילה שמחה הוא שמח. בחילוף אותיות זה יוצא חמש. המילה חמש יש לה כמה משמעויות. א. לשון מספר חמש. ב. לשון חמושים, "וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים" (שמות יג יח) ופרש"י אין חמושים אלה מזוינים. נמצא שמלת חמש משמעותה מזוין למלחמה. כידוע בלשון הקודש שורש אחד כולל שני נושאים הפכיים (בסוד שלוב ההפכים) וכן הענין כאן. שמחה ענינה כשאדם כבר גמר עם המלחמה, הוא נתעלה ממגבלות הטבע, והוא כבר נסתלק מבחינת "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד,טז), הוא מעל כל זה, הוא חי בשמונה כבר, אין לו מלחמות עם הענינים הטבעיים. לעומת זאת חמש מלשון מזוין ענינו, שאדם עדיין נמצא בתוך הטבע ויש לו מלחמה עם בחינת ז' אומות, ז' מדות רעות, ועדיין לא נצחם, הוא נמצא בתוך הטבע, בתוך המלחמה עם הכוחות הטבעיים.
כתיב (ישעי' לה, י) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" וגו'. ופי' בתרגום "וחדות עלם תהי להון די לא פסקא" וכו'. מדוע השמחה האמתית מוגדרת שמחה "על ראשם"? הענין הוא כפי שבואר לעיל. שמחה אמתית, שמחה בלתי מוגבלת שאין לה הפסק כמו שפ' התרגום "די לא פסקא", שמחה מסוג זה בהכרח לא יכולה להיות בתוך מגבלות הטבע, הטבע בודאי יחצוץ ויפריע לשמחה זו. רק שמחה שמעל הטבע יכולה להיות בבחינת "די לא פסקא" ולכך שמחה זו היא בבחינת "על ראשם", מעל תפיסת מציאות האדם, מעל המגבלות של האדם. אילו השמחה היתה "למטה מראשם", היה חל בה המגבלות של האדם. רק שמחה "מעל ראשם", מעל תפיסת מציאות האדם, יכולה להיות שמחה תמידית.
עובר כ"ב תשרי, עובר שמיני עצרת, עובר שמחת תורה, עם מה האדם נשאר ביד? ה"שמיני" עבר, השמחה חלפה, מה הקנין שיצא לנו מכל זה? שמחה ענינה שאדם שמח בדבר שנוסף לו. על עצם הויתו של האדם, האדם אינו שמח, זו טבעו של אדם (יש שמחה בבחינת שמח בחלקו ואכמ"ל). נמצא השמחה הוא בדבר שאדם השיגו אולם עדיין אינו עצם הויתו, כשיהפוך הדבר לעצם הויתו תתבטל השמחה, וזו עבודת האדם. העבודה בשמיני עצרת ושמחת תורה, לשמוח בקב"ה ובתורה בבחינת שמעל הטבע. לאחר שזכה האדם לשמוח בזה, עליו להפוך זאת לעצם מעצמיו, לחלק מהויתו, שיחוש התחברות גמורה לקב"ה למעלה מגדרי הטבע, וכן דבקות בתורה למעלה מגדרי הטבע. וכשיהפוך זאת לחלק מהויתו ממילא תתבטל השמחה בזה. לכך לאחר כ"ב תשרי אין שמחה, לא מפני שחלף האור הנפלא של יום זה, אלא להיפך, שלאחר עבדות היום, הפך האדם את אור זה, מאור מקיף, חיצוני אליו, לאור פנימי, לעצם הויתו, לחלק מעצמותו, ולכך אין בזה כבר שמחה. עתה, שומה על האדם, לשאוף למדרגה יותר עליונה, וממנה ישאב את שמחתו. (בלבבי חלק ה סז)
גמרה של תורה
בלשון חז"ל (שיר השירים רבה א, ט) כאשר יש גומרה של תורה, אז יש שמחת תורה. עושים סעודה, עושים שמחה לגומרה של תורה. כלומר הגדרת שמחה בנפש מהי? שנכנסתי לתהליך מסוים, והתהליך הגיע לנקודת ההשלמה שלו, שם חל מציאות של שמחה. כל שמחה כאשר הדבר הושלם, הבניין נגמר, התהליך הגיע לנקודה האחרונה שבו, בהגיעו לשלמותו, יש לנו מציאות שנקראת שמחה. איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות ד, א). כלומר, כאשר אני שמח בחלקי כלומר, שלדידי הגעתי להיכן שאני צריך להגיע. כלומר, הושלם מה שאני צריך. זה נקרא איזהו עשיר השמח בחלקו. ההשלמה של הדבר מביאה לשמחה. (דע את שמחתך)
אופן העבודה במועד
מי שיותר פנימי אז הקושי שלו להיכנס לימים נוראים גדול יותר, מדוע יש לו קושי להיכנס למועדים, כי הוא מרגיש שבעצם הוא נכנס לעולם שלא שלו, הוא נכנס למקום מעבר להשגה שלו. אז אם הוא ירגיש שהוא ישאר באותה מדרגה שבה הוא נמצא, אז הוא מרגיש שהימים טובים לא פעלו אצלו כלום, הקב"ה נתן לנו מתנה של ימים טובים ברור שהוא מרגיש שהוא צריך לרומם את הדבר. להיכנס לדבר שמעבר למדרגתו שלו יוצר בו נקודת קושי.
צריך להבין, יש צורה אחת של חיים שהיא שונה לגמרי, ולפי"ז היא לא נכנסת לעיקר נקודת הקושי. אנו מתמודדים עם שאלות שכל עובד ה' פנימי צריך להתמודד איתם, ורבים מתמודדים איתם. יש אופן אחד של צורת התמודדות עם כל הימים טובים שהאדם בעצם לא משנה את עבודתו, אלא הוא ממשיך את קו עבודתו, רק סגולת היום נותנת לו הארה להעמיק את אותה נקודה שבה הוא עוסק ביתר תוקף. אבל הוא לא משנה את הפנים של נקודת העבודה, אלא הוא מאיר את הארת היו"ט שתאיר לו את נפשו שלו במה שהוא עוסק. לא אם הוא עוסק בתורה, זה עכשיו עומק עניינו כדוגמא בעלמא, אז לא רק שבועות מחזק אצלו תורה, גם סוכות מחזק אצלו תורה. לא רק מצד שמחת התורה, אלא בדוגמא בעלמא אם סוכות זה סוגיא של הבל הבלים אמר קהלת, אז זה מהביל אצלו את העולם ומחזק אצלו את התורה, וכן ע"ז הדרך. פסח זמן חרותינו, אז הוא מקבל את האין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אבל הוא מחזק את אותה נקודה שבה הוא עובד. הוא יכול להוציא את זה מפסח, הוא יכול להוציא את זה משבועות, הוא יכול להוציא את זה מסוכות, הוא יכול להוציא את זה מר"ה, הוא יכול להוציא את זה מיוה"כ, אבל, הוא תמיד מעמיד את נפשו על אותה נקודה שהוא עובד, ורק ההארה של היו"ט מאירה לו את אותה נקודה.
זה צורת אחת של חיים של עבודה.
אבל צורה שניה של עבודה שהרבה דורכים בה, שבעצם ברגע שמגיעים הימים נוראים, ברגע שמגיעים ימים טובים, הוא בעצם נכנס לנקודה ששייכת לאותם ימים, אז הוא נעקר בעצם ממקומו, זה ממש גלות. יש לו את סדר החיים שאותו חיים, ושמגיעים הימים הללו, הוא יוצא מהמקום של הנפש שלו ונכנס לעולם אחר. אז יש את עצם הקושי לצאת, ויש עוד קושי, שהוא נכנס לעולם שהוא מעבר למדרגתו, הוא לא עובר רק מעבודה לעבודה, אלא הוא בעצם יוצא ממקום אחד ונכנס לימים נוראים שהעבודה היא הרבה יותר גבוהה.
ניתן את הדוגמא הפשוטה, מגיע זמן שמחת תורה, אנשים ב"ה, מי שקצת אור התורה בקע בקרבו, אז מגיע הימים הללו, אז הוא באמת שמח בשמחתה של תורה. נניח שהוא רוקד כדבעי, הוא עושה הקפות שניות, הקפות שלישיות, והנפש שלו מתרוממת. אבל למעשה הוא מתחיל להרגיש סתירה, הוא לא מרגיש במשך היום יום שיש לו כזו אהבת התורה כמו שהתגלתה אז, הכניסה לעולם שהוא מרגיש שהוא מעבר למדרגתו שלו יוצר קושי. מי שפחות בעל הרגשה אז הבעיה אצלו הפוכה, אחרי שהוא נמצא באותו מקום קשה לו עכשיו לחזור ליום יום שעכשיו הנפש שלו מרגיש את אותו דבר.
כמובן, מי שאין לו חיי עולם פנימי אז הוא יכול להתנועע מזווית לזווית ומפינה לפינה בלי כמעט משמעות של קושי בנפש. אבל ככל שהאדם חי ברור את צורת החיים שלו, אז המעברים הללו יש בהם נקודת קושי.
גילוי מדרגת הדר בהקפות שמחת תורה
איך הצורה הנכונה, הן הן הדברים שנתבאר עד השתא, ועכשיו למעשה בתפיסה של הימים טובים בשנה. שני צורות עבודה א"כ יש בימים טובים בשנה, יש צורה שהאדם נשאר במהלך עבודתו הוא מאיר את היו"ט במהלך עבודתו כמו שנתבאר, שזה לא עיקר סוגייתנו עכשיו. אבל יש מהלך שונה שכאשר מגיע היו"ט באמת האדם לוקח נקודה ששייכת ליו"ט, לפני שבועות הוא עושה הכנה דרבה לשבועות, יגיע בעז"ה ר"ה הוא יעשה הכנה דרבה וכן ע"ז הדרך, אבל הוא מודע לכך שיש לפני שבועות, ויש שבועות, ויש אחרי שבועות. הוא מודע איפה הוא נמצא לפני שבועות, הוא מודע לאיזה עולם הוא עומד להיכנס לאור של זמן, בודאי רוממות הנפש, רוממתנו מכל לשון, משפיע על הנפש שלו. אבל הוא גם מודע שאחרי ו' בסיוון יש גם ז' בסיוון, יש ח' בסיוון, יש ט' בסיוון, וכן ע"ז הדרך. (דע את מידותיך אש - גאוה עפר דמים דאש 'כח קפיצה בנפש') בעלמא
יש להבחין בהבדל מהותי בין ההקפות של סוכות להקפות של שמחת תורה. בסוכות, אף שהוא "זמן שמחתנו" (כלשון התפילה), עדיין אין ההקפות מתבטאות באופן של ריקוד ושמחה פורצת גדר. לעומת זאת, בשמיני עצרת ובמיוחד בשמחת תורה, מתגלה השלמות של ההארה באמצעות ההקפות המלוות בריקודים ובשמחה עצומה. כפי שמתואר בפוסקים (רמ"א או"ח תרסט, א), נוהגים להרבות בריקודים וזמירות בשמחת תורה יותר מבכל ימות השנה.
הקפות אלו מבטאות את מושג ה"הדר" במשמעותו העמוקה ביותר. אין זה "הדר" במובן של חזרה בתשובה כפשוטו, אלא "הדר" במובן של תנועה מעגלית שלמה כגלגל החוזר ומתגלגל מראשיתו לאחריתו ומאחריתו לראשיתו. זהו סוד העיגול השלם, שאין בו ראשית ואחרית, כמאמר חז"ל "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" (ספר יצירה א, ז). הדבר מבטא את האחדות האלוקית המושלמת, שאינה מוגבלת בקטגוריות של זמן ומקום. זהו האור הפנימי של מדרגת ה"הדר".
ענין זה הוא את האחרית והשלמות של כל הימים הנעלים הללו, מראש השנה ועד שמחת תורה. כדברי רבותינו על הפסוק "והיית אך שמח" (דברים טז, טו), שכפשוטו מתייחס לחג הסוכות, אך בעומק הדברים רומז לכ"א ימים שקדמו ליום כ"ב בתשרי (הושענא רבה), שכולם צריכים להיות מוארים באור השמחה. בגימטריה, המילה "אך" היא כ"א, רמז לעשרים ואחד הימים הללו.
משמעות הדבר היא שעלינו לגלות כבר מתחילת ראש השנה את הארת ה"הדר", לא רק כתשובה מחטא, אלא כתנועה מעגלית שלמה החוזרת לשורשה האלוקי. על ראש השנה אמרו חז"ל "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדוות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י), ביטוי לכך שבעומק, יום זה אינו רק יום של חרדת דין אלא גם יום של שמחה פנימית. כאשר אנו מתחברים למדרגה עליונה זו, כל הימים הקדושים הללו הופכים מימי "חרדת קודש" לימי "הדרת קודש" של שמחה אמיתית.
יתרה מכך, המעבר הזה משקף את התיקון השלם מ"הביאני חדריו" (שיר השירים א, ד) כפשוטו, המבטא כניעה וקבלת מרות, ל"נגילה ונשמחה בך" - חיבור מתוך שמחה ואהבה. בשמחת תורה מתגלה במלואו "פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ) האתרוג, שהוא הכלי שבו ניצחנו לקחת את ה"הדר" מכוחות החיצוניים ולהכניסו לתחום הקדושה.
יותר מכך, הסיפא של הימים הקדושים הללו היא שמחת תורה, בה אנו חוגגים את השלמת קריאת התורה בשמחה גדולה. צורת השמחה שנוהגים בה בישראל היא עשיית הקפות סביב בימת ספר התורה, מנהג שהשתרש בכל תפוצות ישראל. מקור מנהג זו מתחיל כבר בחג הסוכות, בו היו מקיפים את המזבח בבית המקדש עם ערבות (משנה סוכה ד, ה). בזמן הזה, שאין לנו מזבח, נוהגים אנו להקיף את בימת ספר התורה בבית הכנסת.
כאשר משלימים את שלושת המהלכים הללו - ההכתרה בראש השנה, הטהרה ביום הכיפורים, והשמחה בסוכות - מגיעים לזמן של "הדר" בשלמותו, שבו חוזרים בחזרה אליו יתברך שמו עם כל חלקי ההדר שנאספו ונתקנו.
לפי זה, בעומק הדברים, הביטוי "ברוב עם הדרת מלך" מכיל בתוכו משמעות עמוקה של השבת כל ההדר והיופי של הבריאה כולה לשורשה העליון. זהו מהלך יסודי אחד המתפרש לאורך כל הימים הנעלים הללו מראש השנה ועד שמחת תורה. עניין תיקון מדרגת ה"הדר", כפי שמבארים רבותינו, הוא גילוי האור העתיד להאיר בסוף הימים - אור משיח צדקנו.
כשם שנאמר על תכלית הבריאה כולה "לא נתאווה הקב"ה אלא להיות לו דירה בתחתונים", כך יש לראות את המושג "הדר" כמתקשר למילה "דירה". האתגר הרוחני הגדול הוא לגלות את הדר המלכות האלוקית בכל פרטי הבריאה, ובכך להפוך את העולם התחתון לדירה ראויה לשכינתו יתברך. כאשר מגלים את ההדר הפנימי הטמון בכל חלקי הבריאה, אז מתממשת במלואה התכלית של "דירה בתחתונים".
הסוכה, בהקשר זה, מהווה דוגמה מוחשית ל"דירה" הזמנית שבה מתגלה מציאות ההדר במלואה. כפי שאמרו חז"ל (סוכה יא ע"ב) שהסוכה היא כנגד ענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר, כך היא מייצגת את המקום המקודש שבו מתכנסת ומתגלה מציאות ההדר האלוקי בתוך העולם הזה.
מדרגת ה"הדר" כוחה גדול, שכן היא מתקנת את כל השבירות והקלקולים שבבריאה. כידוע שהעולם הזה נברא מתוך "שבירת הכלים", וכעת תפקידנו לאסוף את כל הניצוצות ולהשיבם למקורם. תהליך זה הופך את כל המצבים ומצרף את כל חלקי המציאות יחדיו. אף שכל פרט לעצמו זה עלול להיראות כקלקול או פגם, בשלמות הכוללת של "ברוב עם הדרת מלך" מתגלה האחדות הנעלמת.
מכאן מובן עומק הדין של יום הכיפורים, בו אנו "מתירים להתפלל עם העבריינים", ובכך מתגלה במלוא עוצמתו העיקרון של "ברוב עם הדרת מלך". אין זה רק עניין של ריבוי אנשים בתפילה, אלא צירוף אמיתי של כל חלקי נשמות ישראל, גם אלו שנדמות כרחוקות, למקשה אחת של עבודת ה'. (שיעור ראש השנה תשפ"ה 'הדר -הדרת מלכות)
גילוי אגודה בשמחת תורה
מנהג ישראל ויסודו בהררי קודש בדברי חז"ל, שמצרפים את שמיני עצרת עם שמחת תורה, ונראה דעומק הדבר, לפי מה שנתבאר הוא כך, יש את כח הכלל יש את כח הפרט, וכוח שורש האיגוד בכללותו הוא בתורה, כפי שנתבאר כי האיגוד שבבחינת הזמן מתחיל מחג הפסח שהוא באופן של איגוד אגודת אזוב, באופן של אכילה של כורך לשיטת הלל, הקרבת העומר עומר מלשון מצרף מקבץ גם יחד, עד שמגיעים לחג מתן תורה שם נאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. והשורש של ויענו כל העם יחדיו מהיכן הוא?, כי הרי שישים ריבוא אותיות לתורה כנגד ישראל ההכתרה כדברי חז"ל כידוע מאוד אז שורשם באורייתא הוא אחד.
ישראל נקראים אגודה מכח אחיזתם בתורה, וזהו ה'שמחה' שבגמרה של תורהאיסתכל באורייתא וברא עלמא האורייתא היא תמיד בסוד איגוד, בהתגלות שלה בפועל נעשה התפרטות. התורה נקרא עץ חיים למחזיקים בה כמו שהזכרנו דברי חז"ל העץ ביסוד גזעו הוא אחד, בהתפרטותו הוא מתפרט, מעין כך ישראל התורה היא העץ חיים, וישראל הם השישים ריבוא שישים אותיות שהתפרטו. אחד מהשבעים שמות שיש לכנסת ישראל שהוזכר בחז"ל מובא בבעל הטורים, אחד מן השמות שישראל נקראים זה אגודה, ויעשו כל ישראל אגודה אחת לעבדו בלב שלם. אז כוח של ישראל הם אגודה זה אחד מן השמות שלהם, מאיפה השורש שישראל נקראים אגודה?, הם אגודים מכוח מה שבאורייתא בשורשו זה אחד משם הם אגודים.
ממילא כשמגיע היום של שמיני עצרת שבו לא נשאר בידינו אלא את האגודה, אין מאיפה לגלות את האגודה אלא רק מאותו הכוח דאורייתא, זה יום שמחת תורה של מנהג ישראל.
העומק לפי"ז שעושים שמחה לגומרה של תורה, יש מה שהתורה היא אחד בשורש ויש את ההתפרטות שהיא התפרטה לשישים ריבוא, ובשמחת תורה מתגלה שהשישים ריבוא האותיות הללו על אף שהם נראים שישים ריבוא, בעומק הם מחוברים לשורשם שהם אחד, אש שחורה על גבי אש לבנה קלף שאנחנו כותבים ע"ג גויל אז הגויל מצרפם, זה הופך להיות אחד.
עצרת הוא סיום העצרת דשבועות שכל התורה מגלה את האחדעומק הגילוי שמתגלה עושים שמחה לגומרה של תורה. במתן תורה בחג השבועות מתגלה שהשורש הוא אחד בתורה. מה מתגלה בסיפא של חג הסוכות, שמיני עצרת זמן שמחת תורה שהסוף בהתפרטות האחרונה מדגישים, אינו אלא גילוי של אחד, זה עומק מה שנשאר ממדרגת חג הסוכות, מתגלה העצרת בסוף עצרו עמי עוד יום אחד, אני ואתם כנסת ישראל, האחד בשורש זה הקודשא בריך הוא, אבל איסתכל באורייתא וברא עלמא ומתגלה שהאחד הוא לא רק בשורש העליון כביכול ישראל עלו במחשבה תחילה להיבראות, קוב"ה וישראל חד, אלא קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד בשורשם העליון ובהתפשטותם עד ההתפשטות האחרונה, זהו חג שמיני עצרת שמתגלה.
איסתכל באורייתא וברא עלמא כוח האיגוד שמתגלה בעומק של שמיני עצרת, הן באיסכתל באורייתא בשורשו, ובאחריתו עושים שמחה לגומרו של תורה, והן בברא עלמא סדר הזמנים עד חג האסיף כמו שהוזכר, הוא מקום של הסוף שאוסף ומצרף את הכל גם יחד. כאן מונח האיגוד.
א"כ התמצית שעולה מכל הימים הללו, הוא שהאיסתכל באורייתא וברא עלמא על כל חלקיהם כולם מאוגדים גם יחד, והוא כוח האיגוד שמאגד את הדומם צומח חי ומדבר, הכוח של האיגוד כמו שהוזכר מקיף את העולם שנה ונפש את המקום ואת הזמן ואת נפשו של האדם. באופן הזה עומק כוח האיגוד, הוא לצרף את הפרטים ולאוגדם גם יחד לכלל, זה עומק שלימות המדרגה של הצירוף שמתגלה בימים הללו. (בלבביפדיה מחשבה ערך אגד)
שמחה מעל הטבע
יום שמיני עצרת יש לו ב' שמות. שמיני עצרת ושמחת תורה. כלומר יש כאן ב' בחינות של שמחה. יש שמחה בבחינת "עצרת", שהקב"ה אומר לבנ"י "עצרו עמי עוד יום אחד" (עי' תנחומא פינחס סי' טז ורש"י ויקרא כג,לו ורש"י במדבר כט,לה), והשמחה בבחינה זו היא שמחה בקב"ה, בשהייה עמו בצותא, ביחידות. ויש בחינת שמחה מחמת שמחת תורה, שמחה בדבקות בתורה, ושמחה לגומרה של תורה.
יש שמחה של חתן וכלה, שמחה זו היא שמחה של ז' ימים. לעומת זאת, השמחה בשמיני עצרת, היא שמחה בבחינת שמונה, "יום שמיני". מהות ההבדל, כנודע שבחינת מספר שבע, הוא בתוך הטבע, ולכך שמחת חתן וכלה שהיא שמחה בתוך הטבע, שמחה בהתחברות של שני כוחות טבעיים, לכך שמחה זו היא בבחינת שבע, שמחה בתוך הטבע. לעומת זאת השמחה ביום שמיני עצרת, היא שמחה מעבר לגבולי הטבע.
נבאר: מנהג ישראל שמיד שמסימים את התורה "לעיני כל ישראל", מתחילים מיד ספר בראשית. טעם הדבר שהתורה היא בלתי מוגבלת, אין לה סוף. האות האחרונה של התורה היא ל', והאות הראשונה של התורה היא ב', הרי לנו אותיות "לב". הלב הוא המלך של האברים כנודע, וכל בחינת מלך הוא מעל אלו שמולך עליהם. במלך נאמר "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (פסחים קי ע"א) זהו בחינת "הלב", הוא למעלה ממגבלות האיברים: אין לו הגדרים והסיגים של האיברים. וזו בחינת שמחת תורה, שמחה בבחינת "לב", לא שמחה בבחינת המוגבלות שבתורה, אלא בחינת שמחה בבלתי מוגבל שבתורה. הן הן הדברים בבחינת השמחה של "שמיני עצרת", השם מעיד על עצמו שהוא בחינת "שמיני". בכל שבעת ימי חג הסוכות העבודה היא להבל את כל העוה"ז והטבע, ולבטלם (כפי שבואר לעיל) לאחר שביטל האדם את כל שבע מדות הטבע, ממילא דבק בקב"ה בבחינה של למעלה מן הטבע, בבחינת "שמיני עצרת".
השורש של המילה שמחה הוא שמח. בחילוף אותיות זה יוצא חמש. המילה חמש יש לה כמה משמעויות. א. לשון מספר חמש. ב. לשון חמושים, "וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים" (שמות יג יח) ופרש"י אין חמושים אלה מזוינים. נמצא שמלת חמש משמעותה מזוין למלחמה. כידוע בלשון הקודש שורש אחד כולל שני נושאים הפכיים (בסוד שלוב ההפכים) וכן הענין כאן. שמחה ענינה כשאדם כבר גמר עם המלחמה, הוא נתעלה ממגבלות הטבע, והוא כבר נסתלק מבחינת "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד,טז), הוא מעל כל זה, הוא חי בשמונה כבר, אין לו מלחמות עם הענינים הטבעיים. לעומת זאת חמש מלשון מזוין ענינו, שאדם עדיין נמצא בתוך הטבע ויש לו מלחמה עם בחינת ז' אומות, ז' מדות רעות, ועדיין לא נצחם, הוא נמצא בתוך הטבע, בתוך המלחמה עם הכוחות הטבעיים.
כתיב (ישעי' לה, י) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" וגו'. ופי' בתרגום "וחדות עלם תהי להון די לא פסקא" וכו'. מדוע השמחה האמתית מוגדרת שמחה "על ראשם"? הענין הוא כפי שבואר לעיל. שמחה אמתית, שמחה בלתי מוגבלת שאין לה הפסק כמו שפ' התרגום "די לא פסקא", שמחה מסוג זה בהכרח לא יכולה להיות בתוך מגבלות הטבע, הטבע בודאי יחצוץ ויפריע לשמחה זו. רק שמחה שמעל הטבע יכולה להיות בבחינת "די לא פסקא" ולכך שמחה זו היא בבחינת "על ראשם", מעל תפיסת מציאות האדם, מעל המגבלות של האדם. אילו השמחה היתה "למטה מראשם", היה חל בה המגבלות של האדם. רק שמחה "מעל ראשם", מעל תפיסת מציאות האדם, יכולה להיות שמחה תמידית.
עובר כ"ב תשרי, עובר שמיני עצרת, עובר שמחת תורה, עם מה האדם נשאר ביד? ה"שמיני" עבר, השמחה חלפה, מה הקנין שיצא לנו מכל זה? שמחה ענינה שאדם שמח בדבר שנוסף לו. על עצם הויתו של האדם, האדם אינו שמח, זו טבעו של אדם (יש שמחה בבחינת שמח בחלקו ואכמ"ל). נמצא השמחה הוא בדבר שאדם השיגו אולם עדיין אינו עצם הויתו, כשיהפוך הדבר לעצם הויתו תתבטל השמחה, וזו עבודת האדם. העבודה בשמיני עצרת ושמחת תורה, לשמוח בקב"ה ובתורה בבחינת שמעל הטבע. לאחר שזכה האדם לשמוח בזה, עליו להפוך זאת לעצם מעצמיו, לחלק מהויתו, שיחוש התחברות גמורה לקב"ה למעלה מגדרי הטבע, וכן דבקות בתורה למעלה מגדרי הטבע. וכשיהפוך זאת לחלק מהויתו ממילא תתבטל השמחה בזה. לכך לאחר כ"ב תשרי אין שמחה, לא מפני שחלף האור הנפלא של יום זה, אלא להיפך, שלאחר עבדות היום, הפך האדם את אור זה, מאור מקיף, חיצוני אליו, לאור פנימי, לעצם הויתו, לחלק מעצמותו, ולכך אין בזה כבר שמחה. עתה, שומה על האדם, לשאוף למדרגה יותר עליונה, וממנה ישאב את שמחתו. (שיעור אחרי החגים)
[ניתן לעיין ביתר הליקוטים, באאלפך חכמה ערך שמחת תורה]
