מעלת התורה בשבירתה

אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל

לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב''ה לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת. (לד, יב. רש"י)

לכאורה הדבר תמוה ביותר: איך אפשר שסיום כל התורה הוא דוקא בענין שבירת הלוחות – ענין בלתי רצוי בתכלית, שהוא היפך כבוד התורה עצמה?

ויש לומר:

איתא במדרש (תדבא"ר פי"ד): "שני דברים יש בעולם כו' תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם כו'. דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה כו', אבל אני אומר ישראל קדמו". ויש לומר, שהכוונה בזה אינה רק לקדימה בזמן, אלא גם לקדימה במעלה, היינו שישראל הם תכלית הבריאה, והתורה נבראה בשביל ישראל.

והנה, נתבאר בפרש"י לעיל (תשא לד, א) ששבירת הלוחות ע"י משה היתה כדי להציל את ישראל מעונש חטא העגל, בדוגמת קריעת הכתובה ע"י השושבין כדי להציל את ארוסתו של המלך.

וזהו שסיום התורה הוא דוקא בענין שבירת הלוחות, כדי ללמדנו שתכלית כל התורה כולה היא בשביל ישראל, ולכן שבירת הלוחות לצורך הצלת ישראל אינה היפך כבוד ומעלת התורה, אלא אדרבה – הצלת ישראל היא עיקר שלימותה ותכליתה של התורה.